Hiccups ✔

part twenty

אל תהרגו אותי. תהנו מהפרק, חח עד כמה שזה אפשרי.

"אל תעיר אותה, עבר עליה מספיק ללילה אחד."

"איפה היא הייתה?"

"איתנו במסיבה, משהו...משהו קרה למייקל והיא לא הסכימה לעזוב. היא נרדמה על החוף כמה מטרים מאיתנו ורק אז יכולנו לקחת אותה."

מה קרה למייקל?

"היא מתעוררת ששש" לא, לא ששש!

"איפה מייקל?" אלה המילים הראשונות שיצאו מפי בשנייה שפקחתי את העיניים. "את בסדר?" סקוט שאל וחייך חיוך קלוש, החיוך הזה לא מביא בשורות טובות אף פעם. הוא תפס את היד שלי וליטף אותה באיטיות בזמן שדילן וג'ייק החליפו מבטים.

"איפה מייקל?" שאלתי שוב והתרוממתי לישיבה על המיטה, אני כבר לא מזהה אם אני בבית חולים או בחדר שלי, זה נראה אותו דבר. סקוט נראה מהסס והתחושה המגעילה שישבה לי בחזה לא עזבה אותי. הוא באמת...?

"דילן אתה רוצה לענות על זה?" סקוט הפנה את השאלה אל דילן שנראה מתוסכל. "באמת? פאק. זו...הוא.." דילן התחיל להגיד והתיישב על המיטה לידי. הוא משך אותי קצת אליו עד שיכל לחבק אותי.

"אחרי שנרדמת לקחנו אותך ו...ראינו שסיימו לכבות את השריפה..הוציאו את מייקל."

"נו? דילן מה...מה קרה לו?" הוא נישק את הלחי שלי. "הוא בחיים...בינתיים...הם הצליחו להוציא אותו ומסתבר שהוא הצליח בקושי לחמוק מהאש. יש לו קצת כוויות אבל..הוא שאף יותר מידי עשן ו...הוא לא בהכרה והם...הם לא צופים לו אמ יותר מידי זמן." עוד לפני שהוא סיים את המשפט הדמעות כבר זרמו על הפנים שלי ונספגו בחולצה שלו.

"אני יודע זו. הלוואי שאני אוכל להגיד לך שהכל יהיה בסדר אבל אני לא יכול." הבכי שלי רק התגבר ודילן, מתוק כמו שהוא, לא עזב אותי לשנייה וניסה להרגיע אותי. הוא שלח את ג'ייק להביא לי מים.

"בואי נלך לטיול קצר, טוב? לנקות את הראש קצת" הוא הציע והבנים הבינו את הרמז ויצאו מהחדר. "מה את אומרת?" הוא שאל והרים לי את הראש עד שהסתכלתי עליו.

הינהנתי והוא מיד קם ביחד איתי לכיוון הארון. "אני לא רוצה שתצטנני לי אז.." הוא הוציא סוודר אפור של מייקל וג'ינס שחור צמוד, אני בטוחה שהוא לא יודע שהסוודר של מייקל. או שהוא יודע?

"כשהיית חולה ומייקל שם לך את הסוודר שלו, היית כל כך עייפה שהתחלת לדבר שטויות, אבל אמרת שאת מרגישה בטוחה כשאת לובשת את הבגדים שלו, במיוחד כשהוא לא איתך." הוא...הוא זכר את זה? וואו. כלומר, זה היה שטויות כמו שהוא אמר, לא חשבתי שיזכור את זה.

"קדימה, תתלבשי ואני מחכה בחוץ" ובזה הוא סיים ויצא מהחדר. חזרתי למיטה. אין לי כוח לכלום, במיוחד לא ללכת, זה דורש מאמץ ואני לא במצב של להתאמץ, או במצב רוח.