ברגע שנכנסתי אל בית הספר, צעדתי אל הכיתה.
הכל הפך שחור,
הילדים בכיתתי הפסיקו מדיבוריהם, הפסיקו לצחקק ולברך אחד את השני בברכת "בוקר טוב",
הם חדלו מהכל.
כל אחד ואחד מהם הסתכל עלי, מבטם הסולד ממני גרם להלומות ליבי להתחזק,
תתעלם טאהיונג. אמרתי לעצמי, אך מבטם הנוקב חורר אותי בכל מקום.
"היי! טאהיונג!" אמר ילד לא ידעתי מי זה, הרמתי את ראשי וראיתי את אלכס.
"כן א-אלכס?" שאלתי והוא צחק עלי, "למה אתה מגמגם ככה, אל תגיד לי שאני מפחיד אותך" צחק אלכס בקול וחבריו הצטרפו לצחוקו הרם.
"מה אתה רוצה" שאלתי ולקח לי כל כך הרבה אומץ , אבל הצלחתי לייצב את הקול שלי.
"אני רוצה לדעת למה אתה פה"
"מ-מה הכוונה שלך?" שאלתי ופחדתי
"למה אתה קיים בכלל" אמר אלכס בלי לחשוב באמת על מילותיו
שגרמו לי להסתכל על הרצפה ולחשוב כך גם.
אלכס הטיח בראשי מכה חזקה כל כך שאיבדתי שיווי משקל ונפלתי על הרצפה. הכיתה צחקה והתחלתי לבכות. אני רוצה את אבא.
"מה אתה בוכה" צחק אלכס ונתן לי מספר בעיטות חסרות רחמים בבטן.
"לא נראה לי שזה כואב לו" אמר ילד אחר, "השומן שלו מרפד את המכות" צחק אותו הילד וכל הכיתה פרצה בצחוק לגלגני,
אלכס פתח את התיק שלי ושפך את תכולתו עלי, ספר עבה כרס עם כריכה קשיחה נפל עלי ופצע את ידי
דם החל לזלוג ממני ואלכס הסתכל על הדם שזולג ממני,
על הבכי שלי, על הכאב שחשתי.
הסתכלתי בעיניו "למה אתה כל כך רע אלי?" שאלתי ורגלי שעדיין כאבו מהנפילה הפתאומית לרצפה , צלעו החוצה מהכיתה, היה שקט.
הלכתי לחדר המנהל. "אני יכול להתקשר אל אבא שלי?" שאלתי את המזכירה במבט מושפל. הרגשתי מחסום בגרוני ואת שפתי מתעקלת. היא לא נתנה לי לעבור.
"למה אתה צריך להתקשר?" שאלה ועיניה נפתחו בבהלה כשראתה את הפצע המחריד בידי. "אני יכול ל-להתקשר?" חזרתי על הבקשה שלי ופרצתי בבכי תמרורים.
לא יכולית לעצור את עצמי יותר.
חייגתי אל אבא , כשהמזכירה הביאה לי את הטלפון.
"הלו?" שמעתי את קולו של אבא שלי וחייכתי "א-אבא, ב-בבקשה קח א-אותי" הקול הלא יציב שלי גרם לי להיות לא ברור,
"טאהיונגי, אני בא לאסוף אותך" ענה מיד, יודע שאני לא יכול לשאת את הכאב שלי.
"אבל אני לא יכול להיות איתך בבית, אתה תהיה איתי בעבודה, בסדר?" הוסיף ושאל אבי. חייכתי והנהנתי,
הוא לא ראה אותי אבל אמר "יופי" וניתק, לוקח את השתיקה שלי כתשובה חיובית.
"הוא בדרך, אני יכול להשאר פה?" שאלתי ולא טרחתי לקחת את הדברים שלי מהכיתה.
המזכירה הנהנה וחייכה אלי, היא התרוממה מהכיסא שלה. צעדה אלי בצעדים כבדים, לקחה איתה מהמגירה שלה פד אלכוהול.
"זה קצת יכאב, בסדר?"
הנהנתי והיא החלה לנקות את הפצע שלי "זה שורף!" צעקתי והיא חייכה אלי. נשכתי את שפתיי מעוצמת הכאב שהרגשתי, אין לי אף אחד. חוץ מאבא שלי..אני לבד. המזכירכ ליטפה את ראשי וחייכה בהבנה לכאב הפיזי שלי, "חכה, כאן"
היא הלכה להביא את התחבושת ליד שלי מהערכת עזרה ראשונה,
היא חבשה את ידי ואני חייכתי בהכרת תודה.
אבא שלי הגיע ואני רצתי אליו, ניגבתי את הדמעות מפני. להראות לו שאני קצת יותר חזק.
"אבא!" אמרתי בהתרגשות וקפצתי עליו.
"טאהיונג מה קרה לך ביד? איפה הילקוט שלך" שאל והרים אותי עליו. כרכתי את רגלי סביבו ואת ידי סביב עורפו.
"אבא בוא נלך..." אמרתי ורציתי ללכת כבר. "אנחנו לא נלך עד שתענה לי"
"א-אלכס שפך עלי את הדברים ש-שהיו לי בת-תיק וזה נשאר בכ-כיתה".
רציתי להראות לאבא שאני חזק, שאני יכול לאסוף את עצמי, אך נכשלתי בזה. נשברתי ודמעה זלגה על הלחי שלי.
"הממזר הזה.." אבא שלי אמר בלחש אבל בכל זאת שמעתי
"זה לא חשוב..בוא נלך" הקול שלי היה נשמע מתחנן.
"אנחנו הולכים לקחת את הדברים שלך"
"לא! אבא!" אמרתי ומבט מפוחד היה בעיני,
"טאהיונג. אל תפחד, אני פה ואני איתך, כשיהיה לנו קצת יותר כסף אני אעביר אותך בית ספר. אני מבטיח"
"אוקיי..." אמרתי וירדתי ממנו, צעדנו ביחד אל הכיתה.
"אני מקווה שלמורה יהיה הסבר טוב" מילמל אבי.
נתראה בפרק הבא ;)
YOU ARE READING
Just Be Happier// Teakook✔︎
Romanceהספר התפרסם כבר, אבל מחקתי אותו בשל בעיות טכניות מצד ווטפאד. מקווה שהספר יחזור להיות כמו שהיה~ טאהיונג הוא ילד קטן, שמאז ומעולם לא הוערך תמיד היה האחרון להיבחר לקבוצות בשיעורי הספורט בבית הספר תמיד ליגלגו על חזותו, על בטנו השמנמנה, על קומתו הנמוכ...
