קול הציפורים, קרני האור החמימות שנכנסו ומילאו את החדר, גרמו לגאנגקוק להתעורר. "בוקר טוב" גאנגקוק מלמל אך טאהיונג לא היה שם.
הנער הצעיר שיפשף את עיניו במהירות, איפה טאהיונג?
גאנגקוק ירד במדרגות במהירות.
"אבא!" צעק וראה את אביו וטאהיונג במטבח, אוכלים ארוחת בוקר. ליבו פעם בקצב סדיר עכשיו,
טאהיונג בסדר.
"גאנגקוק מה קרה לך? מה אתה צועק?" התרעם אביו בעוד טאהיונג צחקק. ממשיך לאכול את מעדן השוקולד שלו.
"אה..כלום.." הסמיק גאנגקוק. "בוקר טוב לך" אמר אביו ופינה את הכלים שלו, לא עברה שנייה וגאנגקוק התיישב על הכיסא ליד טאהיונג, מחזיק בידו "חשבתי שקרה לך משהו" לחש גאנגקוק וטאהיונג הסתכל עליו בהבעה מבולבלת, "התעוררתי ולא היית לידי" אמר גאנגקוק ועזב את ידו של טאהיונג, לא מרצון. אך לא ידע איך האחר הרגיש כלפי זה.
"מצטער..התעוררתי מוקדם" צחקק טאהיונג וחייך אל גאנגקוק את החיוך שגרם לאחר להרגיש פרפרים.
"רגע, אבא, אין לנו בית ספר?"
"שכחת שאתם בחופש?" שאל אביו ושטף את הכלים.
"יש לנו חופש?"
"ברמת העיקרון לא אבל אבא שלך אמר שאנחנו יכולים להשאר בבית" חייך טאהיונג. "זה בסדר מבחינת אבא שלך?"
טאהיונג הנהן, וגאנגקוק מצא אפילו את ההנהון שלו מתוק.
גאנגקוק חייך חזרה אל טאהיונג,
ואם לאמר את האמת פחד.
הוא פחד לאבד את טאהיונג.
"תרצה לעשות משהו?" שאל גאנגקוק את טאהיונג ולא רצה לשחרר את טאהיונג ממנו.
הוא רצה להשאר איתו כל היום. "האמת, לא יודע" אמר טאהיונג ושפתיו היו מלוכלכות במעדן,
"טאהיונג יש לך מעדן על הפרצוף" גיחך גאנגקוק,
"מעניין מה כדאי לנו לעשות.." הרהר גאנגקוק בעוד טאהיונג מנגב את פרצופו.
"רוצה שנלך להליכה?" שאל גאנגקוק, לא בטוח בכלל מאיפה הרעיון הזה הגיע,
"אוקי" ענה טאהיונג, מרגיש מובך יותר ליד האחר
אחרי הבכי של חברו הטוב אתמול, היה משהו באוויר.
השניים עלו לחדר,
"אני יכול..חולצה שלך?" שאל טאהיונג ביישנות שאפיינה אותו. מזכיר לגאנגקוק שוב למה התאהב בו. "כן" אמר גאנגקוק והוציא חולצה כחולה מהארון, מושיט אותה אל האחר,
טאהיונג לקח מכנסיים נוחים יותר להליכה מהתיק שלו, נטל את החולצה בידו והלך לחדר המקלחת, מתלבש.
גאנגקוק היה עם חולצה עליו אך ללא המכנסיים,
הוא רצה את המכנסי גינס האפורים שלו, שהגיעו רק לברך שלו, אך לא מצא את אותם מכנסיים שהתחבאו טוב טוב ממנו.
טאהיונג נכנס לחדר, מתכוון לנעול את נעליו. גאנגקוק הסמיק ומשך את חולצתו מטה,
האחר רק ציחקק קצת ולקח את נעליו החוצה.
"זה היה מביך כל כך" גאנגקוק החזיק בפניו.
גאנגקוק לבסוף קלט בזווית עינו, שהמכנסיים כלל לא היו בארונו.
הם היו מונחים ברשלנות על הכיסא שלו. גאנגקוק נאנח בקולניות ולבש את המכנסיים, פותח את הדלת.
"אז..." אמר טאהיונג ונכנס לחדר במבט מושפל מטה,לא מתוך עצב,
אלא מתוך שמחה קטנה שבצבצה בתוכו,
לראות את גאנגקוק במצב כזה, ותגובתו
גרמו ללבו לפעום בקצב מהיר מהרגיל.
"אני אנעל נעליים" אמר גאנגקוק והסמיק שוב. מרגיש חשוף מאוד.
בעוד גאנגקוק נעל את נעליו, טאהיונג הסתכל עליו. בוהה בו אפשר לאמר.
השניים היו מאורגנים ליציאה, גאנגקוק יצא ראשון מהבית
טאהיונג שרך רגליים אחריו, "קדימה זוז" גאנגקוק אחז בידו ומשך אותו,
"בהליכה הולכים, לא זוחלים" גאנגקוק אמר וחייך,
"צודק צודק" מילמל טאהיונג והרים את ראשו, מסתכל עליו,
"אבל.." הסתכל לתוך עיניו הפעם,
"בריצה רצים" אמר ורץ במהירות במורד הרחוב.
"היי חכה לי!" צעק גאנגקוק והיה אפשר לשמוע את חיוכו בקולו.
BẠN ĐANG ĐỌC
Just Be Happier// Teakook✔︎
Lãng mạnהספר התפרסם כבר, אבל מחקתי אותו בשל בעיות טכניות מצד ווטפאד. מקווה שהספר יחזור להיות כמו שהיה~ טאהיונג הוא ילד קטן, שמאז ומעולם לא הוערך תמיד היה האחרון להיבחר לקבוצות בשיעורי הספורט בבית הספר תמיד ליגלגו על חזותו, על בטנו השמנמנה, על קומתו הנמוכ...
