פרק 45: המאפיה היפנית

3.1K 103 4
                                    

נקודת מבט קרלו

אחרי שעתיים שלמות של עינויים החלטנו להפסיק ולהרוג אותם, החיילים מולנו נראו מפוחדים.

שטפתי את ידיי שהיו מלאות בדם בכיור במרתפים, ״הדם לא פאקינג יורד״ ניקו אמר בעצבנות ששיפשף את ידו בחוזקה,
גרם לי לגחך.

״טוב, נתראה בבית?״ שאלתי כשהתכוונתי לצאת מהמרתפים, שנמצאים בפלייאון, הנחתי שלוקאס וניקו ירצו להישאר פה עוד קצת, למצוא איזה זיון.

לוקאס הניח את ידו על חזהי ״אתה עדיין חייב לנו הסבר.״ הוא אמר ברצינות, נאנחתי ״זה לא הזמן לוקאס״.

״הסבר למה?״ לאונרדו נכנס לאיזור אחרי שטיפל בכמה עניינים אחרונים, לוקאס פתח את הטלפון שלו והראה ללאונרדו משהו, הנחתי שאת ההודעה שעליה הוא דיבר.

הסתכלתי על עיניו של לאונרדו כדי לנסות להבין, אבל כלום, לא היה בהן כלום.

״מה עם זה?״ הוא שאל ביובש ״אתה לא חושב שמגיע לנו הסברים?״ לוקאס הפנה אליו מבט מבולבל, ״אם זה היה מספיק חשוב קרלו היה אומר לנו.״ לאונרדו קבע.

ראיתי שלוקאס ולאונרדו מחליפים מבטים ומדברים דרך העיניים, לבסוף לוקאס נאנח ויצא מהמרתף, ניקו אחריו.

״מה היה כתוב בהודעה?״ שאלתי את לאונרדו בהתעניינות, הוא משך בכתפיו ״משהו על אורלנדו, אח של אבא שלי ושלך״ האמת שלא הייתי מופתע שהוא יודע, למרות שהייתי בטוח שרק אני יודע עליו.

״א-״ רציתי להסביר אך לאונרדו קטע אותי ״קרלו, אתה לא צריך לספק לנו הסברים, כולנו סומכים עליך במאה אחוז, אם זה היה משהו שהיינו צריכים לדעת היית אומר לנו״.

הוא צדק בכל מילה, המשפחה שלי הייתה העדיפות הראשונה שלי, ואם לא סיפרתי להם משהו, זה נטו כי לא רציתי לפגוע בהם.

״אני נשאר פה.״ לאונרדו הודיע ״אתה חוזר הביתה?״ הנהנתי, לא אהבתי את זה שאני משאיר את ג׳וליה הרבה זמן בלעדי, בעיקר אחרי מה שקרה.

הוא הנהן אליי חזרה ויצאתי מהמרתפים, ידעתי שלאונרדו לא מתכוון להישאר פה, אלא ללכת למקום אחר, אותו מקום שהוא נמצא בו כל הזמן.

פתחתי את הטלפון שלי שהיה כבוי כדי לבדוק מה השעה, ועיניי נפלו על התאריך- עוד שבוע ליום מותם של הורינו.

״פאק״ סיננתי מבין שיניי, שנאתי את היום הזה, שנאתי להיזכר איך האנשים שאהבתי ביותר, הלכו.

הייתי רק בן 16 שנהייתי הקאפו החדש של המאפיה, היורש.
ניקו היה בן 11.

זה היה היום הנורא ביותר בחיי, וכל שנה מחדש היום הזה מעלה בי זכרונות, מאבא שלי, מאמא שלי.

אבא שלי היה הדמות שלי להערצה- המודל לחיקוי שלי, מי שרציתי להיות שיהיה גדול, ואני מקווה שאני עושה עבודה טובה בינתיים.

אמא שלי הייתה הבן אדם הטהור ביותר עלי האדמות, תמיד הייתה שם בשבילנו, ידעה לקרוא אותנו במבט אחד.

אני בחיים לא אשכח את היום הזה, איך האנשים שאהבתי נרצחו בידי המאפיה היפנית, יימח שמם.

באותו היום יצאתי לטבח, אני ולאונרדו, שנינו בלבד.
הורדנו את רוב המאפיה היפנית, רק מלחשוב עליהם שוב אני מרגיש את הדם מבעבע בעורקי, תחושת זעם עולה בי.

זה חיבר ביני לבין לאונרדו, שבאותו היום הפסיק להראות רגשות, משהו בתוכו נאטם, משהו בו מת יחד עם הוריו.

לארבעתנו זה היום השחור ביותר, אנחנו שונאים לדבר עליו, לכל אורך השנים עלינו לקברים של הורינו, ושם זה נגמר.

הנסיכה שלוWhere stories live. Discover now