"צודק..." מלמלתי בחולמנות. "אז מה אתה קורא שם?" שיניתי נושא. לרגע פחדתי שהוא ידבר על מה שהיה בבית הספר שלי היום. שהוא ישאל מי זו מלי, ואיזה קשר יש לי אליה. הודתי לו בליבי שהוא לא העלה את הנושא הזה.
"זה קשור לעבודת המחקר שאני מכין. יש לך שיעורים, נכון?" שינה נושא. אני רואה שאתה מחזיר לי באותו המטבע. קלטתי אותך. הנהנתי. "אז תשבי ותכיני אותם" פלט. גלגלתי עיניים בחוסר רצון והתיישבתי בכיסא בחבטה עמומה. "מה יש?" שאל.
"כלום. אין לי מצב רוח." עניתי לו ביובש. הוא סגר את הספר בקול רעש גדול. שוב קפצתי על הכיסא מרוב בהלה והבטתי בו בחדות. "אתה מוכן להפסיק להבהיל אותי?" היטחתי לעברו. הוא ממש עבר כל גבול! שלפתי מתיקי את ספר ספרות ופתחתי אותו בעמוד המתאים. לא הנדתי עפעף לעברו.
"שרה..." הוא מתח את שמי כמו גומי אינסופי. שוב גלגלתי את עיניי והיבטתי בו בחוסר רצון מופגן. "מה?" ירקתי.
הוא עצם עיניו והניד בראשו מחייך את חיוכו המהפנט. זה התסיס אותי עוד יותר. "בואי הנה" אמר וסימן לי בידו להתיישב לידו. "יש לי שיעורים להכין" המהמתי והסבתי את מבטי לעבר הספר. אני מנסה לקרוא את הטקסט אבל שום מילה לא נקלטת. גם אחרי שאני חוזרת על אותה פיסקה בפעם הרביעית.
הסתכלתי לעברו שוב. הוא עדיין חיכה. עם ידו המורה לי לשבת לצידו. הוא שלח את ידו לזרועי, אוחז בה ומושך אותה לעברו, גורם לי להתנתק מהכיסא ולהיעמד. הוא הרים את ראשו והביט בי מלמטה. הרכנתי את ראשי והיבטתי בו מבולבלת קלות. "זה בגלל מה שהיה היום בבית הספר שלך? עם אותה ילדה... מה שמה, אני אפילו לא זוכר" לחש ספק לי ספק לעצמו.
"לא", שיקרתי. אני כזאת שקרנית גרועה. מני ישר קלט שאני לא אומרת אמת.
"אני יודע שכן." קבע בנחרצות.
נאנחתי, מרחיקה את מבטי ממנו. לא רציתי לפתוח את הנושא הזה. אבל למני מסתבר שיש תוכניות אחרות. פחדתי לדעת לאן הוא חותר.
הוא משך אותי והושיב אותי לידו, קרוב אליו. בכף ידו הגדולה הוא נטל את כף ידי, וליטף את גבה. בתנועות מעגליות ובאיטיות מייאשת. והוא ידע שזה מרגיע אותי. הוא ידע כמה אני אוהבת את זה. לפעמים זה מרגיש לי כאילו מני מכיר אותי יותר טוב מאשר אני מכירה את עצמי. וזה מעורר בי חשש מסוים.
"תראי, שרה, אני יודע שאת מובכת מכל העניין הזה. אני מודע לעובדה שהיחס של חברותייך לכיתה יתחיל להשתנות. אני לא ממש בטוח אם לטובה או לרעה. אבל זה לא יהיה אותו הדבר כמו שהיה עד עכשיו."
נמנעתי מלהביט בעיניו. בדבר אחד אני מכירה את עצמי. בשנייה שאפגוש במבטו התכול אני אתחיל להזיל דמעות של תנין. ואני ממש לא רוצה שזה יקרה.
"אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך. אם מישהו או מישהי יפגעו בך, אני לא אשאר אדיש. אני אלחם על כך שיבינו שבך לא פוגעים. ושאיתי לא מתעסקים. את מבינה שרה?". הוא דיבר בקשיחות. מעולם לא ראיתי אותו כל כך נחוש בדעתו.
הוא אחז בסנטרי והפגיש את עיני החומות בעיניו. "את מבינה שרה'לה?" שאל שוב בלחש. בלעתי את רוקי והנהנתי במרץ. "יופי". הוא לקח אותי ביו זרועותיו וחיבק את גופי הדקיק. לא מוחץ מידי ולא רופף מידי. בדיוק במידה הנכונה. "אני שמח שדיברנו על זה" מלמל לעבר אוזני. שוב הנהנתי. לא הייתי מסוגלת לדבר. פחדתי שאם אפתח את פי, סכר הדמעות ייפתח גם הוא. הרגשתי את שפתיו הרכות נושקות למצחי.
