Love, Sarah

פרק 24

"גם אני לא" השבתי, מודעת במאה אחוזים שאני משקרת את עצמי. משקרת רק בשביל להיות עירנית לצידו. לא כל יום אני מוצאת את עצמי נשכבת לצד מני, ולו במקרה. "יש לך רעיון מה אפשר לעשות? פשוט מיכאל ופלורי מסיימים את היום שלהם בגן בשעה 4 וחצי, ויש עוד דיי הרבה זמ-"

הוא קטע אותי באחת כשהניח אצבע על שפתיי, מבטו משתהה עליהן. בין רגע מבטו הפך לאפל, כהה. "אני יודע מה אני רוצה לעשות" לחש והתקרב אליי. הייתי משותקת מכדי להזיז משהו בגופי, כשמני סגר את המרחק הקטן בינינו והעביר את אגודלו על שפתי התחתונה, מבריש אותה באיטיות מייסרת. עצרתי את נשימתי, וידעתי שאם אוציא נשיפה קטנה רק בשביל להרגיע את כל המתח שבי, הרגע הזה ייפסק. ולא רציתי שזה יקרה. בתוך תוכי ידעתי שחיכיתי לאותו רגע, ותהיתי לעצמי מתי הוא יגיע. ועכשיו, כשהוא כבר כאן במרחק נגיעה, לא אתן לשום דבר שבעולם לחטוף ממני אותו. נאבקתי להחזיק בו בשתי ידיי, לופתת בו חזק חזק.

האגודל שלו ליטף את השפה התחתונה שלי, ונדמה היה שהיא בוערת יותר מתמיד. הוא שילח את אצבעותיו לשפתי העליונה, וכמו סומא באפילה, ניסה לחרוט בזכרונו את הצורה שלהן, הצבע האדמדם שלהן הן נהפכו, ואת התחושה החמימה שבה הן מתככחות בין אצבעותיו. חסרת אויר מעולם לא הייתי, ועם זאת הרגשתי חיה יותר מתמיד. ואז חשתי את המגע מתחלף. לחמים יותר, לרך יותר. בידו הגדולה הוא הזיז את השמיכה מעליו, והתקרב יותר לעברי.

הוא שידל אותי לנשק אותו בחזרה, כשהוא מפשק את שפתיו כנגד שלי. הוא העביר את ידו לעבר אחורי ראשי, מצמיד אותו יותר לעברו. גופי התקשח מעט. קצת פחדתי מהדבר הבא שהוא יעשה, ואני לא אהיה מוכנה מספיק כדי להכיל אותו. כדי להכיל את אותה הרגשה מוזרה שנבנית בתוכי.

הוא טיפס מעליי, כך שהיה שעון על מרפקו. יכולתי לחוש את פעימות ליבו, מרוב שהיו תכופות כל כך. אחת אחרי השניה. הקולות האלה סיחררו אותי. לא פחות מאשר התחושה של מגע שפתיו בשלי. לרגע קטן פחדתי שהוא ילך, יעזוב או ינטוש אותי ברגע הכי רגיש הזה. אז אחזתי בחולצתו והידקתי את אגרופי, מונעת ממנו להתרחק ממני.

מני העביר את ידו אל פניי וליטף את הלחי שלי בעודו אוחז בה בכזו זהירות, ידיו מרפרפות על פניי כאילו הן עשויות מפרח. פרח העשוי זכוכית. וכל נגיעה קטנה שלא במקום יכולה לסדוק את עלי הכותרת השבריריים. הוא ניתק את שפתיו משפתיי, פיו נמצא מילימטרים ספורים מהשפתיים שלי. מצחו פגש במצחי, מהווה לו למשענת.

"תרפי, שרה. תרפי." לחש לשפתיי, בין נשימותיו הקצרות, השטוחות. יכולתי להרגיש את הבל פיו החמים מלטף את פי, משדל אותי להירגע. מדגדג את קצות שפתיי המעקצצות. המשוועות לעוד טעימה.
לאט לאט הנחתי לגופי להשתחרר, נותנת לשריריי להרפות אחד אחד.

נתתי לעיניי להיעצם, כדי להרגיש כל תנועה שלו, כל תזוזה שלי, בחושים הכי חדים שיכולתי לגייס. ניסיתי להתמקד בטעם שלו, בניחוח הוניל החזק שהוא הדיף. כל האויר שבתוכי כאילו נעלם. לא הצלחתי לשאוף ממנו, וככל שניסיתי שוב ושוב, החמצן היה ממני והלאה. אין לי אויר.