סתם סתם זה לא באמת אחרון מצטערת שלא העליתי פשוט היה לי הרבה דברים על הראש מצטערת. תהנו!
דילן ואני לא הפסקנו לבכות לרגע, למרות שזה מוזר לראות את דילן בוכה, לא היה לי אכפת באותו רגע. הרופאים יצאו אבל לא רצינו לשמוע אותם מאשרים את זה אז פשוט שתקנו.
"אחות! בואי תעזרי לנו כאן," אחד הרופאים צעק ואותה אחות שהכניסה אותנו לחדר רצה אליהם ומבט מאושר עלה על פניה. מה כל כך טוב בזה?
"לא, אני צריך לראות אותה, אני לא חוזר לחדר."
מייקל. איך...מה...אני...אני שמעתי את המכונה. אני..
"זו?" הייתי עם הגב אל הרופאים אבל הבנתי שצדקתי כשדילן הסתכל מאחוריי ומבט המום עלה על פניו. בגלל שלא הסתובבתי, דילן החליט לעשות את זה בשבילי וסובב אותי. מייקל עמד כמה מטרים ממני, ליד הרופאים שהפנו את תשומת ליבם אלינו.
לא עניתי. פשוט רצתי אליו והוא הרים אותי בחיבוק, למרות כל הכוויות והכאבים שאני בטוחה שיש לו. קברתי את פניי בכתף שלו ובכיתי עליו. הוא בסדר, שום דבר אחר לא חשוב כרגע.
"אני בסדר, הכל בסדר." הוא לחש וליטף את השיער שלי בתנועה מרגיעה. "דאגת לי לאב?" תפסתי את החולצה שלו מהפחד שייעלם. הינהנתי והוא הרחיק את הראש שלי אחורה קצת כדי שיוכל להסתכל עליי, הוא נישק את הלחי שלי כמה פעמים לפני שהוריד אותי לרצפה וחיבק אותי בחוזקה.
הוא פתח את ידו השנייה ולא הבנתי למה, אבל אחרי כמה דקות דילן בא אלינו וחיבק אותו מהצד השני. רציתי לתת להם זמן לבד אז השתחררתי באיטיות מהאחיזה של מייקל והלכתי לשירותים לשטוף פנים.
הוא בסדר, תנשמי עמוק. תירגעי. עצמתי את עיניי ונשענתי על הכיור והסתכלתי על עצמי במראה שממול. העיניים שלי והלחיים שלי היו אדומות וראו שעדיין יש לי קצת דמעות בעיניים. שטפתי את הפנים וניגבתי עם נייר.
דפיקה רכה נשמעה על הדלת של השירותים ונשמתי עמוק לפני ששאלתי, "מי זה?"
"אני, לאן ברחת לי?" ציחקקתי ופתחתי את הדלת והוא תפס את היד שלי ומשך אותי לחדר שלו, איפה שדילן כבר התיישב על אחד הכיסאות שהיו שם.
"זואי...אנחנו צריכים לדבר," הוא התחיל לומר והשכיב אותי לידו על המיטה. אוי לא, המשפט הזה אף פעם לא מביא בשורות טובות. "ע-על מה?" גימגמתי והסתכלתי עליו והוא לקח את היד שלי בשלו ושילב את האצבעות שלנו, ברגע הזה אני יודעת שהוא שמע את כל מה שאמרתי לו.
"כשהיית בחדר מקודם ודיברת איתי, חשבת שאני לא שומע אבל...כן שמעתי. וגם דילן שעמד ליד הדלת." הו, זה למה הוא מדבר על זה מול דילן. רגע. הם שמעו על דין.
"רגע, לא. לפני זה. אני יותר ממאושרת שאתה בסדר אבל..שמעתי את המכונה, זה אמר שאין לך דופק." אמרתי והצבעתי, ביד החופשייה שלי, על המוניטור. "זואי זה לא שלא היה לי דופק, פשוט ניתקתי את עצמי מהמכונה אז אם שום דבר לא מחובר לזה, אין דופק." הו פאק אני כל כך מטומטמת.
YOU ARE READING
Hiccups ✔
Teen Fictionאני שונאת להודות בזה אבל אני מוזרה. אני לא נולדתי נורמלית, יש לי בעיה בריאותית. היא לא נפוצה כל כך אבל כל דבר הכי קטן שמלחיץ אותי או מפחיד אותי גורם לי לשהק, בהיסטריה. (מה שממש מפגר כי אני אוהבת סרטי אימה) בשביל זה יש לי משאף מיוחד, הוא משחרר, בנוסף...
