הפסקתי לנשום. מרוב הלם והפתעה, לא ידעתי איך להגיב. הקול שלו העיר אותי למציאות מחדש. אן שיותר נכון, למציאות חדשה. יודה כאן.
"שרה, תפתחי כבר." הוא רוטן. אני מתעשטת מיד ופותחת את הדלת לרווחה. עוד לפני שאני רואה אותו, הוא מתנפל עליי בחיבוק חזק, שחשבתי שעוד רגע אני אעלם לתוך החזה שלו, מרוב שהוא הדביק ומחץ אותי כנגד גופו. "יודה? זה אתה?" לא הייתי בטוחה בכלל.
הוא הרפה מהחיבוק והביט בי. הגעגועים הציפו אותי והטביעו אותי ברגש המתעתע הזה. אני לא מאמינה שהוא חזר. "התגעגעתי אלייך. אל כולם." הוא אומר בערגה כזו, שבא לבכות. אני מפנה לו את הפתח, והוא מכניס את התיקים פנימה. "בשקט, הקטנים ישנים" אני אומרת לו בחרש.
"תספרי לי שרה, מה קורה איתך? את חיוורת. מה היה בכל התקופה הזו שלא הייתי כאן? קיבלתי רק מכתב אחד. ממך." הוא אומר לי אחריי שהתישבנו על הספה. הוא אחרי מקלחת ואני אחרי שתיית תה מהביל. כרגע שנינו עירניים בשביל לענות על כל השאלות המתקילות. על כל השאלות והתהיות, על כל מה שהסתרת ממנו, הקול הפנימי שלי מזהיר אותי. ואז אני נזכרת. הוא לא יודע על אבא. ולא עם אמא. איך אני מספרת לו?!
"יודה... יש משהו שאתה צריך לדעת. בעצם כמה דברים." פתאום המילים התבלבלו לי, לא ידעתי מאיפה להתחיל. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לספר לו על כל מה שקרה בזמן שלא היה פה. על אבא שהלך לצבא ולא שומעים ממנו כלום. על אמא שנכנסה להלם קשה והיא נמצאת בבית החולים אבל היא מתאוששת ומשתפרת. על מני שעזר לי עם פלורי ומיכאל והיה איתי המון.
"היה?" הוא שואל בזהירות. פרצתי בבכי ולא יכולתי לעצור אותו, הרגשתי חסרת אונים כל כך כשהוא הבין שמשהו לא בסדר.
"ל-לקחו אותו למפקדה הצ-צבאית" ההשתנקויות שנפלטו לא נתנו לי לדבר כמו שצריך. הרגשתי נורא, והכמיהה שלי למני לא יכלה להיות חזקה יותר כמו עכשיו. "אני ממש מ-מפחדת שלא ישחררו אותו מ-משם". ניגבתי את הפנים שלי עם השמיכה ויודה משך אותי לחיבוק חזק.
"שרה אני מבטיח לך. מחר אני הולך להוציא אותו משם. אני מבטיח לך שיהיה בסדר. תאמיני. רק תאמיני שיהיה טוב."
"אני מנסה. באמת"
"הפסקתי את הלימודים. חזרתי הביתה." הוא השעין את ראשי על חזהו, והתרפקתי עליו כמו היה גלגל ההצלה האחרון באוקיינוס הזה של הייאוש והדיכאון.
"אבא לא היה אוהב את זה" מלמלתי לעברו.
"המשפחה שלי יותר חשובה מאיזה עוד תואר מחורבן. מעולם לא התחברתי למקצוע הזה. אבא דחף אותי ללמוד. ואגלה לך סוד? הוא רצה שגם את תלכי בדרכי"
הדמעות נמהלו בצחוק המר שצחקתי. דקירת געגועים עזה צבטה אותי מבפנים.
אחריי שתיקה קלה יודה שיכנע אותי שכדאי לי ללכת לישון ממה שנשאר מהלילה הזה.
