"היה לי כיף, תודה" אמרתי בחיוך ונישקתי את הלחי שלו במהירות, יצאתי מהמכונית שלו וסגרתי את הדלת בלי להשאיר לו זמן לענות אפילו. שמעתי את הדלת המכונית שלו נפתחת ואז ריצה קלה.
"את לא מזמינה אותי להיכנס? ככה חינכתי אותך?" הוא שאל בציניות מעושה ומשך אותי לתוך הבית. רציתי להזמין אותו לבפנים, את האמת, אבל לא חשבתי שהוא ירצה. אולי יש לו תוכניות משלו?
"בואי נכין משהו לאכול" הוא הציע וכשנכנסנו למטבח הוא פתאום סובב אותי אליו והניח את ידיו על מותניי, הלב שלי פיספס פעימה לרגע, ואז חזר לפעום במהירות כשהוא הרים אותי ממותניי והושיב אותי על האי שבאמצע המטבח.
"אז תגידי...יש אמ מסיבה, ב-ביום שלישי. א-אם תרגישי טוב, תרצי לבוא?" הוא מילמל והתחיל לחתוך פירות שמצא במקרר וממה שקנינו. לפני שחזרנו לכאן, הבאד בוי שכרגע חותך פירות במטבח שלי, החליט שחייבים ללכת לשוק ולקנות דברים. אז הלכנו לשוק ואז חזרנו לבית שלי, ומכאן אתם כבר יודעים...
"אז מה עם חבר?" הוא שאל פתאום כשראה שאני לא עונה לשאלה הקודמת, מיד קפאתי במקומי. "א-את לא חייבת לענות" הוא גימגם כשראה שאני לא עונה. הוא אפילו לא הסתובב להסתכל עליי.
"לא...זה בסדר, פשוט...אתה באמת שאלת את זה? אתה ראית איך אני מתלבשת לבית ספר וחוץ מלבית ספר ולעבודה, אני לא יוצאת מהבית בכלל." הסברתי בשקט וחיבקתי אותו כשהוא התקרב אליי.
"אני צריך לסיים את הסלט" הוא ציחקק. החיוך שלו גדל אפילו יותר כששילבתי את רגליי סביב מותניו כדי שלא יוכל לזוז. הוא חיבק אותי בחזרה וליטף את ראשי.
"אם אני אוריד את התחפושת? מי מבטיח לי שישארו אנשים מסביבי? אני מתכוונת לאנשים אמיתיים שלא יתייחסו אליי סתם בגלל השינוי" אמרתי, לא יודעת למה היה לי חשק לשתף אותו אבל הוא פשוט בן אדם שכיף לדבר איתו, הוא יודע להקשיב מבלי לקטוע או לדבר באמצע.
"היי," הוא הרים את ראשי עד שהסתכלתי עליו והמשיך לדבר, "תמיד יהיה לך אותי ואת אחיך, וגם את החברות והחברים שלך מהעבודה. אל תדאגי, גם אם את לא מודעת לזה, יש אנשים שאוהבים אותך כמו שאת. לא משנה איך את נראית." חייכתי אליו והידקתי את אחיזתי בו. לא יכולתי לעצור את עצמי לפני ששאלתי,
"ואתה? אני מתכוונת...אתה אוהב אותי כמו שאני?" מטומטמת!! אוי אלוהים למה שאלתי את זה הוא יגיד לא ואנ- "כן" ואני אצטרך לדעת מה לנאום כשיתנו לי את הפרס על זה שאני הילדה הכי סתומה על פני כדור הארץ. וואו זה היה ארוך.
"רגע מה?" הוא אמר כן? לא, אין מצב שהוא יגיד- "אמרתי כן" הוא ציחקק ונישק את הלחי שלי לפני שהשתחרר מאחיזתי והמשיך לחתוך פירות.
להשתחרר ממני לא היה ממש בעיה מאחר והייתי קפואה כי הוא אישר את זה שהוא אמר כן. "ב-באמת?" אני חייבת להפסיק לגמגם. שיהוק קטן נפלט מפי וכל מה שחשבתי באותו אגע זה 'אלוהים בבקשה תהרוג אותי!' רצתי לחדר לחפש את המשאף בזמן שהמחלה המחורבנת הזאת החמירה כרגע.
YOU ARE READING
Hiccups ✔
Teen Fictionאני שונאת להודות בזה אבל אני מוזרה. אני לא נולדתי נורמלית, יש לי בעיה בריאותית. היא לא נפוצה כל כך אבל כל דבר הכי קטן שמלחיץ אותי או מפחיד אותי גורם לי לשהק, בהיסטריה. (מה שממש מפגר כי אני אוהבת סרטי אימה) בשביל זה יש לי משאף מיוחד, הוא משחרר, בנוסף...
