אני שונאת להודות בזה אבל אני מוזרה. אני לא נולדתי נורמלית, יש לי בעיה בריאותית. היא לא נפוצה כל כך אבל כל דבר הכי קטן שמלחיץ אותי או מפחיד אותי גורם לי לשהק, בהיסטריה. (מה שממש מפגר כי אני אוהבת סרטי אימה) בשביל זה יש לי משאף מיוחד, הוא משחרר, בנוסף...
"אתה מה?!" היד שלי כיסתה את הפה שלי כדי למנוע מהבכי השקט שלי להישמע בקול. איך הוא יכול ללכת לצבא? הוא השתחרר מבית החולים אתמול והוא אמר לדין לקרוא לו אבא. איך אני יכולה לאפשר לו לאבד את אבא שלו פעמיים לפני שהוא אפילו בן חמש?
"זואי אל תבכי, זאת הסיבה שלא סיפרתי לך. לא רציתי להעציב אותך," הוא אמר ונראה בעצמו על סף בכי. הוא התקרב אליי אבל הרמתי את ידי כדי שיעצור, לא שזה עזר במשהו, כי הוא פשוט תפס את היד שלי ומשך אותי לחיבוק.
רציתי להתרחק ממנו כמה שיותר כרגע אבל הוא לא נתן לי לצאת מהחיבוק שלו, להפך, הוא הידק את אחיזתו בי. בסוף התייאשתי ובכיתי עליו, שקעתי בחיבוק שלו ופשוט התפרקתי עליו.
"בייבי לא.." הקול שלו נשבר. "מי מבטיח לי שתחזור?" שאלתי בין יבבה ליבבה. הייתי בלגן מהלך, העיניים שלי בטח אדומות והפנים שלי דביקות מדמעות והשיער שלי מבולגן מכמות הפעמים שמייקל העביר את ידו בשיערי.
רק עכשיו אני שמה לב, זאת הפעם הראשונה שמייקל קרא לי ככה. הוא אמר שהוא לא אוהב את הכינויים האלה. "ששש הכל יהיה בסדר יפהפייה."
"אני אחזור, אני מבטיח לך. אני לא אשאיר אותך לבד, אני אחזור רק בשבילך ובשביל דין." הנשימה שלי התחילה להתייצב שוב, עד שראיתי את הדמעות על הפנים של מייקל. הדמעות שלו אלו דמעות של השלמה. הוא יודע שרוב הסיכויים שיחזור, אבל בארון קבורה.
"אני מתגייס עוד חודש, ניסיתי לדחות את זה כמה שיכולתי אהובה, ניסיתי. זה הכי מאוחר." הוא הצמיד את המצח שלו לשלי והחזיק את שתי לחיי בשתי ידיו שתפסו לי חצי מהפנים. "אני אחזור," הוא לחש פעם נוספת ונישק את קצה אפי.
****************************** שום שיחה, שום טלפון, שום ביקור בבית כבר חצי שנה. עזבתי את הלימודים לפני חודש, בשביל לטפל בדין ולעבוד רוב היום. אני לא יכולה גם להיות אמא וגם ללמוד. המשכורות של מייקל נשלחות אלינו אבל לא פדיתי אף אחת מהן, זאת בטח טעות, למה שישלח את זה אלינו?
ביום שהוא הלך לצבא נפגשתי עם המשפחה שלו, זה היה שוק מוחלט. יש לו שני אחים קטנים, בן ובת, תאומים, אבא תומך. די כעסתי עליו שהוא מחליט להתעלם מקיומם כשאני מייחלת למשפחה כזאת, אבל כמה נשיקות אחר כך השכיחו ממני את הכעס.
"אני אחזור, אני מבטיח. אם לא אני מרשה לך להרוג אותי," הוא התלוצץ ונישק את הלחי שלי. אותי זה ממש לא מצחיק. אולי קצת. "די להיות ככה, אני לא מרשה לך. את תהני ותבלי עם הבנים ואני אדבר איתך מידי פעם, קדימה תתעודדי."
עוד לפני שהוא המשיך אחותו הקטנה, מלאני, רצה אלינו ורציתי לפנות לה מקום כדי שתוכל לחבק אותו אבל היא הפתיעה אותי בכך שחיבקה את הרגליים שלי. "מישהי אוהבת אותך," מייקל ציחקק וכרע ברך כדי להיות בגובה שלה.
