נקודת מבט קרלו
היום זה יום השנה למותם של הורינו, אבא שלי- ריקרדו, אמא שלי- אמיליה, דוד תיאודור ודודה אליס.
אנחנו עולים היו לקבר.
״מוכן?״ שאלתי את ניקולס שהנהן במבט אטום, במקרים כאלה אנחנו מעדיפים להתנתק מהרגשות מאשר להרגיש יותר מדי, הכי קל.
שלושתם היו כמו אחיי הקטנים, תמיד הרגשתי צורך לגונן עליהם, להגן עליהם מכל רע שיש בעולם הזה, בעיקר אחרי שהורינו נפטרו. ילדים לא אמורים לחוות דבר כזה.
לאונרדו שהיה בן 15 ולוקאס בן 12 נשברו לרסיסים, אבל באותו יום כולנו נאטמנו, כולנו הפסקנו להרגיש.
———
ארבעתנו עמדנו מול הקברים, שנמצאים באזור מבודד בבית הקברות.
ידיהם של כולנו בכיסים, ואנחנו מסתכלים בשקט על הקברים, כל שנה זה נהיה קשה יותר.
הוצאתי מכיסי את שרשרת אבן רובי, אבן האודם, המסמלת עוצמה, אהבה וביטחון.
אמא שלי הביאה לי את השרשרת שהגעתי לגיל 13, ואמרה שצריך להביא את זה לבת הגדולה במשפחה, כשהיא מגיעה לגיל בגרות, אך מכיוון שאין לה בנות היא הביאה אותה לי, ואמרה לי להביא אותה בעתיד למישהי שאוהב יותר מכל.
הבטתי בשרשרת וליטפתי את אבן האודם באגודלי.
הבטתי במשפחתי, תחילה בניקו, שנועל את לסתו בחוזקה כשיד אחת בכיסו והשנייה מסתדרת את צווארון חליפתו.
אחר כך הבטתי בלוקאס, שנראה על סף שבירה, ידיו היו משולבות על חזהו ועיניו לא משדרות כלום, אבל ראיתי שהוא עוד שנייה נשבר, הוא היה ילד של אמא.
ולבסוף, בלאונרדו, שנראה חסר רגשות כרגיל, שתי ידיו היו בכיסיו והוא הביט בעוצמה בקברים, אך שלוותו לא הופרה.
החזרתי גם אני את מבטי אל הקברים, ולאחר מכן אל השמיים, אני ידוע שאמא ואבא מסתכלים עליי מלמעלה. ואני מקווה שהם גאים בי.
״שנזוז?״ המילה נזרקה באוויר בעוצמה רבה, לוקאס וניקו הנהנו ומיהרו להתעשת על עצמם וללכת לכיוון האוטו, לאונרדו עוד עמד והביט בקברים, במבט שלא יכולתי לפרש.
התקדמתי לכיוונו והנחתי את אחת מידי על כתפו ״תמיד יש לנו אחד את השני.״ אמרתי, בטוח בעצמי הוא הנהן והסתובב לכיווני, חייכתי אליו חיוך קטן שמיד נמחק, והופתעתי שהוא עשה את אותו הדבר.
התקדמנו ביחד לכיוון האוטו, שם ניקו ולוקאס כבר מחכים לנו.
YOU ARE READING
הנסיכה שלו
Romanceמה קורה כשהקאפו האכזרי ביותר שידעה שיקגו פוגש בנסיכה של המאפיה האיטלקית בניו יורק? פגישה מקרית בין השניים גורמת לרגשות חזקים לצוף ולבעיות להיווצר אך האם יש סיכוי לאהבה?