"אני לא אצליח" הרכנתי את ראשי וחשבתי על מני. שוב מני. הוא לא יוצא לי מהראש. והוא מתחיל קצת לכאוב מלחץ ודאגה וכאב וגעגוע והכל ביחד.
"תנסי לפחות. אני אשן כאן בסלון."
כשהשחלתי את עצמי אל מתחת לשמיכה, גיליתי שהצעיף שמני הביא לי היה זרוק עליה, ליד הכרית. כמו תזכורת קטנה ממנו. חיבקתי את הצעיף חזק ושאפתי לאפי את ריח הוניל הממכר של מני. אני שואפת, ונושפת אויר ברעידות. הפחד מתחיל לכרסם בי, אבל אני קוברת אותו מיד. הכל יהיה בסדר. מחר אתה יוצא משם, מני. אני לא אתן לך עוד יום לעבור שם במפקדה. אני מרגישה שהגעגוע כבר שורף אותי מבפנים וזו תחושה בלתי נסבלת.
חיבקתי את הצעיף חזק והתכרבלתי בו, עוטפת את עצמי בתוכו ומדמיינת את מני לוחש לי באוזן כמו פעם;
"את חזקה שרה. את חזקה. רק תאמיני בעצמך"
****
"את מוכנה שרה?" יודה אומר לי בעודי מתארגנת. פלורי ומיכאל כבר בגן. הם לא יודעים על המקרה של מני וטוב שכך. הוא יחזור כאילו כלום לא קרה.
רונל פגש אותנו בדרך למפקדה, ואחרי היכרות קצרצרה בינו לבין יודה, אנחנו ממשיכים ללכת. אני קצת מפחדת שלא נמצא אותו כשנגיע, אבל המחשבה הזאת מיד נעלמת. כי אני רואה אותו. מחוץ למפקדה.
אם פחדתי קודם לכן, אז הפחד הזה התחזק יותר מידי כשהלב שלי החליט לדלג על כמה פעימות.
הוא לא לבד. יש מסביבו עוד נערים, נראים קצת יותר בוגרים ממנו אך לא בהרבה. הוא לבוש כמוהם. לבוש במדים.
אני לא חושבת פעמיים. ואפילו לא חושבת בכלל, כשאני רצה היישר לתוך המסדר של החיילים שעומד מסביב. "שרה! תחזרי מיד!" אני שומעת מאחוריי את יודה צועק ורץ אחריי. החיילים חסמו אותו, ולא נתנו לו לעבור. למזלי הרב, הצלחתי לחמוק מעיניהם. "אין מעבר!" הם נובחים על יודה. אני ממשיכה לרוץ לכיוון של מני, ועוד לפני שהוא בכלל קולט, אני כמעט ומפילה אותו מהחיבוק החזק והמוחץ שלי.
"אמרת שתחזור, שתעשה את כל המאמצים לחזור! הם הולכים לקחת אותך עכשיו! אסור להם!" אני מטיחה בו את כל מה שיש בי. כל מה שנאגר בתוכי, ומוציאה הכל.
"שרה... הם יתפסו אותך כאן וזה יהיה הסוף של שנינו. אני לא רוצה שתיפגעי. רואה את האוטובוס הזה? הם לוקחים אותנו לרכבת. תפגשו אותי שם עוד רבע שעה. עכשיו רוצי מכאן."
*****
אנחנו לוקחים מונית ויושבים כמו על קוצים. כל הדרך אני רק מתפללת בלב שנספיק לראות אותו שם. שלא יברח. אין לי מספיק זמן לעכל בדיוק מה הולך, אבל מה שכן אני קולטת הוא שאולי היום זו הפעם האחרונה שאראה את מני. אסור לך לחשוב ככה!! את עוד תראי אותו, הוא לא ייעלם, הקול הפנימי שלי צורח עליי.
