Love, Sarah

פרק 40

טיפה משפיות הדעת שחשבתי שאולי נמצאת בי, טיפטפה לה החוצה ונעלמה. אני מרגישה שעוד רגע אני מאבדת אחיזה במציאות האפלה וההזויה הזו. ואז כפות ידיים חסונות מרימות אותי למעלה, מצילות אותי מהטביעה של עצמי.

"וואו שרה. מני סיפר לי שאת יכולה להיות היסטרית מדברים קטנים, אבל לא חשבתי עד כדי כך..." לחש ספק לי ספק לעצמו, שעה שהוא גורר אותי לעבר הספה שבסלון. אני מתנערת ממנו ויושבת בכוחות עצמי על קצה המושב. כפות ידיי המזיעות מרוב לחץ נחו על ברכיי, לוחצות עליהן מבלי ששמתי לב לכך. אני פשוט לא מאמינה שהתנפלתי כך על רונל. שחיבקתי אותו בלי לשים לב בכלל. קולי הפנימי גוער בי על העובדה שהיה יכול להיות גרוע יותר.

"מני בדרך לכאן. הכל טוב. הוא טיפה התעכב מאחוריי. המשימה שהצבנו לעצמנו נחלה הצלחה חלקית. אני הייתי שמח לשתף אותך, אבל מני איים עליי. אז אני לא יכול."

אולי הייתי פיזית בסלון, חצי יושבת בצד המרוחק שבספה, ליד רונל. ראשי היה עסוק רק בדבר אחד. רק באדם אחד, שאותו כל כך השתוקקתי לראות. בעודי מנסה לתאר את השוטר שהיה עלול להופיע בפתח הדלת במקום רונל, אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת בנעילה. אוי, שכחתי לנעול אותה מרוב איבוד אחיזה בהווה. קמתי במהירות, לא לפני שוידאתי שמדובר בו. הוא לעומתי, הגיב בהפתעה גדולה.

"שרה! למה לא הלכת לישון? אמרתי לך שיהיה בסדר. למה את לא סומכת עליי?" הוא מלמל לתוך אוזני בעודי מאמצת אותו קרוב אליי, מדביקה אותו לעצמי.

"אני... אני לא הצלחתי להירדם". הוא הידק את חיבוקו ואז הרפה, מביט בי בעיניו התכולות-כהות. לרגע קט מבטו הבזיק לעבר שפתיי. אני בטח הוזה, כמו שהזיתי שלפני כן חישבתי את רונל למני. הפחדים הכי גדולים שלי הופכים להזיות, וכבר הפסקתי למיין אותם בין מציאותי לבדיוני. שתיהם ביחד התערבבו, בתוך כל הסבך השחור שבראשי. כבר לא כל כך איכפת לי.

הוא הוביל אותי לעבר הספה והושיב אותי על ידו, מקרב אותי אליו בעזרת זרועו הגדולה שסביבי. הוא פונה לרונל. "הכל טופל. מחר הם יכנסו לשם ולא יבינו מה נפל עליהם. העלמתי ראיות." רונל חייך חיוך עייף אך מרוצה מאוד. "ידעתי שתצליח."

מבטי נדד לעבר עיניו הכהות של רונל, מנסה לרמוז לו שלא יזכיר את התקרית המביכה שקרתה קודם לכן ביני ובינו. אני מניחה שהוא הבין את כוונתי, כשהעביר את השיחה לנושא אחר.

"אני חושב שזה לא יהיה שפוי לחזור עכשיו הביתה."

אני מאוד מקווה שלא יעלה את הרעיון לישון כאן. בבית שלי. כי זה ממש לא יהיה נעים, במיוחד לאור העובדה שמני אמור לישון איתי בחדר. לא נעים בכלל. אני מסיקה מיד שאצל מני עוברת בדיוק אותה מחשבה, שעה שהביט בי ומבטו בעיניו מעיד על ההתלבטות שהוא שרוי בה.

"יש לי רעיון" אני שומעת את מני אומר. "אתה תישן בבית שלי, הוא נמצא ממש קומה אחת מעל, כמו שאתה מכיר ויודע. אני אלווה אותך לשם. שרה, את בטוחה שתצליחי לשרוד עוד כמה דקות עד שאחזור?" הוא עיקם את זוית פיו לחיוכו העקום ונימה אירונית התגנבה לקולו כשביטא את השאלה לעברי. גלגלתי עיניים לפשר השאלה, ופלטתי גיחוך קל. "אל תגזים, אני אהיה בסדר גמור" מלמלתי אליו, מבטי שקוע ברצפה המרוצפת שיש.