Love, Sarah

פרק 33

התנשפתי מעצם פריקת המטען הכבד שהיה מונח על כתפיי זמן לא מועט. התנשפתי כאילו רצתי ריצת מרתון. ריצת מרתון בתוך סערת טורנדו של רגשות מעורבבים ובלתי ניתנים להגדרה.

"כי אם... אם אתה חושב שיש משהו שהוא מעבר לזה, או לפחות אמור להיות - אז למה פשוט... למה אתה לא..". התקשתי לנסח שאלה שתישמע מספיק הגיונית. למה אתה לא נישקת אותי כשהיה נראה שכל כך רצית לעשות זאת באותו הרגע? מגוחך מידי.

"את מתכוונת למה לא נישקתי אותך שם ברחבה?" הוא פלט בשקט. בחיי מני, עכשיו אתה מתחיל לדבר לעניין. אולי באמת התחלת לרדת לסוף דעתי. יש תקווה. דמיינתי את הקול הפנימי שלי מניף אגרוף ניצחון, צווח שיש התקדמות.

הסתכלתי עליו והיבטתי בו, מהנהנת בראשי באיטיות. הוא נאנח, ושפשף את פניו בידיו. כשהסיר אותן, ראיתי את חיוכו מתנוסס על שפתיו. והחיוך היה קצת עצוב.

"תראי שרה," הוא התקדם לעברי, "אני... אני לא יכול" פלט לבסוף אחרי פרק זמן של חצי דקה בו הוא מנסה לנסח משהו נורמלי. משהו שישמע נורמלי. אבל הוא כשל במשימתו.

הצחוק שנפלט מפי היה צחוק מר. אפילו על לשוני היה מורגש טעם של מרירות. "אתה לא יכול? כמה כבר קשה זה יכול להיות?! למה אתה לא יכול?? מה הבעיות שלך, מני?!" הזדעקתי.

הוא שוב לא עונה לי. הוא רק פולט נשיפה קולנית, מנסה לשלוט על עצמו. לבסוף הוא אומר "עשיתי טעות. ואני לא רוצה לחזור עליה שוב. ואם זה מציק לך, אולי עדיף שנתרחק קצת אחד מהשניה. מה את אומרת?". את ראשו הוא כבר הרכין והביט על רצפת האבנים, אולי מחפש בהם איזו משמעות. איזו השראה.

קשה לי להאמין למה שהוא הוציא מפיו. קודם כל אני מבינה שהוא סוף סוף הצליח להבין שהיה בינינו משהו. כבר הוקל לי. אבל תחושת המועקה כירסמה בתוכי. שוב העיקה לי העובדה שהוא מטיל עליי את זכות ההחלטה האם להפסיק את כל זה. הוא טוען שהוא עשה טעות, כי מבחינתו אני קטנה ולא ראויה שינשק אותי על שפתיי. ואם הוא חושב כך, אולי באמת עדיף לא להמשיך. לחיי כבר רטובות מזמן, ורק עכשיו שמתי לב לכך, כשהאויר הקר הכה בפניי בעוצמה.

"אני חוזרת הביתה. לילה טוב מני ושיהיה במזל טוב." ניגבתי את שתי הלחיים שלי בכפות ידי. לא העזתי להרים את מבטי אליו. התקדמתי בשביל האבנים בצעדים מהירים, וכבר התחלתי לאבד תחושה בכפות רגליי מעוצמת הקור ששרר באוויר. הפעם הוא לא קרה לי, ולא ביקש ממני שאעצור. אולי הוא הבין שהגיע הזמן פשוט לשחרר.

הגעתי לעבר השולחן שהיה מיועד לאחיי, לדודה אסתר ולי. הבחנתי שכמות האורחים ירדה במקצת. דודה אסתר הייתה מעט עייפה והחלה לארגן את חפציה. לא חשבתי פעמיים. "מדאם אסתר? אחיי ואני יכולים להתלוות אלייך כשאת הולכת?" ביקשתי בקול מדוד. התאמצתי לא להישמע נסערת במיוחד. "בהחלט יקירתי. איפה מני? אחיו מחפש אותו." היא פלטה בשאת נפש. נאנקתי לאויר כשהיא הזכירה את שמו. כל כך טרי, ועם זאת נורא צובט בלב. "מני הוא... בדרך לכאן" היא הנהנה ומצדה אותה במבטה. שוב אותם עיניים כחולות. הבזק של חיוכו העקום, ואני מנערת את ראשי, כמו מנסה להעלים אותו מזכרוני.

אני רואה שפלורי קצת מנומנמת, ומיכאל שרוע על שתי כיסאות, ישן שנת ישרים. הרמתי אותו ביד אחת, משעינה את ראשו על כתפי, וביד השנייה החזקתי בידה של פלורי. הלכתי בעקבות דודה אסתר, לעבר מכוניתה השכורה. "הגרוטאה הזו אצלי בהשאלה עד שאחזור למרסיי" מלמלה לעברי.

כל הדרך היתה שקטה. אמנם היא לא היתה ארוכה, אך מספיקה דקה אחת של שקט בשביל שהיא תורגש כמאה שנה.

עליתי לביתי ונכנסתי, נועלת אחריי את הדלת. דודה אסתר הציעה לי עזרה, אך סירבתי בנימוס. הלבשתי את מיכאל פיג'מה, ועזרתי לפלורי ללבוש את שלה. לאחר שהשכבתי אותם לישון, יכולתי להתפנות לטפל בעצמי. תחילה פשטתי את השמלה ותחבתי אותה עמוק בארון. היא הזכירה לי אותו בצורה יותר מידי מוחשית. וברשימת הדברים שהייתי רוצה לנצור בזכרוני כרגע, הוא נמצא ממש בסוף. בתחתית של התחתית.

החלפתי לפיג'מה נוחה ואירגנתי את עצמי למיטה. פעלתי כמו רובוט. ראשי כאב לי ממחשבות חסרות טעם. העיניים צרבו לי, והתלבטתי האם מעייפות או מדמעות שהחזקתי זמן רב מידי בהן. עצמתי את עיני והתכסתי בשמיכה.

בום. ריח הוניל החזק היכה באפי, ועוד לפני שהייתי מודעת להן, הן שוב נשרו מעיניי שכבר הפכו להיות מיימיות. היתה בי המחשבה שאולי כל מה שהיה היום זה רק חלום. רק חלום רע שאני אתעורר ממנו והכל יחזור להיות אותו הדבר. אבל הזיכרון המוחשי הזה, שמני אוחז בי, נקרע בין הרצון לנשק לבין הרצון לא לחזור על 'טעויות עבר' לטענתו. הזיכרון הזה צרב אותי. ויותר מכל, העובדה המוחשית ביותר היא שאני שוכבת כאן לבד. ורק ניחוח הוניל מהווה עדות לכך שהוא היה כאן. או יותר נכון - היה אמור להיות כאן.

בחלומי היו זרועות שעטפו אותי.

זרועותיה של הבדידות.