הוא ניתק את חיבוקו והירפה ממני. "עכשיו את בסדר? איך המצב רוח?"
"אפשר לומר שיותר טוב." עניתי והכרחתי את עצמי לחייך. אבן ירדה לי מהלב וממש הוקל לי שהנושא הזה פתור. עכשיו נשאר רק להתמודד עם המחר והימים הבאים אחריו.
"תגידי שרה, מה שלום אמא שלך?" שאל לפתע בהתעניינות. אני לא יכולה להאשים אותו. הרגשתי שהלב שלי נצבט מבפנים, וגוש מעצבן מתחיל להיווצר בתוך גרוני. מאחורי ראשי ידעתי שאצטרך להתמודד עם האמת. ואם לא מול פלורי או מיכאל, אז מול מני. קשה לי להביא לידי ביטוי את מה שאני חושבת, או מרגישה. וכל פעם שאני רוצה לדבר על הנושא הכואב הזה, קנה הנשימה כמו מתכווץ, ואין כניסה לאויר שיפיח בי חיים.
"ביומיים האחרונים לא ביקרתי אותה. אני לא יודעת מה מצבה, אבל לפי מה שהרופא אמר היא תהיה בסדר גמור. הוא אמר שבתחילת שבוע הבא אם המצב ימשיך להיות יציב יעבירו אותה למקום של שיקום, ששם יטפלו בה. אני לא מבינה למה הוא לא מרשה שהיא ת-תחזור לכאן, ה-הביתה... אני כל כך מ-מתגעגעת לאמא ש-שלי". הגוש בגרון רק גדל והתעצם. החזקתי בכוח את הבכי. דיי. אני חייבת לשלוט בעצמי.
כנראה שמני שם לב היאבקות הפנימית שלי בעצמי. "שרה, זה בסדר לבכות. תוציאי את זה. בואי." אמר לי בעדינות ושוב כרך את זרועותיו סביבי. והרפתי הכל. שחררתי את כל מה שנאגר בתוכי. זה התחיל בבכי. וזה נמשך המון. איבדתי את תחושת הזמן. וכל עוד מני החזיק בי בין ידיו, לא הפסקתי. ניסיתי לגמוע את האויר שהיה חסר בי, אך זה היה קשה. נאנקתי לחמצן. הבכי נחלש, ובמקומו הופיעו השתנקויות. זה היה בלתי ניתן למניעה. הוא ליטף את גבי ולא אמר מילה. רק היה שם בשבילי, וזה כל מה שהייתי צריכה.
אני לא זוכרת כמה זמן בכיתי. הזמן נהפך להיות פרט כל כך שולי, שההרגשה הייתה שאני מעל רצף הזמן. הראייה שלי התערפלה, והדבר האחרון שאני זוכרת הוא את זרועותיו הארוכות שלי מני, מערסלות אותי קרוב קרוב.
צללים אחרונים של כחול, של ורוד ואפור. נשיקה קטנה על המצח. ולאט לאט, כמו שמורידים את המסך האטום בסוף ההצגה, הכל היה שקט ורגוע. צלילים רגועים של נשימות. עולות ויורדות, וחוזרות על עצמן במקצב מהפנט, שגורם לי להסתחרר בתוך הטורנדו האפלולי של האשליות והדממה.
מצאתי דרך חדשה לברוח מהמציאות.
____________________________________________________________________________________
תודה רבה רבה על כל ההצבעות והתגובות! אני שמה לב שהן עולות מפעם לפעם ואני ממש מופתעת לטובה! אני מתה עליכם ומקווה שאתם מבלים ומנצלים את החופש, ובין לבין מפלחים עוד מצה עם שוקולד לפה ;)
מעריכה כל הצבעה וכל תגובה! אני לא אוהבת לעשות מטרות כי אני יוצאת מנקודת הנחה שאם אתם אוהבים את מה שאני כותבת אז אתם מצביעים ו/או מגיבים.
אוהבת מלא ♥♥♥
YOU ARE READING
Love, Sarah
Romance"החיים שלנו הם כמו פאזל אחד ענק המורכב מהרבה חלקים קטנים. עבר מעורבב עם הווה, ואהבות קטנות מסתתרות מתחת לשינאות הנחרצות. החוכמה היא לדעת לחבר את מה שנראה הכי מתאים, לפי החוש ולפי העין. אלה הצעדים הקלים. השאר - קצת יותר מסובך. ומעולם לא חשבתי שחיי יכ...
פרק 27
Start from the beginning
