מה שיקרה יקרה

פרק 34:

****נקודת המבט של רון***

"רון בוא צריך ללכת" אלכס נכנסה לחדר ואמרה לי בעדינות שהיא לבושה כולה שחורה עם דמעות בעיניים, ואני נשארתי באותו מצב שהייתי אתמול, לא הצלחתי לעצום עין כל פעם שניסיתי ראיתי את הילי, אז נשארתי ער והסתכלתי בתמונה, לקחתי ג'ינס שחור וחולצה שחורה והלכתי לסלון, אלכס ואור היו שם וליה הייתה בבית ספר, נכנסנו לאוטו של אור ונסענו לבית העלמין, כשהגענו הרבה אנשים היו שם, כולם רצו ללוות את הילי בדרך האחרונה שלה, ראיתי אותה, שוכבת מתחת לסדין לבן, אמא של הילי שמעה מה קרה וישר עלתה על מטוס לפה, היא ביקשה שאני אגיד כמה מילים על הילי, כי היא לא מסוגלת, "הילי.." התחלתי לגמגם, ראיתי הרבה עיניים שמסתכלות עליי "הילי הייתה החברה שלי, היא הייתה החיים שלי, ועכשיו כשאת לא פה.." נעצרתי שוב ונתתי מבט לתמונה שלנו "ועכשיו.. הכל נראה חסר משמעות, אני אוהב אותך ואני תמיד אוהב אותך.. אני יודע שמתישהו ניפגש, אני אף פעם לא אשכח אותך, תמיד תתפסי חלק גדול מהחיים שלי, אני רוצה להגיד לך דבר אחרון, וזה תודה, תודה על כל מה שעשית בשבילי, אני אוהב אותך" אמרתי והלכתי לצד, ראיתי את כל המבטים עלי, כיאלו ציפו ממני להישבר, אז כן נשברתי, ויותר גרוע נשבר לי הלב, אבל אני לא יכול להראות את זה, אני צריך להישאר חזק, אחרי מעט זמן כולם התפזרו ורק אני ואלכס נשארנו ואור חיכה בחוץ, התיישבו ליד הקבר שלה "רון בוא.." אלכס אמרה כששוב דמעות יורדות ממנה "אני נשאר עוד קצת.." אמרתי והיא הלכה, הסתכלתי על הקבר שלה "הילי, אני לא מאמין שאני לבד עכשיו, למה לא דיברת, אני צריך אותך, עכשיו זה כבר מאוחר אני יודע, רק אל תשכחי כמה אני אוהב אותך הילי, אני אף פעם לא אפסיק" אמרתי והתרוממתי ללכת "אני תמיד אוהבת אותך" שמעתי לחישה קטנה באוזן, הסתובבתי ולא היה שם אף אחד, התקדמתי עוד קצת "בסוף ניפגש, תישאר חזק" שמעתי עוד לחישה, התקדמתי יותר מהר "דיי דיי" צעקתי והחזקתי את שתי האוזניים שלי "אני מתחרפן, דיי" מלמלתי לעצמי, נכנסתי לאוטו "רון מה קרה?" אלכס שאלה "אני..." התחלתי להגיד ונעצרתי "מה קרה?" היא שאלה שוב "שמעתי.. אני לא יודע מה יש לי" אמרתי לאלכס מתוסכל "מה שמעת?" היא שוב שאלה "אותה, שמעתי את הילי" אמרתי והרמתי את הראש, היא הסתכלה עלי במבט מוזר, כיאלו היא חושבת שאני מפגר "רון.." היא אמרה בקול עדיין "אלכס דיי, אני יודע מה שמעתי" אמרתי בעצבים מוחא את הדמעות שהצליחו לברוח "אני מאמינה לך" היא אמרה והזיזה את המבט ממני, הגענו הביתה וישר נכנסתי לחדר שלי, לא סידרתי אותו והוא נשאר כמו שהוא, עבר כמה שעות ולא הצלחתי להזיז את המבט מהתמונה שלנו, נשמעה דפיקה בדלת, אך לא עניתי, לא היה לי כוח לדבר, אור נכנס והיה בשוק מהבלגן שיש בחדר "אני יכול לדבר איתך?" הוא שאל וניסה להיכנס בין הבלגן, אך לא עניתי לו הנהנתי לכיוונו "תקשיב, אני יודע שזה קשה וזה נורא, ואי אפשר להגבר על זה.." הוא התחיל ולהגיד ומי קטעתי אותו "לא אור אתה לא יודע איך זה מרגיש, אז אל תזיין לי תמוח, חברה שלך פה איתך, אתה רואה את חברה פה?" צעקתי עליו והוא נשאר אדיש, כיאלו הוא ידע מה אני הולך להגיד "רון, אתה מתחרפן פה, אתה לבד ואתה צריך אנשים שקרובים אלייך" הוא אמר וידעתי שהוא צודק, "דיי אור באמא שלך, אני צריך להיות עם עצמי" אמרתי ונתתי מבט לתמונה, גם אור הסתכל וראה את אותה תמונה שאני בוהה בה כבר יומיים ברצף "כשתחליט לדבר, אני ואחותך מחכים לך, תמיד" הוא אמר והלך לכיוון הדלת "תודה אור" אמרתי והוא זרק אלי חצי חיוך ויצא, ושוב נשארתי לבד.