מה שיקרה יקרה

פרק 41+42:

****נקודת המבט של אלכס***

עבר כבר הרבה זמן, עוד מאט אני עוברת לקולג',הימים עוברים מהר, אני רואה את אור כמה שפחות, בכל יום שעובר אני מתגעגעת לאור יותר, אני לא יודעת למה אבל ככה זה מרגיש, חשבתי שככל שאני אעביר זמן עם איתן הכאב שאור השאיר יעלם, אבל זה לא קורה, לא חשבתי יכול לעבור כל כך הרבה זמן בלי אור והאמת שכל שעה כואבת פחות אבל עדיין כואבת, אני יודעת שהוא אוהב אותי, אני בטוחה בזה, אבל כנראה לא כמו שחשבתי, הוא אפילו לא נתן סיבה פשוט הלך, הרגשתי לבד, התגעגעתי אליו, התגעגעתי לפעמים שהוא היה מנשק אותי ומחבק אותי סתם בלי סיבה, אני כל כך רציתי להיות חזקה בדיוק כמו שהוא נראה, חיכיתי שהוא יתקשר , כל כך רציתי נשיקה קטנה ממנו, חיבוק פשוט ואז שילך אבל הייתי צריכה לראות אותו אבל זה לא קרה, כנראה אני פשוט צריך להמשיך, להמשיך בלעדיו "אלכס את איתי?" איתן שאל והבנתי שאני לא מקשיבה לו "מה, סליחה לא הייתי מרוכזת" מלמלתי בשקט, מנסה להוציא את אור מהמחשבות שלי "שאלתי מה את רוצה לעשות?" הוא שאל "אממ.. לא יודעת מה שבא לך" אמרתי "מה יש לך? את לא איתי היום" הוא אמר ושם את השיער שלי מאחורי האוזן "סתם יום כזה" אמרתי וזרקתי לעברו חיוך מאולץ "בטוח שהכל בסדר מאמי שלי?" הוא שאל בעדינות ואני הנהנתי לחיוב לכיוונו, הוא התכופף לעברי מעט וברגע שהשפתיים שלו נגעו שלי רון התפרץ לחדר "אלכס בואי" הוא קבע, מיד נעמדתי "מה קרה?" שאלתי טיפה לחוצה "בואי אני לא מדבר לידו" הוא אמר והצביע על איתן בזלזול, והאמת שזה עצבן אותי, אני יודעת שרון לא אוהב אותו, אבל עדיין הוא לא צריך לתת לו את הרגשה הזאת "אתה יכול דבר גם לידו" אמרתי ושיבלתי ידיים בעצבים, איתן מיד התפרץ לשיחה "אני גם ככה צריך ללכת, דברי איתי יותר מאחור" הוא אמר בעדינות, הוא נתן לי נשיקה קטנה והלך "אתה יכול להיות נחמד" אמרתי "את יודעת שאני לא אוהב אותו" הוא אמר מנסה להצדיק את עצמו "עדיין אתה יכול להגיד את זה יותר יפה" אמרתי ומיד הוספתי "מה קרה?" רון הסתכל עלי במבט מוזר, שלא הצלחתי להבין "זה אמא, הם רוצים.. הם רוצים לשחרר אותה" הוא אמר באטיות והרגשתי שאני לא יכולה לעמוד, לא הרגשתי את הרגליים שלי מהלחץ, התיישבתי מהר במיטה "מה?" שאלתי למרות שהבנתי, פשוט לא ידעתי מה להגיב "אנחנו לא חייבים לגור איתה" הוא אמר בשקט, הסתכלתי עליו במבט מבולבל לא ידעתי מה אני מרגישה, עבר הרבה זמן מאז שראינו אותה בפעם האחרונה, כל כך הרבה קרה שפשוט שכחתי ממנה "אני יודע שאני לא יכול להפיל את זה עלייך לבד, אבל את עברת דברים קשים איתה, את וליה, אני ברחתי מכאן ואין לי זכות להחליט" הוא אמר מבלי להסתכל עלי, שתקתי לא היה לי מה להגיד, הייתי בשוק מוחלט "תחשבי על זה בנתיים" הוא אמר, נתן לי נשיקה על הראש ויצא מהחדר. 

****נקודת המבט של רון**

לקחתי לעצמי כוס מים, גם אני הייתי צריך לעכל את הידיעה הזאת,שתיתי והלכתי לכיוון החדר, נשכבתי על המיטה והתבוננתי בתמונה שמולי, הסתכלתי על התמונה שלי ושל הילי, אותה תמונה שהיא השאירה לי, רק שהגדלתי אותה, ידעתי שזה יכול להקשות עלי, וזה באמת קרה, עבר הרבה זמן מאז שהיא לא פה, אבל לא יכולתי להסתפק בתמונה קטנה, הייתי צריך להרגיש את הנוכחות שלה עליי, ואני עדיין מרגיש, אי אפשר לשחרר בן אדם שתפס חלק כל כך גדול בחיים שלך, העדפתי לסבול מאשר לשכוח אותה, לפתע אלכס נכנסה לחדר, היא לא אמרה מילה, היא נשכבה לידי ושנינו הבטנו בתמונה "אני מתגעגעת אלייה" היא פלטה לבסוף "גם אני" מלמלתי ושוב שקט הציף את החדר, "אתה חושב שאור אוהב אותי?" היא שאלה עוד פעם מבלי להסתכל עלי "אני בטוח" אמרתי והרגשתי את החיוך שלה אפילו בלי להסתכל עלייה "למה את עם איתן בכלל? אני יודע שאת אוהבת את אור" אמרתי בעדינות "חשבתי שככל שאני יהיה עם איתן הרגשות לאור יעלמו" היא אמרה ורק המחשבה מהמפגרת הזאת מעצבנת אותי "זה לא עובד ככה" אמרתי וניסיתי להישמע רגוע, למרות שאלו החיים שלה, פשוט כואב לי לראות אותה עושה טעות כזאת "אני יודעת" היא אמרה ביאוש "מה את מרגישה אליו" שאלתי בשקט "אני לא יודעת" היא אמרה שוב "זה דווקא מאוד פשוט" אמרתי והיא גיחחה "זה לא פשוט" היא אמרה "את פשוט צריך להקשיב ללב שלך" אמרתי וידעתי שהיא בשוק מהמילים שלי "מה?" היא שאלה בזלזול "את סומכת על איתן? הוא יודע על אמא? על אבא ובכללי על דברים שהיית מספרת רק לאור?" שאלתי "זה לא אותו דב..." היא התחילה להגיד ומיד עצרתי אותה "כן או לא?" שאלתי "לא.." היא אמרה והקול שלה נשבר "קיבלת את התשובה שרצית?" שאלתי והיא הנהנה לחיוב, היא חיבקה אותי בעדינות ויצאה מהחדר ושוב נשארתי להביט בתמונה שלי ושל הילי לבד.

