אני זוכר את היום במסעדה, שהגלידה שלי נפלה וג'אנגקוק גרם לי לחייך בכך שהוציא את כעסו על אותו איש. "אנחנו נחזור לפה מתישהו ואני אקנה לך!" הבטיח שוב כשיצאנו החוצה עם האבות שלנו. מחייך אלי, את החיוך הכובש שלו. גורם לי לחייך גם.
לא אשכח את היום הזה. אבל.. אחת מהסיבות שלא אשכח את היום הזה..
זה בגלל אבא. אבא התגלה כחולה. חולה סרטן.
הרופאים אמרו לי שכשאגיע לגיל 16.. הוא כבר לא יהיה איתי. אני זוכר כשהם הודיעו לי את זה, הייתי רק בן 10.
היום אני כבר גדול יותר! אני בן 12! וגאנגקוק ואני החברים הכי טובים שיש,
גימין ואני הכרנו יותר לעומק, גימין אמר לי שהוא רוצה להכיר אותי, ורוצה להיות חבר טוב שלי. ברגע שאמר את זה הרגשתי מובך, אני זוכר שהסמקתי, התרגשתי.
קיים אדם שרוצה להכיר אותי, שבחברתי הוא יהיה שמח. ספרתי הכל לאבא שלי, שמצבו הדרדר במקצת. הוא עייף יותר.
את רוב הזמן שלי אני מבלה עם אבא בסלון, הוא קורא עיתון כמעט תמיד, בסופי שבוע אנחנו יוצאים לפארק. גאנגקוק קופץ לביקור כמה ימים בשבוע.
זה היה יום חמישי, גאנגקוק נכנס אל הבית, אך לא שמעתי את טריקת הדלת.
"אבא" אמרתי וטון דיבורי היה שואל, "כן בן?" החזיר והוריד את העיתון מעיניו, מסתכל עלי. "אתה חושב שגאנגקוק יהיה החבר שלי תמיד?" שאלתי ועשיתי עיגולים בשטיח הסלון עם האצבע שלי. "אתם תהיו יותר מחברים" אמר אבא ואני לא הבנתי למה הוא מתכוון. גאנגקוק נכנס לסלון, שומע את השיחה. הוא הפך לבן בית אצלנו. "הוא צודק טאהיונגי, אנחנו נהיה יותר מחברים, אנחנו נהיה החברים הכי טובים" אמר וחיבק אותי, אני הסמקתי וחיבקתי חזרה כשאני עדיין יושב על השטיח. "מר.קים אכלת משהו?" שאל גאנגקוק, אבא הנהן לחיוב והמשיך לדבר עם גאנגקוק עלי, על זה שלא אכלתי כלום כל היום. "טאהיונגי למה לא אכלת!" אמר גאנגקוק ובדיבורו היה טמון מעט כעס את באותה העת דאגה, אבל הכעס גבר על הדאגה בקולו. הרגשתי כאב קטן בחזי, לא רציתי שייכעס עליי... "א-אני לא ה-הייתי רעב.." אמרתי בלחש, גאנגקוק הסתכל עלי ותפס בידי, גורר אותי אל המטבח. "אני אכין לך ראמן" אמר גאנגקוק, מחפש את הראמן בארונות. "זה בארונית למעלה, אני אביא" אמרתי, רציתי לעזור, אף על פי שהיה יותר גבוה ממני במקצת.. רציתי לעזור לו, שלא ייכעס עלי.
עליתי על הכיסא ומהכיסא עליתי אל השיש. הראמן היה במדף העליון של הארונית הגבוהה. הייתי על קצות אצבעותיי, מנסה להגיע..
הצלחתי! חייכתי והחלקתי ישירות אל הרצפה, "זהירות!" צעקתו של גאנגקוק נשמעה ברחבי המטבח, מנסה לתפוס אותי. נחתתי על רגלו. "מ-מצטער" אמרתי והפלתי את הראמן מהיד, מתעלם מהכאב בגופי ורצתי לחדר. מבויש. עכשיו הוא בטח כועס עלי יותר. למה אני דפוק כל כך.
דפיקות נשמעו בדלת, למה הוא רוצה לדבר איתי? אחרי שהכאבתי לו?
"טאהיונגי תצא" אמר וחזר על פעולתו עד שפתחתי את הדלת, ראשי מושפל. "א-אני מצטער" אמרתי שוב.
גאנגקוק היה מודע לזה שאני ילד רגיש, לא רציתי להתחיל לעשות דרמה, אבל זה קרה. והתחרטתי.
אני שונא לבכות מול גאנגקוק, אני שונא את זה שאני מדאיג אותו.
למה אני לא יכול להיות נורמלי, לבקש סליחה ולהשאר. לבקש סליחה ולהצליח להסתכל לאדם האחר בעיניים.
גאנגקוק חיבק אותי. "זה בסדר טאהיונגי" אמר גאנגקוק וחייך, "זה לא כואב לי" חייך שוב ותפס בידי, גורר אותי למטבח.
אבא שלי היה בכורסא, תשוש ועייף. רדום.
"טאהיונגי, רוצה לישון אצלי הלילה?" שאל גאנגקוק והביא לי בקערה הכתומה האהובה עליי מהראמן שהכין.
"א-אני..." רציתי לאמר כן. כל כך רציתי לאמר כן. אבל פחדתי, איך אני יכול להיות אצל גאנגקוק אחרי שפגעתי בו. משכתי באפי, עצרתי את הדמעות שלי. חיבקתי אותו.
"כ-כן אני א-אשמח" הוא חייך.
נתראה בפרק הבא :)
YOU ARE READING
Just Be Happier// Teakook✔︎
Romanceהספר התפרסם כבר, אבל מחקתי אותו בשל בעיות טכניות מצד ווטפאד. מקווה שהספר יחזור להיות כמו שהיה~ טאהיונג הוא ילד קטן, שמאז ומעולם לא הוערך תמיד היה האחרון להיבחר לקבוצות בשיעורי הספורט בבית הספר תמיד ליגלגו על חזותו, על בטנו השמנמנה, על קומתו הנמוכ...