כשהגענו לרציף שמני אמר לי, אנחנו מתחילים לחפש אותו בקדחתניות. "תחפשו חיילים במדים" אני אומרת לרונל ויודה. "יש יותר מידי חיילים" רונל עונה לי במין לחץ. "קבוצה גדולה של חיילים." אני מתקנת את עצמי והעיניים שלי לא מפסיקות להתרוצץ. בדיוק כשחשש קל מתגנב לליבי אני רואה את הקבוצה הגדולה של החיילים. חלק מהם נפרדים מהמשפחות שלהם, וחלק פשוט עומדים ומחכים לפקודה שתצווה עליהם לעלות לרכבת. "הנה מני!" רונל צועק לעברי ויודה ואני רצים אחריו.
"מני! מה הולך כאן?! זה לא היה צפוי!" רונל כמעט וצועק על מני. הוא בשוק יותר מהפרצוף של מני.
"אני יודע. פשוט הצבא החליט שבתור עונש אני אתגייס מוקדם מהרגיל עם הגדוד הראשון שיוצא עכשיו למחנות האימונים. התאריך שלהם נקבע מראש אבל אצלי.. הם לא רצו אפילו שאפרד מהמשפחה ומהקרובים שלי. יש לכם חתיכת מזל שהחלטתם לבוא בדיוק בזמן. לי יש מזל, שאוכל להיפרד מכם כמו שצריך"
"מני, אני באמת מודה לך מכל הלב שעזרת לשרה והיית איתה. זה לא מובן מאליו בכלל." יודה אומר למני, ומני מסתכל עליי, מחייך מעט בעיניים מבריקות. "העונג היה כולו שלי." אני בולעת רוק ומייחלת שהגוש בגרון ייעלם.
אני עומדת בצד, רעש המולת האנשים מרגיש לי כמו תקתוק של שעון. שעון שמראה את הסוף. אני רואה מהצד את יודה ורונל נפרדים ממני, מאחלים לו שישמור על עצמו. רונל מביא למני חיבוק של שתי דקות אם לא יותר, ואחריי דיבור קצר בינו לבין יודה הוא ניגש אליי.
"שרה.. שרהל'ה שלי.." הוא לוחש לאוזני רק כדי שאני אשמע. אני טומנת את הראש שלי בחזה שלו, וראשו נתמע בשקע שבין הכתף לצאוור שלי. הוא מנשק אותי שם ואני מצטמררת. רועדת מבכי חנוק.
"הבטחת שת-תחזור הביתה. אמרת שאתה תהיה איתי ולא תעזוב אותי" אני מייבבת והאויר שבתוכי הולך ונגמר. הולך ומתרוקן.
"אני לא עוזב אותך שרה. זה רק אימון קטן. את לא תספיקי להתעטש ואני כבר אהיה חזרה בבית... היי.."
הוא מניח את כפות ידיו על שתי הלחיים שלי ומוחה באגודלו את הדמעות. "זה פעם אחרונה שאת בוכה. אני לא רוצה שתבכי, כי אם זה יקרה... אני לא אהיה שם כדי לנגב את הדמעות שלך. תהיי חזקה, בשבילי. בשביל..בשבילנו."
"שרה, אני מבטיח לך שיהיה בסדר. רק תשמרי על עצמך. תקשיבי ליודה, הוא אחיך הגדול. דיברתי עם רונל, הוא לא יבוא יותר לבית שלך, כי אחיך חזר."
אני מביטה בו וצוללת לתוך עיניו. עיני התכלת שאני מכורה אליהן כל כך. והוא ממשיך לדבר, ואני שותקת. אני צריכה למלא את כל המצבורים שלי בדבר הממכר הזה שנקרא מני, אני חייבת לאגור עוד זכרונות ממנו. המבט הדואג שלו כשהוא מסתכל עליי. השפתיים שלו שזזות בלי הפסקה. המגע שלו שלא מפסיק לרגע ללטף ולהרגיע. אני מרגישה רע כשאני מתחילה להבין שהיית צריכה להיות איתו יותר. הזמן לא משחק לטובתי בכלל.
"... תבטיחי לי שרה."
"להבטיח מה?"
