בתמונה: זואי
"היי את, קומי." אחי זרק עליי כרית ויצא מהחדר. דרך מיוחדת להעיר אותי, בן זונה.
"הכנתי פנקייקים! אני הולך!" הוא צעק לי מלמטה. "אמן תידרס בידי האוטובוס!" צעקתי בחזרה אליו והלכתי לצחצח שיניים, לא רוצה לשמוע את התגובה שלו.
"ילד מטומטם" מילמלתי לעצמי כשהפה שלי מלא בקצף של המשחת שיניים. הסתכלתי על עצמי ונקרעתי מצחוק, אני נראית כל כך מוזר ככה.
סיימתי לצחצח, שטפתי את הפנים שלי ועברתי לבחור בגדים. בואו נראה, בגדים שמתאימים לי. טוב, לא לי, למחלה.
"הנה" לחשתי בחיוך ולקחתי שמלה פרחונית עם מגפיים שחורות, אספתי את שיערי לקוקו מתוח, שמתי כובע כדי להסתיר כמה שיותר את שיערי הבלונדיני ושמתי את המשקפיים המזויפות, לא באמת הזדקקתי להן אבל זה יותר מפדח להיות מקובלת עם מחלה מאשר חנונית עם מחלה.
כשאני ככה, המחלה פחות מפריעה להם. הם צוחקים על הלבוש, על המראה והמחלה רק משלימה להם את הסט. לא אכפת לי ממש כי כל מה שהם אומרים נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה.
"אני מוכן!" דין אחי הקטן צעק מעבר לדלת, הסתכלתי על עצמי במראה כדי לוודא שהכל טוב, כלומר לא טוב, ויצאתי מהחדר כשהתיק על גבי ושתי הכתפיות עליי. אני שונאת את השמלה הזאת ואני שונאת כששתי הכתפיות עליי. עוד שנה אחת זואי, שנה אחת.
"תפסיקי" דין פתאום אמר כשנכנסנו למטבח והתחלנו לאכול מהפנקייקים שסקוט (אחיה הגדול- הערת הכותבת) הכין.
"להפסיק מה?" שאלתי ואכלתי עוד חתיכה מהפנקייק. "להתלבש ככה! את נראית נורא. זה טיפשי."
"דנידין אתה יודע למה אני עושה את זה וזאת סיבה מוצדקת"
"זאת סיבה מטופשת!" אוח תשתוק.
"תמשיך לאכול" מילמלתי והמשכתי לאכול בשקט, ידעתי שהוא צודק אבל זאת באמת סיבה מוצדקת!
"אני לא רעב יותר" הוא אמר בעצבים וירד מהכיסא, נו באמת. כל בוקר מחדש.
"דנידין, בבקשה. תפסיק לכעוס עליי, עוד שנה כל זה יעלם" אמרתי ברכות וניסיתי להקל על המצב אבל זה לא עזר. משהו נכנס בו, בדרך כלל בכל בוקר הוא היה עוזב את העניין ומתנהג כרגיל.
"מה העניין?" שאלתי והתחלתי לשטוף את הכלים של שנינו.
"סקוט דיבר איתי. הוא אמר שמציקים לך בבית ספר, הוא אמר שלפעמים מבלי שיראו את בוכה." בן זונה.
"דין, אני בסדר, באמת. אני בחרתי את הדרך הזאת ואני שמחה בבחירה שלי. אני בסדר" ניגבתי את ידיי ומשכתי את אחי הקטן לחיבוק אוהב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מאחרת? ממתי את מאחרת גברת קיין?" המורה להיסטוריה שאל אותי, איחרתי בדקה, נכנסתי בדיוק אחריו.
YOU ARE READING
Hiccups ✔
Teen Fictionאני שונאת להודות בזה אבל אני מוזרה. אני לא נולדתי נורמלית, יש לי בעיה בריאותית. היא לא נפוצה כל כך אבל כל דבר הכי קטן שמלחיץ אותי או מפחיד אותי גורם לי לשהק, בהיסטריה. (מה שממש מפגר כי אני אוהבת סרטי אימה) בשביל זה יש לי משאף מיוחד, הוא משחרר, בנוסף...
