Love, Sarah

פרק 41

"וואו מני.. לכבוד מה זה?" אני שואלת אותו בהפתעה ונועלת אחריי את הדלת. לא זכור לי שיש יומולדת למישהו היום. אולי אבא שלי חזר?! או אמא יוצאת מבית החולים?? מני קוטע את ההתלהבות שהפגנתי באחת.

"האמת שסתם התחשק לי להכין. בשביל- בשביל אחים שלך, את יודעת. שיהיה להם משהו מתוק אחרי הארוחת צהריים". אני מגחכת, כי אני יודעת שהוא התכוון לומר שהוא הכין את זה בשבילי. אז אני רק מחייכת את החיוך של 'אני-יודעת-שאתה-סתם-אומר-כי-אתה-קצת-מתבייש'. הוא מוכיח לי שאני צודקת כשהוא מחייך אליי את החיוך הכובש שלו.

"מני, אתה תותח! אלוף אחד" אני מזנקת אליו בחיבוק והוא מאמץ אותי אליו בחוזקה. "ביומיים האחרונים הייתי קצת בסטרס. זה לא היה אני. רציתי לפצות אותך, שרה"

אני מתנתקת מהחיבוק ומביטה בו קרוב בעיניים נוצצות. "מני.. אני מבינה מה עובר עליך. לא היית צריך. באמת. אבל תודה. עשית לי את היום" אני חושבת שהחיוך שחייכתי היה הכי אמיתי שיכולתי לבטא. והריח מסביב. התחושה היא כאילו אני נמצאת בתוך חלום טוב מידי. הידיים של מני עוברות מהמותניים ללחיים, ואני מתחילה קצת לבכות. לא בכוונה. מסתבר שהעיניים שלי עושות מה שבא להן.

"מתוקה שלי, למה הדמעות?" הוא מנגב לי את הלחיים והגרון שלי חנוק מידי בכדי לומר מילים ברורות. אני מנידה בראשי מצד לצד, כי אני לא יודעת איך לבטא בכלל את מה שאני מרגישה. געגועים? פחד? אולי שניהם? ואולי זה בכלל משהו אחר שאני לא יודעת לקרוא לו בשם? הוא מנגב לי את הדמעות והן רק מחדשות את עצמן. כאילו הן חייבות להראות את נוכחותן על הלחיים שלי. להראות שהן שם בגלל סיבה מסוימת. מני מסתכל עליי במבט לא ברור, ואז קורים כמה דברים בבת אחת.

השפתיים של מני. על שלי. דבוקות בצורה חזקה מידי.

דפיקות חזקות בדלת.

"מנ..." אני מנסה לומר לו שיש מישהו מעבר לדלת, אבל אני לא מצליחה. מני לא מרפה ממני. הוא אוחז בי חזק, ומטביע את מגע שפתיו על אלו שלי. ואני מרגישה כמו בלון שניפחו אותו עד הסוף, ואז סיכה ננעצת בו והוא מתפוצץ בצורה איטית מהרגיל. הרגע של ההתפוצצות הזאת נמשך נצח. או שכך רק נדמה לי. כמה שחיכיתי לרגע הזה. לרגע בו מני ינשק אותי שוב, כמו פעם. כמו אותה פעם שהיינו בחדר. הרגע האינטימי הזה מצליח להחיות בתוכי משהו שמת כבר מזמן. השפתיים שלו מברישות את שלי ואני נאנחת לתוך פיו. שלא ייגמר. שלא יפסיק. שהזמן יקפא. אבל זה לא קורה, כי מני מנתק את שפתיו קצת מהר מידי ממה שציפיתי, ואני נבהלת. אני מביטה בו, מחפשת את הברק בעיניו הכחולות, ומרגישה שהוא קצת רועד. הדפיקות החזקות בדלת מתחדשות, ומלוות בצעקה מאיימת מידי. "לפתוח!"

"שרה, לכי לחדר. עכשיו." מני אומר לי בשפתיים אטומות, בעודו מסתכל על הדלת במין פחד שכזה. הלב שלי מאיץ את עצמו, יותר מהר ממה שהיה קודם.