פרק 17

2.4K 123 4
                                    

קמילה
צפיתי בסרט בזמן שאני יושבת על מייקל. ריחו משגע ומטריף. התעסקתי בסרט וצפיתי בו. הרגשתי מוגנת ובטוחה בזרועותיו. לאחר שהסרט הסתיים הסתובבתי כדי לדבר עם מייקל אך ראיתי שהוא נרדם. לא רציתי להעיר אותו אך היה לי להתפנות. החלטתי שאקום לבד ואתמודד עם כאב רגליי.

קמתי לאט וישר נפלתי לכיוון הספה. החזקתי בה ועמדתי. ניסיתי ללכת אך רגליי רעדו כמו גלי.

הם כאבו מאיך שצייס החזיק בהם. חורר את מגעו על גופי. הלכתי לאט ובטוח, בצעדיי קטנים. לאחר עשר דקות הגעתי לכיוון המדרגות. עליתי מדרגה אחת והחזקתי במעקה. עוד שניה התייאשתי אך עליתי עוד אחת.

אילצתי את עצמי לא להפריע. אך בסוף נפלתי על כל המדרגות. רגלי נפלה בחדות והרגשתי את הכאב. מנפילתי הושמע רעש רב ורק התפללתי שמייקל לא קם. רגלי כאבה ממש.

בכיתי בקול חרישי. לפתע ראיתי את מייקל קם על רגליו ורץ לכיווני. לא ייחסתי לזה חשיבות, כאב לי והרגשתי לא טוב. זה הכניס אותי לסרטים רבים, על איך צייס היה מכה אותי. מייקל נגע בי אך לא הרגשתי. לא הרגשתי כלום חוץ מהכאב.

"תנסי לנשום סדיר קמילה" הוא פקד עליי. לא הרגשתי טוב. ניסיתי אך נחנקתי מעט. הוא אחז בחוזקה בפניי והראה לי איך לנשום. ניסיתי לנשום איתו אך לא הצלחתי. הוא לקח אותי לחיקו והרחתי את ריחו המשגע.

זה עזר לי מעט להירגע ונרגעתי מעט. הצלחתי להכניס אוויר לראותי. "את לא יכולה ללכת נסיכה שלי, הרופא אמר שאת צריכה לנוח ולא להתאמץ" הוא אמר לי והנהנתי.

כאב לי ממש. הרגל נראתה נפוחה מהרגיל. מייקל הביט ברגל שלי ובחן אותה לעומק "אני בסדר מייקל" אמרתי לו "זה לא נראה ככה" הוא השיב.

הוא הרים אותי ולקח אותי לחדר השינה. לאחר מכן הוא יצא ואני בהיתי בנוף שיש במרפסת הצמודה לביתו. תהיתי עוד כמה זמן אני אשאר כאן. חשבתי על העבודה והחלטתי שאני חוזרת מחר. לאחר כמה דקות הוא חזר וישב לידי "הזמנתי רופא" הוא אמר "זה הכרחי?" שאלתי אותו.

"קמילה כל עוד את איתי אני לא אתן לך להיפגע, לא הבנת את זה?" הוא שאל והסמקתי מעט. הוזזתי את הרגל והיא כאבה בחוזקה. עיוותי את פרצופי והסתרתי אותו בפנייו, לא רציתי שהוא יראה שאני סובלת.

"החלטתי שמחר אני אחזור לעבודה" אמרתי לו אך באותם רגעים נכנס הרופא. מייקל הסיט את פרצופו לכיוון הרופא. הוא הסביר לו את הנפילה שלי והרופא בדק אותי. "אין ברירה, היא תצטרך לעשות רנטגן" הוא אמר לי.

באותם רגעים מייקל שם לעצמו נעליים ולקח את מפתחות רכבו. מייקל הרים אותי על זרועותיו ולקח אותי לכיוון האוטו "מייקל לא שמתי נעליים" אמרתי לו, הוא גיחך ואמר "את גם ככה לא תוכלי ללכת בזמן הקרוב בלעדיי" הוא אמר ושם אותי במכונית.

My businessmanWhere stories live. Discover now