משפחתי היקרה.
אני מצטער שלא יכולתי לכתוב לכם עד עכשיו. שירותי הדואר לא פעלו במשך שבועיים עקב תקלות במשלוחים. אני אישית חושב שהייתה מחאה או שביתה ענקית בכל הסניפים במרסיי.
אני לא אאריך במכתבי. אבא, אני מקווה שאתה שומר על כולם, ומקפיד לשמור על פרופיל נמוך, ואל תשכח לעדכן אותי אם יש חדש בנוגע לעבודה חדשה. אני מודע למצב הבטחוני ששורר באזור ולכן אני מתחנן, תשמרו על עצמכם. אמא שלי, אני מתגעגע כל כך, וכל פעם שאני קונה את עוגיות השוקולד מהמאפיה המקומית אני נזכר בך. דרך אגב, הטעם שלהם הרבה פחות מוצלח מהעוגיות שאת מכינה. ושרה, אני יודע שאת אחראית ובוגרת. אני מקווה שאת מוכיחה את עצמך בכך.
תמסרו דרישת שלום חמה לפלורי ומיכאל.אני אשתדל לשלוח מכתבים בתדירות יותר גבוהה.
אוהב ומתגעגע המון,
יודה.
בום. רק עכשיו אני מבינה. יודה לא מודע לעובדה שאמא בבית חולים, מנסה להחזיק עצמה שפויה בתוך כל מערבולת המציאות הזו. ושאבא בכלל גויס לצבא. אני מתאמצת בכל כוחי להחזיק את הדמעות בתוכי. כל פעם שהדמויות של ההורים שלי עולים בזכרוני, המחנק בגרוני הולך ומתהדק. ונמאס לי כבר לבכות. יודעת שזה משחרר, אבל כבר מספיק נתתי לדמעותיי את האישור לכך. לא עוד.
בלעתי אותן בשקט. מבלי לתת להן לזלוג מעצמן. ואוי. כמה שהן היו מרות. כמו תרופה לשפעת.
אני חייבת ליידע אותו. לא ארגיש נעים במיוחד כשהוא ייגלה זאת בעצמו. וכפי שאני מכירה אותו, הוא מסוגל לעשות זאת. אז במקום לשבת ולבכות על המציאות המרירה, נטלתי דף ועט והתחלתי לכתוב. האותיות בהתחלה קצת יצאו עקומות, עקב הרעד שחלף בידיי.
עצמתי את עיניי והתרכזתי. אני אספר לו על היותי ילדה אחראית. על העזרה הרבה שאני מקבלת מהשכנים עקב התקופה הקשה.
חשבתי גם מה לא אספר לו במכתב. אני לא אומר לו על מצבה של אמא. וגם לא אספר לו על חיי החברה שלי בבית הספר. והאמת שמעולם זה לא עניין אותו. אך אני מניחה שבתור היחידה מהמשפחה שעוד יכולה להחזיר לו מכתב תשובה, אני אמורה לשתף אותו בכל הקורות אותי. בכל זאת, גם לי יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי. ובסוף את ראית לאן היגעת איתם, אני שומעת את קולי הפנימי גוער בי. נאנחתי בקולניות. נטלתי דף חדש ונקי, והחלתי לרשום.
יודה אחי היקר,
אני שמחה לשמוע שרשויות הדואר חזרו לפעול כרגיל, עכשיו נוכל לשמור על קשר רציף.
כמו שאמרת ובצדק, אני אחראית ודואגת למשפחה. אני לוקחת אחריות מלאה על פלורי ומיכאל, והם מתנהגים יפה מאוד.
אתה יודע מה המצב בימים אלו בפריז, בטח קראת בעיתונים המקומיים. אל תדאג. אני מקבלת תמיכה ועזרה מהשכנים, והם התגלו טובי לב במיוחד.
אני מקווה שאתה שומר על עצמך במקום שאתה נמצא בו, ומאוד מקווה שיום אחד בזמן הקרוב תוכל לשוב לכאן.
מתגעגעת מאוד,
שרה.
קיפלתי את המכתב, לא לפני שקראתי את תוכנו פעמיים ושלוש, מוודאת שהכל קריא ונכון. מצאתי מעטפה חדישה, לא משומשת, והכנסתי לתוכה בזהירות את המכתב שכתבתי זה עתה. סגרתי את קפליה העליונים, רושמת את הכתובת שבה נמצא יודה, והנחתי אותו על המדף, מזכירה לעצמי להכניס אותו לתיבת הדואר האדומה שבקצה הרחוב.