"את תתגעגעי אליי?" הוא שאל אותה והיא מיד הינהנה והלכה לחבק אותו, הוא נראה כל כך מתוק עם מלאני. אני רוצה שתיוולד לשנינו ילדה רק כדי לראות את זה כל יום. הוא הרבה יותר מתוק ועדין עם ילדות קטנות.
"בואי," מלאני אמרה לי ומיד ירדתי על ברכיי והצטרפתי לחיבוק. "שתי הנשים שאני הכי אוהב בעולם," הוא לחש וחיבק את שתינו כאילו זאת הפעם האחרונה שנתראה.
"קחי." הרגשתי פתאום פיסת נייר בכיס האחורי שלי, רציתי להוציא את זה בשביל לקרוא אבל הוא תפס את היד שלי לפני שהספקתי. "תפתחי את זה בבית. תבטיחי לי." הוא הסתכל לתוך עיניי וליטף את הלחי שלי.
"מבטיחה."
כמה אני מתחרטת על המילה הזאת. אם הייתי פותחת את המכתב באותה שנייה לא משנה כמה הוא היה מתנגד לזה, הוא היה יכול לפחות להרגיע אותי שכל מה שכתוב במכתב הוא שקר, הוא יהיה נכון רק כשמשהו יקרה לו. זה נשמע כאילו הוא כבר השלים עם זה.
"תשמור על אמא, תבטיח לי," מייקל אמר לדין וכמובן, דין הינהן וחיבק אותו. מייקל נישק את הלחי של דין כמה פעמים והניח אותו בחזרה על הרצפה.
"די, זואי בבקשה אל תבכי." ניסיתי להחזיק את הדמעות, באמת שניסיתי אבל זה היה יותר חזק ממני. "אני אחזור, אני מבטיח." הוא לחש לפני שצעקו לו להזדרז.
"תטפלי בהם, אני סומך עליך יותר ממה שאת חושבת." הוא נישק אותי פעם אחרונה לפני שחיבק אותי ורץ לשאר האנשים שמתגייסים. לטפל במי? אני שבורה בעצמי.
עכשיו אין לי מושג מה איתו והוא לא חזר הביתה עדיין, דין לא מפסיק לשאול עליו ואני לא מפסיקה לקרוא את המכתב, כל יום.
'זואי, אהובתי. אני אולי לא אהיה בבית אבל את תהיי עם הבנים ולמרות שהם יותר גדולים, אני סומך עליך שתדאגי להם מאשר שהם יצטרכו לדאוג לך. את הבחורה הכי מדהימה, חזקה ומאיימת שפגשתי. בייב אני לא טוב במילים ובחיים שלי לא חשבתי שאגיע למצב שתהיה לי מישהי שאני אהיה מאוהב בה כל כך ושאני אהיה אבא בגיל כל כך צעיר ובאמת אוהב את זה. אני יודע שבזמן האחרון היה לי קשה להגיד לך את זה אבל, אני אוהב אותך. תמיד אהבתי, מהרגע הראשון שבאת לבית ספר. אני אוהב אותך זואי, וגם אני לא אחזור משם תזכרי את זה. את היחידה שאני רואה בעתיד שלי. תשמרי על דין, תגידי לו שאחזור גם אם זה לא יהיה נכון. מייקי.'
זאת הפעם המאה שאני קוראת את זה ואני עדיין בוכה כל פעם מהמכתב. "זואי? דופקים בדלת," סקוט אמר אחרי שדפק בדלת שלי. ניגבתי את העיניים שלי מדמעות ויצאתי לבחוץ, סקוט הוביל אותי עד לדלת ומיהרתי לפתוח את הדלת.
חיילים, עומדים בפתח הבית שלי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אוקי לכל מי שלא הבינה, כל אישה שבעלה או חבר שלה הוא חייל, ברגע שחיילים מופיעים בדלת שלה הם בעצם מבשרים לה שהוא מת.
מצטערת מצטערת כלכך, אני עמוסה במבחנים ובעבודות לא חשבתי שכיתה י' כלכך קשה.
