מה שיקרה יקרה

פרק 3:

אחרי הלילה הקשה שעברתי , אני מחליטה בכל זאת ללכת לבית ספר להתנתק קצת מכל המחשבות והבלגן שיש לי בראש, סדרך אני פוגשת באור "כמובן" תמיד הוא צץ בכל מקום אני אומרת בלחש הוא מתחיל את השיחה ושואל "רוצה לבוא איתי לארוחת צהריים?" אני מסרבת . אנחנו מתקדמים בשקט לבית ספר המחשבות שלי מתרוצצות בראש שלי מה פתאום אור נזכר בי פתאום עבר כל כך הרבה זמן מאז שדיברנו , הוא הרי זרק אותי בשנה שעברה , אור יודע עלי הכל וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת להכל!! הוא יודע על אבא שלי וכמובן שעל אמא שלי כל מה שהיה קורה עם אמא שלי משהו היינו בורחים ביחד לגבעה מאחורי הבית שלו זה יחסים הליכה ארוכה אבל שם זה היה המקום השקט של שנינו, בכל מקרה למרות שהוא ידע כמה התקופה הזאת קשה לי ובכך זאת הלך ולא נתן לי תשובה.

לפני שאנחנו נכנסים לבית ספר אור תופס לי את היד ומושך אותי קרוב אליו , ממש קרוב שעוד סנטימטר והשפתיים שלנו נפגשות אני לוקחת צעד אחד אחורה ולא מבינה מה יש לו אני מרימה את הקול שלי כשאני שואלת בכעס "מה יש לך?" אור צועק לכיוון שלי "תפסיקי לשחק אותה תמימה , תתעוררי מהסרט שלך"  אני לא מבינה מה יש לו מה הסרט שלי הוא שואל החוצפן הזה? מה הבעיה שלו אני משתוקקת לענות אבל אני עוצרת את עצמי ונכנסת לבית הספר , היום שלי עובר ממש לאט כל שיעור אני לא מצליחה להתרכז ואני לא כותבת כלום רק שקועה במחשבות שלי.

אני שולחת לרון הודעה לראות מה קורה עם ליה "רון איך ליה מרגישה?" רון לא עונה לי אני מחליטה להבריז מהשיעור האחרון שלי , אני מתקדמת לתחנת האוטובוס שם אני רואה את אור שוב פעם הוא אני חושבת , הוא מתקדם לעברי ושואל "למה התעלמת ממני כל היום?" לא התעלמתי ממנו , טוב אולי קצת לא התחשק לי כל כך לראות אותה לבסוף אני עונה "לא התעלמתי" לפתע צלצול של הודעה מוציא אותי מהמחשבות שלי זה רון "אלכס כדאי שתגיעי מהר" אני נלחצת ממש ואני לא יודעת למה אבל דמעה נפלה על הלחי שלי אור לא מבין למה אני בוכה הוא מרים לי את הראש בעדינות ושואל "מה קרה, למה את בוכה?" אני חושבת לעצמי שאני עוברת כל כך הרבה ואני לא מבינה למה דווקא אני מכולם אני לא עונה לו והוא שוב שואל "את רוצה לספר לי מה קרה? " אני מנידה בראשי לשלילה הוא מנגב בעדינות  עם האגודל עם הדמעות ועברה בי צמרמורת קלה הוא מוסיף ואומר "אני תמיד פה בשבילך, לא משנה מה קורה בינינו אל תשכחי את זה" אני מחבקת אותו בלי להגיד לו כלום יודעת שזה מספיק בשביל שהוא ידע שאני מודה לו הוא מתקרב לי לאוזן ולוחש "השיחה הזאת לא נגמרת כאן אני רוצה שנדבר כבר הרבה זמן אני צריך לעשות את השיחה הזאת" אני מהנהנת הוא מוסיף "אני אדבר איתך יותר מאוחר" אני מסתכלת עליו ומסכימה.

אחרי כמה דקות נוספות אני רואה את האוטובוס מתקרב אלינו אני מתיישבת בפינה חושבת על כל היום ההזוי הזה אחרי בערך עשרים דקות אני מגיעה לבית חולים אני עולה לקומה בה ליה נמצאת ורואה את רון עומד על יד הדלת של ליה מבוהל על סף דמעות .

אני רצה לעברו ושואלת בבהלה "רון מה קרה? " לפתע אני שומעת צרחה חזקה שלא מפסיקה אני נבהלת ממש ומנסה לפתוח את הדלת , רון עוצר אומר אומר "הדימום של ליה לא מפסיק היא איבדה המון דם בלילה, תופרים אותה עכשיו בלי הרדמה" אני נצמדת לקיר ונופלת לאט לאט לרצפה מסרבת לשמוע את ליה צועקת וסובלת ככה אני סותמת את האוזניים ומתפללת שהיא תפסיקה לצרווח אני לא עומדת בזה.

אחרי רבע שעה של סבל רופא יוצא לכיוון שלנו אומר "תפרנו לה את הידיים הדימום שהיה לה הפסיק חיברנו לה "עירוי" היא איבדה המון דם היא ההייתה על סף מוות, נתנו לה חומרים מרגיעים היא כרגע ישנה היא חלשה" רון לוחץ לו את היד ושינינו מודים לו .

אנחנו נכנסים בשקט לחדר של ליה בשקט כדאי שלא נעיר אותה הלחיים שלה עדיין רטובות מכמות הדמעות אני מלטפת לה את ראש ורון מנשק אותה במצח, ליה תמיד הייתה כל כך יפה ועכשיו כשהיא ישנה היא הרבה יותר, היא בלונדינית עם עיניים כחולות טיפה יותר כהות משלי ועש לה שפתיים גדולות בצבע אדום כהה אני מסתכלת עלייה בדממה .

אחרי כמה דקות שאנחנו יושבים לידה ולא מורידים ממנה את העיניים  היא פותחת את העיניים ואומרת לנו "אל תעזבו אותי, בבקשה תישארו" רון עונה לה עם דמעות בעיניים "אנחנו תמיד איתך קטנה שלי" היא נתנה לכיוונו חיוך קטן וחזרה לישון.