השניים היו בבית החולים, לטאהיונג לא נגרם יותר מדי נזק, הוא הצטנן. גאנגקוק לא עזב את טאהיונג לרגע.
"שעות הביקור פתוחות?" שאל טאהיונג את הפקידה,
הפקידה שהייתה באמצע שיחה הסתכלה על האחר ולא ענתה לו. "ס-סליחה? השעות ביקור פתוחות?" שאל טאהיונג שוב, הפקידה הסתכלה עליו במבט עצבני. טאהיונג נרתע וחזר אל גאנגקוק , "היא לא נחמדה" מלמל, "אני אנסה".
הבוגר צעד אל הפקידה שסיימה את שיחת הטלפון, "שלום" אמר בחביבות, "שעות הביקור פתוחות?"
"כן" ענתה בחיוך, "חבל שלא היית נחמדה ככה גם אל החבר שלי" אמר ושילב את ידו עם טאהיונג, הולך איתו אל חדר המדרגות.
השניים עלו יחד אל הקומה של מר.קים. מתנשפים וקצת מיוזעים הם נכנסו אל הקומה, "גאנגקוק אולי כדאי שנוריד את הסוודרים שלנו?" אמר טאהיונג, מזיע מהמאמץ הגופני שעשה. "כן.." נאנח גאנגקוק והוריד את הסוודר שחימם אותו. נשאר עם חולצה ארוכה, כמובן הוא קיפל אותה.
טאהיונג לעומתו, הוריד את המעיל, הצעיף וגם את הסוודר שלבש, נשאר כמובן עם חולצה ארוכה שקיפל.
צמד הנערים היו בדרכם אל חדרו של מר.קים, מחזיקים בידם את הפריטים שלהם.
טאהיונג דפק בדלת, אך הדלת הייתה קצת פתוחה,
הוא פתח אותה במהירות, החדר ריק.
"גאנגקוקי א-אאיפה א-אבא" טאהיונג הרגיש את ליבו דוהר במהירות, איפה אבא שלו!
לאן הוא נעלם!,
ליבו הלם בחוזקה, גופו רעד ושמעות ניקוו בעיניו, הלחץ השתלט עליו. "ששש טאהיונגי, אני פה הכל יהיה בסדר" גאנגקוק אימץ את האחר אל חיקו.
הנער הרגיש ידע כאב מהו. פיזי ונפשי כאחד.
השניים ירדו במדרגות אל קומת הקרקע במהירות. רצו אל הדלפק וראו את הפקידה שותה מהנס שלה, הם רצו אליה במהירות וזו כמעט נחנקה,
"מה קרה" שאלה שהשניים נראו סוערים, "חדר ארבע מאות עשרים וחמש" אמרו, מתנשפים.
"חדר ארבע מאות עשרים וחמש.." מילמלה הפקידה ובדקה במחשב שלה, "משפחת קים נכון?" שאלה וטאהיונג הנהו במהירות, "הוא הועבר אל חדר החייאה לפני שעה וחצי" אמרה וטאהיונג כמעט התעלף.
"ח-חדר החייאה?" מילמל, גאנגקוק חיזק את אחיזתו בידו של הצעיר,
"באיזו קומה ואיזה חדר הוא" שאל,
"מצטערת, אתם לא יכולים ללכת לשם"
"אנחנו חייבים ללכת לשם!" טאהיונג הרים את קולו והסתכל על הפקידה עם דמעות בעיניים, היא ניסתה להסביר לשניים שהם אינם יכולים ללכת לחדר ההחייאה.
"למה אנחנו לא יכולים!" צעק גאנגקוק על הפקידה, גם הוא היה בלחץ, "היי היי כולנו פה בטוב?" הגיע דוקטור ונתן מבט אל הפקידה,
לא מבט עצבני, מבט של, אני אקח את העניין הזה מפה.
"כן, תסבירו לי מה קרה" אמר הדוקטור החביב, "ה-היא לא נ-נותנת ל-לי ללכת לאאבא" אמר טאהיונג, נסער. "ואיפה אביך?"
"הוא היה בחדר ארבע מאות עשרים וחמש, הוא הועבר אל חדר החייאה" הסביר גאנגקוק, "אה..מצטער ילדיי, אתם לא תוכלו להכנס לשם" הסביר הדוקטור, "למה.." התייפח טאהיונג,
האחר חיבק אותו, מלטף את גבו, ברכות ועדינות. "הדוקטורים מנסים להשאיר את מר.קים בחיים, אך איננו יכולים לעשות את עבודתינו כשיהיו הפרעות, לא משנה מאיזה סוג" הסביר הדוקטור בנעימות. מניח את ידו על כתפו של גאנגקוק, מבטיח שהם יעשו הכל כדי שמר.קים יינצל.
"אנחנו נתקשר אליכם אם יקרה משהו חריג" אמר .
"אוקיי..תודה דוקטור" מילמל טאהיונג, מנגב את הדמעות שלו.
"בוא טאהיונגי" גאנגקוק לחש לאוזנו, השניים היו בדרכם הביתה,
הסופה שכחה קצת, אך הרוחות העזות גרמו לשניים ללבוש את בגדיהם המחממים בשנית. "הכל יהיה בסדר" אמר גאנגקוק ומשלב את ידו עם ידו של טאהיונג.
"אני מקווה.." הוסיף בשקט. טאהיונג חייך חיוך קטן.
YOU ARE READING
Just Be Happier// Teakook✔︎
Romanceהספר התפרסם כבר, אבל מחקתי אותו בשל בעיות טכניות מצד ווטפאד. מקווה שהספר יחזור להיות כמו שהיה~ טאהיונג הוא ילד קטן, שמאז ומעולם לא הוערך תמיד היה האחרון להיבחר לקבוצות בשיעורי הספורט בבית הספר תמיד ליגלגו על חזותו, על בטנו השמנמנה, על קומתו הנמוכ...