אני יושבת בכיסאי, ראשי מונח בין ידיי. לא זכורים לי ימים ריקניים כמו עכשיו. אני מנסה לשחזר במוחי את מה שמני אמר לי אמש. אני בטוחה שהוא מסתיר ממני משהו נורא. הצורה שבה הוא ניסה להתחמק מתשובה ישירה, מעידה על כך שיש משהו נורא שהוא מסתיר ממני. במוקדם או במאוחר, הוא יספר לי.
---
חמש בערב. אמא של מני הציעה שהיא תיקח את מיכאל ופלורי לגן השעשועים שברחוב המקביל. שמחתי מאוד מהמחווה שלה, לאור העובדה שהם כבר זמן רב לא עשו משהו מהנה בשביל עצמם. ובמיוחד לאור העובדה שפשוט לא מצאתי זמן בשביל להוציא אותם קצת החוצה לשחק.
אני יושבת בשולחן המרובע שבמטבח, ומני יושב למולי ומבטו נעוץ בי, מנסה לפענח את מה שאני חושבת ברגעים אלו ממש. לצידו יושב החבר שלו, רונל. אני תוהה לעצמי מה הסיבה שמני הזמין אותו לכאן. אולי הוא רצה להכיר אותי יותר? לא ייתכן. למה שירצה לעשות דבר כזה? הרי רונל בטוח יודע שאני ומני ביחד. על פניו הוא היה אמור לדעת זאת. ואני מניחה שהתשובה לכך חיובית, כשמבטי נח על אצבעותיו ששיחקו זו בזו, כאילו מבקש בליבו שהזמן פשוט יעבור מהר.
כשהוא הרים את ראשו לעברי, ומבטו היוקד נעוץ בעיניי, נרתעתי מעט. "אני מניח שאת יודעת למה אני כאן, שרה" הוא היטה את ראשו מעט הצידה, בוחן אותי, את התגובה שאמורה הייתה לצאת מפי. שום דבר. אני בהלם מוחלט. הצורה שבה ביטא את שמי, גרמה לעורי לסמור. ואני אפילו לא יודעת למה זה קרה.
הדבר היחיד שאיכשהו הצלחתי לבצע הוא להניד את ראשי לצדדים. וכשמני לקח את העניינים לידו, לאחר פרק זמן של דממה מוזרה, הרשתי לעצמי לפלוט אנחת רווחה. עכשיו אני מרגישה יותר בנוח, כשנוכחותו של מני מורגשת.
"אז אני חושב שהגיע הזמן שתדעי שרה." שאני אדע מה? למה הוא מדבר בחצאי משפטים? הוא מנסה לגרום לי לפחד יותר? לנחש משהו שעלול להחריב את כל עולמי? הבעת פניו לא שידרה כלום למעט אטימות. עצרתי את נשימתי כמו שהזמן באויר נעצר.
"הקמנו מחתרת."
אני כמעט בטוחה שבלעתי את הלשון, מפני שכאשר ניסיתי להראות עד כמה אני מבועתת, לא יצא מפי דבר. נדמה שהקול שבתוכי בגד בי. או שמיתרי הקול פשוט החליטו שגם הם נבהלו מהבשורה הבלתי צפויה. באופן מיידי, ניערתי את ראשי ועצמתי עיניי מקווה שכל מה שהיה עד עכשיו סתם פרי דמיוני המפותח. שאולי זו סתם עוד הזייה שמקורה בפחדים הכי עמוקים שנמצאים אי שם בתחתית הקו המפריד בין ההיגיון לחוסר השפיות. אך כשפקחתי אותן, שום דבר לא השתנה. מני ורונל הביטו בי כמו אחת שנטרפה עליה דעתה ואיננה בהכרה מלאה. עיניי כאילו ואיימו לצאת מארובותיהן, שעה שריצדו כאחוזי תזזית בין מני לרונל. בין רונל למני. על מה לכל הרוחות הם מדברים? איזו מחתרת? הם בכוונה רוצים להתגרות במשטרה? לדרוך להם על הזנב השעיר שלהם? לסכן את החיים שלהם ושל הקרובים אליהם? מה קורה כאן?!