****נקודת המבט של אור***

עבר כמעט שלושה חודשים, פאקינג שלושה חודשים בלי לשמוע את הקול שלה, לא חשבתי שאני אצליח לשרוד בלעדיה אבל הינה עבר שלושה חודשיים ואני עדיין כאן, כל שעה בלעדייה כואב הרבה יותר מזאת שלפניה , ביום שנפרדתי ממנה והלכתי לכיוון האוטו כל צעד שלי שבר לי את הלב יותר, לראות אותה עומדת שם לבד בהלם והדמעות שחונקות אותה היה הדבר הכי קשה, כל כך רציתי לרוץ בחזרה ולחבק אותה ולנשק אותה ולא לעזוב אותה לרגע, כל המצב דפוק לגמרי ולא באשמתי, טוב אולי קצת ממנו, אולי הייתי צריך לסמוך עלייה שהיא לא תספר דבר, אבל מצד שניה כל כך פחדתי שיקרה למה משהו, התגעגעתי לעיניים האפרות הגדולות שלה,  לא רציתי להתמודד עם המצב הזה, לא חשבתי שג'ק יחפש אותי שוב, הבטחתי לה שאני אשאר ולא יעזוב אותי ובדיוק ההפך קרה, היא כל כך טובה, אני לא הייתי סולח גם בפעמים הקודמות היא סלחה לי למרות שהיא לא הייתה צריכה, כאב לי לראות אותה עם איתן, ניסיתי לשמור ממנה מרחק כמה שאני יכול אבל לא הצלחתי, אולי אני פשוט צריך לשחרר אותה, מגיע לה מישהו טוב שישאר ולא יעזוב, למרות שהסיבות שלי מוצדקות אבל אני לא רואה אותה סולחת לי או אפילו מקשיבה למה שיש לי להגיד, רציתי כל כך להתקשר ולהסביר לה, אני מחזיק את עצמי, לקחתי את הטלפון שלי ובהיתי בתמונות שלנו, לא זכרתי כל כך הרבה, היו גם שלה לבד והצטערתי שאני לא איתה עכשיו, מסתכל עלייה בלי שהיא תשים לב, אפילו רק לריב איתה, רק לשמוע את הקול שלה היה עושה לי טוב, הימים נעשים קשים יותר, הסיוטים חזרו לי, הסיוטים על אמלי ואבא שלי, כשהייתי עם אלכס הם פשוט נעלמו, היא נתנה לי בטחון היא תמיד הייתה לידי וכנראה זה מה שעזר לסיוטים להעלים אבל עכשיו היא לא איתי והמצב הופך לקשה יותר, לא מספיק הסיוטים גם הפחד שכל שניה שוטר יכול לבוא ולעצור אותי מלחיצה אותי יותר, הכאב שחוויתי לא היה כאב רגיל, זה לא היה רק  בראש שלי, זה היה כאב פיזי, זה כואב ששרף לי את הנשמה, כיאלו חתך אותי מבפנים, היא תמיד הייתה איתי, מגיל קטן, היא חלק מהחיים שלי, קשה לשחרר משהו שהוא היה שלך הרבה זמן, דפיקות בדלת נשמעו והתרוממתי לפתוח אבל אמא שלי הקדימה אותי, עוד לא התרגלתי לזה שהיא כאן, ברגע שהתבגרתי היא עזבה, היו לה יותר מידי זכרונות מכאן אני הבנתי אותה, לא כעסתי עלייה, לא רציתי לעזוב את אלכס ובכללי את בית שלנו כאן, רון נכנס והיה לו מבט מוזר, הוא התיישב לידי "איך אלכס?" שאלתי מיד "היא בסדר.. אתה יודע" הוא אמר בשקט ולא היה לי מה להגיד שתקתי, שמעתי את הטלפון שלי מצלצל וזה היה ג'ק הוא ביקש ממני להגיע מיד, נעלתי את הנעלים והתקדמתי לכיוון הדלת, רון משך בזרוע שלי מהר ושאל בלחש "אתה הולך אליו? אתה הולך לג'ק?" ולא עניתי לו רק הנהנתי לחיוב, ראיתי את הפחד והדאגה על הפנים שלו אני יהיה בסדר" אמרתי וניסיתי לחייך, רציתי לשדר לו שהכל בסדר ושלא ידאג, למרות שבפנים ממש פחדתי.