Love, Sarah

פרק 4

מה?

"אבל זה הצעיף שלך! אתה השאלת לי אותו באותו יום כשהיה קפוא בחוץ ו-" הוא לא נתן לי לסיים את המשפט. מני התקרב אלי, לקח את הצעיף מידיי וכרך אותו סביב צווארי. "ככה יותר טוב" לחש והביט בעיניי.

הרגשתי את הסומק מתפשט בלחיי מבלי שאוכל לעצור את עצמי. למה תמיד אני מסגירה איך אני מרגישה! זה לא הוגן! למה אני לא מצליחה לשלוט בתחושות שלי?!

מני חייך, מרוצה מעצמו. "אבל זה לא בסדר, אני מתעקשת שתיקח בחזרה את ה-" התחלתי לפשוט את הצעיף אך הוא שוב קטע אותי כשהוא חזר והידק אותו סביבי, נוגע לא נוגע בכפות ידיי. הרגשתי עקצוץ חמים. מה זה היה?

"את חמודה כשאת מסמיקה, את יודעת את זה?" אמר בחיוך וצבט קלות בלחיי.

שתקתי. לא ידעתי מה לומר לו. הוא החמיא לי הרגע? זו הייתה מחמאה של ממש? הוא באמת חושב שאני חמודה? הוא מרגיש כלפיי משהו? כל כך הרבה שאלות מתרוצצות במוחי. מה הולך כאן?

"אתה הראשון שאומר לי את זה" לחשתי לעצמי, קוברת את פניי בצעיף העבה, מנצלת את הרגע ומסניפה את הריח המתוק לקירבי.
אוי לא.
בבקשה שהוא לא שמע
בבקשה שהוא לא שמע
בבקשה שהוא לא שמע שאמרתי את זה

"באמת?? איך יכול להיות?" שאל מופתע.
הרמתי את ראשי והבטתי בתוך עיניו, מנסה לחרוט במוחי את תווי פניו היפים; את עיניו התכולות, את עצמות לחייו הגבוהות למדי, את השפתיים הדקות והוורודות, את הזיפים הקטנטנים שהחלו לבצבץ משני צידי פניו...
הוא הביט בי בחזרה, מנסה לפענח את הבעת פניי. נדמה היה כי הוא מתקשה לקרוא את שעובר בראשי.
הוא התקרב אליי יותר, מסיט מפניי תלתל סורר ומסדר אותו מאחורי אוזני. שוב הרגשתי נבוכה.
מני...מה אתה עושה לי מני?? הקול הפנימי שלי צווח מבפנים.
קולות צעדים הקפיצו את שתינו מהטראנס ששרינו בו, או ליתר דיוק הטראנס שאני הייתי בו.
"שרה שלי!" שמעתי את אבי קורא לי ורצתי לקראתו, מחבקת אותו חזק.
"איזה יופי שהגעת מוקדם!" שמחתי "אבל בעצם.. למה הגעת מוקדם הביתה?" שאלתי בחוסר הבנה.
ראיתי שעיניו של אבי היו כבויות, כאילו איבדו את הזוהר שבהן. "שרה... אנחנו צריכים לדבר בבית, עם המשפחה ביחד" אמר בכובד ראש.
אבא הסתכל על מני, וחייך לעברו חיוך מעודד.
"שלום לך מני, מה שלומך? מה שלום ההורים בבית?" שאל בהתעניינות.
"שלומי טוב, תודה" מני השיב בחזרה בעודו נשען על קיר חדר המדרגות. "אמא מרגישה יותר טוב, החום עבר לה, ואבא בסדר גמור"
"יופי, אני שמח לשמוע" אבי אמר למני.
"אני צריך ללכת לספרייה, אז אפרד מכם לבינתיים" מני אמר והביט באבי " להתראות אדוני, להתראות שרה" חייך לעברי את חיוכו המידבק. חייכתי אליו בחזרה ונופפתי לו לשלום.
"להתראות מני, תמסור למיכל ולמרים שאני בבית שלי, כדי שלא ידאגו" הוספתי. "אני אמסור", אמר ונעלם מעיניי. אבא ואני נכנסנו הביתה בשקט.

כשהערב ירד ואיתו הגיע החושך, הוריי, אחי הגדול ואני ישבנו בסלון כדי לשמוע מה יש לאבי לומר לנו.
"אתם יודעים שהמצב בחוץ מתחיל להיות מתוח" פתח אבי. " הרחובות מתחילים להיות ריקים מאנשים כבר בשעות המוקדמות של הערב. מאוד מסוכן לצאת לבד בתקופה הזאת. יש התארגנות של קבוצות אנטישמיות, ניאו-נאציות, שיש להם שיגעון לעשות רע לאנשים כמונו, ליהודים שנמצאים ביניהם"

"כמו שאתם יודעים, העסק שאני עובד בו התחיל להיות קצת אכזרי כלפי היהודים, הם התחילו להתנכל, לעשות בעיות ואפילו התחילו לפטר עובדים. היום הבוס קרא לי ואמר לי שאני מפוטר עד להודעה חדשה"
לא. זה לא יכול להיות.
אבא שלי? מפוטר? קשה לי להאמין למה ששמעתי עכשיו.
אמי הנהנה באיטיות, מנסה לעכל את דבריו.
"קיבלת פיצויים נכון? זה יוכל להספיק לנו לשלושת החודשים הקרובים" אמרה.
"אולי אני אוכל לצאת לעבוד? אני כמעט בטוח שאמצא מ-" אחי הגדול התחיל לומר אך אבי קטע אותו מיד.
"לא בא בחשבון! אתה לומד כרגע עריכת דין, המלגות שקיבלת על היותך מצטיין דיקן מספיקות למימון שכר הלימוד שלך. בשום פנים ואופן אני לא אתן לך לצאת לעבוד. תשקיע בלימודים ורק בהם, ברור?" ניכר היה שלאבא חשוב שיודה יצליח בלימודים. החלום שלו זה לראות את יודה יושב במשרד משלו מאחורי שולחן בכיסא מרווח, מפצח מקרים וזוכה במשפטים.
יודה הרכין את ראשו כשאמר "אתה צודק אבא, מצטער".
שתיקה צורמת הייתה בבית, והאחים הקטנים הלכו מזמן לישון.
"אנחנו נסתדר, אל תדאגו" אמר אבי וניסה לחייך חיוך מעודד. " אני בטוח שיהיה בסדר, אנחנו אנשים מאמינים ואני בטוח שהכל יסתדר"
אמא כבר וויתרה מזמן על עוגת השוקולד שאפתה, אבל עכשיו כדי להחדיר בנו קצת תקווה לעתיד טוב יותר, היא קמה והגישה לנו פרוסות עוגה.
"תודה אשתי, אהובה שלי" אמר אבי לאמי ונשק לה.
חייכתי. שמחתי לראות אותם אוהבים, מעודדים אחד את השני.
ישבתי לצד אחי הגדול וחיבקתי אותו, הוא החזיר לי חיבוק חם בחזרה.
אנחנו נהיה בסדר, נכון יודה?
עוד יבואו ימים טובים יותר, אני בטוחה.