"אני רוצה שתביני במה מדובר." הסביר מני, הוא שאף אויר בחדות ועצם עיניו, מונע ממני את היכולת לצאת מריכוז. "אנחנו לא הקמנו צבא, ולא שום דבר בסגנון הזה. בסך הכל מדובר בסוג של מרד. הם רוצים לשלוח אותנו למחנה אימונים, לקרבות מול הצבא האנגלי. אנחנו מפרים פקודה." לכאורה, הצורה שבה גרם לדבריו להתבטא, קיבלה משמעות הפוכה. שזה הדבר הכי פשוט והכי לגטימי בעולם. לא לציית למכתב שנשלח מהצבא. לא למלא את פקודת הממונה על גיוס הנוער הבוגר יותר. אבל למעשה, הכל כאן מורכב. יותר מידי מורכב. ולא רק המורכבות היא זו שמדאיגה אותי, אלא העובדה שחייו עלולים להיות בסכנה. חייו שלו ושל כל מי שהוא סחף אחריו ברעיון הגאוני שלו. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה יכול לקרות אם הצבא הצרפתי יחליט להתנקש בו. מספיק אבא עכשיו נמצא בתוך המערכת הזו. ואני מתפללת ומקווה בכל לבי שהוא מחזיק מעמד. שרוחו לא נשברה.
"אתה... אתה בטוח שאתה מבין את סדר גודל העניין?" המילים שיצאו מפי נשמעו כמו זכוכית שבורה שנגררת בכוח על אדמת חרס. צורמני וכעור. בלעתי את רוקי, מנסה איכשהו לגרום לגרוני להיות קצת יותר צלול.
"אני יודע מה את חושבת. שאני מטורף. שרונל החליק על השכל. ששנינו מניחים את המזל שלנו על כף המאזניים. אני יודע, שרה. לקחתי את הכל בחשבון. אבל יש לנו מטרה בכל זה. לא סתם עשינו את מה שתכננו כבר הרבה זמן. המכתב שנשלח מהצבא אליי ואל רונל ואל עוד רבים מכיתתי בבית הספר הכריע הכל. אנחנו עמוק בתוך זה"
אני יכולה לזהות את הרעידות שנפלטו מבין שפתיו כשאמר את סוף המשפט. אנחנו עמוק בתוך זה. תכננו כבר הרבה זמן. המכתב הכריע הכל. המשפטים ועומס המידע שהפיל עליי השתוללו בתוך ראשי, ממאנים להירגע. הרי איך בכלל אפשר לתת להכל לחמוק משם? לכפות על עצמי לשכוח, להעביר הלאה? זה בלתי אפשרי. ולפי הצורה שבה רונל מביט בי, בעיניו היוקדות והרציניות, אני מרגישה חסרת אונים, ואנה אני באה...
המחשבות העכשוויות שנותרו תקינות במעמקי ראשי נשארו פועלות. "אמרת שיש לכם מטרה" לחשתי לעבר הנקודה הכהה שעל שולחן העץ, לוטשת בה את עיניי וחשה איך היא בוערת תחתיהן.
"נכון. יש לנו מטרה. אבל אני מצטער, אני לא יכול לומר לך אותה" זה היה קולו הנטול רגש של מני שדיבר. התגובה שלו גרמה לי להרים את ראשי באי אמון. הוא לא בוטח בי? הוא חושב שאני אגלה למישהו את הסוד הכל כך חשוב של המחתרת הזאת שלו ושל רונל? הרי למי בכלל יש לי לספר? לחברות שלי שכבר לא נמצאות איתי? לאמא ששוכבת על מיטת בית החולים בלי יכולת לנהל שיח נורמלי עם הסובבים אותה? לפלורי ומיכאל, שאמורים להיות תחת השגחתי המלאה ולא אמורים לדעת מה גודל המצב שאנו הולכים להיקלע אליו ביום מן הימים? גיחוך לא רצוני נפלט מפי, ואני מנידה את ראשי לצדדים.
"כמה זמן אתם מתכננים את כל זה?" שאלתי נפנתה כעת את רונל. לא הייתי מסוגלת ליצור עם מני קשר עין. רונל שירבב את שפתיו ומבטו נח על אצבעות ידיי שדפקו על השולחן בעצבנות. הוא כנראה מבין שאני לחוצה. שאני יותר מידי מודאגת. שהם לא היו צריכים להכניס אותי לכל העסק הז מלכתחילה. שלעזאזל, הם לא היו אמורים ליידע אותי בכלל בתוכניות האלה. מוטב היה שהיו משאירים את זה לעצמם, והיו משקרים לי. זה היה עדיף. ואני מתחרטטת שלא קיימת ידית הילוכים שתוכל להחזיר אותי אחורה. עשרים דקות גורליות לאחור.