"שתשמרי על עצמך"
"אני מבטיחה"
"ותשלחי מכתבים. אל תיעלמי לי, שושנה שלי"
שושנה שלי. הצביטה הזאת משלחת בי כמו זרמים של חשמל וזה מפעיל את מנגנון הדמעות שוב.
"מני... אני.." אני כל כך רוצה לומר לו הרבה דברים, אבל שום דבר לא יוצא לי מהפה. אני מושכת באפי ומנגבת את הדמעות החדשות בשרוול הסוודר שלי.
"אני אוהב אותך, שרה" אני שומעת את המילים האלה ועיניי נפערות. פתאום הכל השתתק. דממה.
"מהרגע הראשון זה קרה. עוד מהיום שפגשתי אותך בגינה. ועכשיו יש בי את האומץ לומר לך. כי אני לא יודע... לא יודע אם.."
לא. הוא לא יכול אפילו לחשוב על זה. שום דבר לא יקרה. הוא יחזור. הוא חייב לחזור. אבל אני לא אומרת לו את כל זה, אלא משתיקה אותו. השפתיים שלי משתיקות אותו עוד לפני שהבנתי מה אני עושה. ואיפה. וליד מי. ולמען האמת שום דבר לא היה אכפת לי. העולם קופא.
נישקתי אותו כמו שבחיים לא חשבתי שאנשק. היטחתי את שפתיי על שלו, מנסה לזכור את המרגש הזה. לזכור ואף פעם לא לשכוח. הוא אחז בי חזק, והצמיד את פניי יותר אליו. הוא ליטף את כולי, את השיער, הלחיים והצוואר. הדמעות שלי התערבבו עם דמעות אחרות. הדמעות של מני. מני בוכה. העובדות האלה נשמעות לי כמו אותות של אזהרה. כמו נורות אדומות של משהו רע. כפיתי על עצמי לחשוב על משהו אחר, מוחשי יותר. אני כורכת את הידיים שלי סביב עורפו של מני ומצמידה אותו אליי, והוא נאנח לתוך פי. הרגיש לי כאילו היה חסר לו אויר. כמו שלי חסר אויר. ואנחנו עומדים קפואים באויר הקפוא שמסרב להתמלא בתוך הריאות.
אחריי שהתנתקנו, הוא שתל עוד נשיקה על המצח ולחש לי ברוך, "את תמיד אצלי בלב. שרה שלי."
"אני חייב ללכת. להתראות" הוא נתן לי את החיוך הכי גדול שלו והוא העלה לי חיוך קטנטן על הפנים. הוא השתהה קצת כמה שניות אחרי שהמפקד פקד על כולם להתאסף, הביט בי ארוכות והקפיא אותי במבטו. רק אחרי שהסתובב והלך הרשתי לעצמי לשאוף אויר צונן פנימה.
"וואו לא ידעתי", יודה ניגש אליי מאחורה וטפח לי על הכתף.
"מה לא ידעת?"
"לא ידעתי שמני מאוהב בך עד מעל לראש"
________________________________________________________
זהו קוראים יקרים שלי!! בזה הרגע סיימתם לקרוא את הסיפור המרגש של מני ושרה ואני מאוד מקווה שאהבתם אותו ושהתחברתם אליו! תודה לכולם שעקבתם אחריי הסיפור ולא נטשתם אותו באמצע...
סתם סתםםם!! זה בכלל לא הסוף, מקווה שלא חטפתם התקף לב! זה פרק שחותם את החלק הראשון של הסיפור. בינתיים אני עובדת על ההמשך, ייקח לו קצת זמן לעלות. אני אשמח אם תמליצו לחברות/חברים לקרוא את הסיפור ולהתחבר לעולם של שרה ומני, זה מאוד יעזור לי :)
תכתבו מה אתם חושבים על הפרק, מה דעתכם על התפנית החדה שקרתה בפרק הזה, ותתנו השערות להמשך, מסקרן אותי לדעת מה אתם חושבים :)
נתראה בפרק הראשון של החלק השני של הסיפור ❤