רונל מסב את מבטו למני, ונדמה שבעיניהם הם מנהלים שיחה. שיחה אילמת, כדי שלא אבין. כדי שלא אצטרך לדעת עוד דברים. וזה מעולה. פי מתמלא בטעם מריר ואני שוב בולעת את רוקי, גופי נרעד מעט.
"לפני חודש וחצי" רונל לחש לבסוף. אז חודש וחצי הם כבר עובדים על תוכנית התמרדות. קשה לי להאמין, אבל קול שנמצא בתוך ראשי מכריח אותי להאמין לדבריהם. שהכל אמיתי.
"אני רוצה להבין דבר אחד" אני שומעת את קולי מדבר ועוד לפני שאני מעכלת שאני עומדת לשאול את הדבר הבא, מני נדרך ומביט בי. משהו בעיניו מזכיר לי חיה פצועה. וזה צובט לי את הלב בצורה כל כך חזקה, שאני מתפתלת בכיסאי כדי להסוות את הכאב. "עבודת המחקר שלך, על הלב, היא אמיתית? או שגם היא חלק מהתכנית הזו?"
מני פתח את פיו כדי למחות, אך משהו עצר בו, וזו ידו של רונל שנחה על כתפו כמגוננת. רונל הביט בי "שרה, העבודת מחקר של מני היא אמיתית. את בעצמך עזרת לו בהתחלה, שכחת?" ואז אני נזכרת. ביום ההוא שישבתי על מיטתו, ערימות הספרים שעמדו מולי, ואת עצמי ממיינת לפי נושאים את אותם הספרים. אני סתם משלה את עצמי שהם מסתירים יותר מידי דברים. שאני מנסה למצוא כל דבר קטן כדי להפוך אותו נגד מני. מה קורה לי?
אני שומעת רעש של דפיקות תזזתיות שמנקרות בתוך ראשי, ולאחר כמה רגעים אני מבינה שזו רגלי השמאלית שרועדת מתחת לשולחן. אני מנסה לעצור את הרעידות, אך כושלת. זה לא מפסיק.
כפות ידיו של מני נשלחו אליי אל מעבר לקצה השני של השולחן הקטן, מהמקום שבו ישב, ועטפו את ידיי הרועדות בחום. "שרה" עצמתי את עיניי בחוזקה. לא. זה לא הקול המהדהד בראשי. זה יותר מוחשי ממנו. רונל כיחכח בגרונו, וגרם לעיניי להיפקח באחת. מביטות באופן ישיר במני. "הכל יהיה בסדר. אני מבטיח" הוא אמר ואני יודעת שהוא מנסה לעודד אותי. לגרום לי להיות אופטימית. להאמין שהכל יהיה טוב. חלק קטן בתוכי סובר שהוא לא אומר את זה אליי, אלא לעצמו. כי גם הוא מפחד. אני לא יודעת לקראת מה הוא צועד, ואני בספק אם הוא עצמו מודע לסכנות שבדרך.
"את סומכת עליי? עלינו?" הוא החווה על רונל.
לקחו לי כמה רגעים כדי להתעשט. להיות מפוקסת במצב הנוכחי. בעודי חושבת על פלורי, על מיכאל, על אבא שנמצא רחוק ואני תוהה אם הוא בסדר, אם יש לו מספיק אוכל ושעות שינה כדי לשרוד, ועל יודה שיודע מה הוא עושה, אני פולטת לבסוף "כן" חלוש וחרישי.
_____________________________
היי קוראים יקרים שליי! אני מצטערת נורא שלא העלתי פרק עד עכשיו, היו לי הרבה שינויים בחיים האישיים שלי לאחרונה ומעולם לא הייתי עמוסה ככה.
ושלא תחשבו שאני מתעלמת, אני קוראת כל תגובה ותגובה שלכם, וזה ממש מעלה לי חיוך על השפתיים לדעת שבאמת אתם מתחברים ואוהבים את הסיפור! 😊
אני מקווה שאהבתם את הפרק, ספרו לי מה אתם חושבים, על איך שהסיפור מתפתח ומה שמסביב, אני מאוד אשמח לדעת! וכמובן אם אהבתם אתם מוזמנים להצביע!
מבטיחה להיות קצת יותר פעילה, אוהבת המון המון ❤❤❤