הקמטים שעל מצחו היו עדות לשנים הרבות שעברו עליו. ועיניו החכמות והאפורות נתנו תחושה של ביטחון כלשהו שתקופה לא קצרה של ותק טעונה על כתפיו השמוטות במקצת.
הוא ביקש ממני לנשום עמוק. להחזיק בפנים. לספור עד חמש בלב ואז לשחרר. הרגשתי הרבה יותר טוב, והכאבים בחזה התעמעמו, נחלשו. פלאשבק מילא את ראשי, שבו מני מלמד אותי איך עובדת מערכת הנשימה. איך חמצן נכנס, הפחמן דו חמצני נפלט. במחשבה שנייה, לא היינו צריכים להגיע לכאן כלל. מבחינתי מני הוא כמו הרופא שעומד למולי ומהמהם מילים חסרות פשר למזכירה שלו, שהודיעה לו על ביטול ביקורת של אחד המטופלים.
הוא פנה למני שישב לידי לאורך כל הבדיקה. "ככל הנראה היא עברה התקף חרדה. זה לא מסוכן, אך צריך שהיא תדע להיחלץ ממנו. כמה נשימות עמוקות והכל מסתדר. אם זה מחריף ונשנה בתדירות גבוהה מהרגיל, תחזרו שוב לכאן." הוא שירבט בכתב החרטומים שלו על פיסת דף, ותייק אותה בכרטיס החולה שלי, שאותו השאיר אצלו. "שיהיה לכם יום טוב. המטופל הבא בבקשה..."
"אין לך מושג איך הבהלת אותי. חשבתי שחטפת התקף לב או משהו" הוא פלט אנחת הקלה כשיצאנו מהמרפאה הקטנה ופנינו אל הבניין שלנו. הוא אחז בידי בכזו חוזקה, שאם היה לוחץ עליה קצת יותר מידי היא הייתה מתפוררת ונעלמת עם הרוח. "מני... היד שלי" מלמלתי בשקט, רומזת לו שירפה ממני. "אה.. סליחה, מצטער", ניתק את ידו מכף ידי הדואבת.
שקט השתרר, שעה שאנו פוסעים לאורך הרחוב. העפתי אליו מבט, ושמתי לב שהוא מנסה לומר משהו אך מתלבט. לבסוף הוא פצה את פיו. וקולו נשמע נמוך מאוד, כאילו פחד מתגובתי.
"זה בגלל המכתב, נכון?"
קלאצ'. אזור החזה נצבט בשניות, ונעצרתי לעמוד במקומי. הוא מיד הביט לעברי, וכולו שידר דאגה ואפילו מעט פחד נגלה בזיק של רגע בעיניו. עצרתי את נשימתי ושאפתי אויר מלוא ראותיי, חיכיתי מספר שניות ושיחררתי. לקחתי שוב נשימה עמוקה והיבטתי אל אבני החצץ שתחתיי. "...כן".
נשמעה חבטה עמומה; ידו של מני נשלחה אל מצחו, מתנגשת בה בעוצמה. הוא מלמל לעצמו, ולא הצלחתי להבין את אותן מילים שקטות. ואז ההבנה נחה עליי.
"אני לא חושבת שזה רק בגלל המכתב שקיבלת מהצבא. זה הצטברות של דברים."
"את צודקת. אבל אני עדיין מרגיש אשם".
גיחכתי במרירות. "אתה רוצה לומר לי שאתה אשם שקיבלת את המכתב ההוא? באמת מני, אל תאשים את עצמך על משהו שלא בשליטתך."
"את צודקת. אולי בקטע הזה אני לא אשם. אבל אני מרגיש רע עם עצמי".
דבריו נשמעו לי מופרכים לחלוטין. הפנתי את עיניי לעברו, ונדהמתי לגלות ים כחול וסוער, זועק לעזרה. למה הוא נראה כל כל מיוסר? ולמה בכלל הוא אמור להרגיש רע עם עצמו? אם לא הייתי יודעת שהמכתב ההוא נשלח אליו, אני בטוחה שכאשר זה היה מתגלה בבוא הזמן, זה היה יכול לשבור אותי לחלוטין.
"כן, שרה. אני מרגיש רע. בגלל שלא שידלתי אותך להיפתח אליי. בגלל שלא הוצאת את כל הכאב שלך החוצה, אחרי כל מה שקרה בתקופה האחרונה... אל תסתכלי עליי ככה. את יודעת שאני צודק. פשוט בחרת להיעלם בתוך עצמך, וכל ערימות הצער והכאב שאספת נאגרו אצלך, ותפחו לדבר גדול מידי שלא ניתן להתמודד נגדו."
אין לי מה להוסיף. כל מילה שאמר כאילו חרוטה על ליבי, והוא האחד שבא ופתח אותו לרווחה, קורא כל אות ואות החתומה עליו. הוא קורא אותי כמו ספר פרוס שמונח לפניו. לא השבתי לו. לא היה לי מה להשיב לו.
אחרי שהגענו הביתה, ולאחר שאכלנו את תבשיל השעועית בדממה מופתית, הודעתי לו שאני יוצאת לקחת את פלורי ומיכאל מהגן. הוא עצר אותי מיד.
"תגידי, את החלקת על הראש?! את נשארת פה לנוח, ואני הולך לאסוף אותם." הוא משך אותי אל חדרי ודחף אותי קלות לעבר מיטתי, משדל אותי לשכב עליה. ניסיתי להתנגד לו. לא יכולתי לחשוב על העובדה שאהיה מושבתת בימים הקרובים, רק בגלל ששרירי הלב שלי החליטו להתכווץ מבלי שאוכל לשלוט על כך.
"אבל א-" מילותיי נגדעו מיד, בדיוק כשהניח את אגודלו על שפתיי, רומז לי להפסיק להתרים נגדו, ופשוט להרפות. שטף התירוץ שרציתי לומר לו נקטע מעצם הנגיעה שלו בשפתיי. ומרוב הלם נאלמתי, עיניי לוטשות מבט בפניו המהפטנים.
"בלי אבל. את לא צריכה לדאוג." הוא רכן לעבר ראשי המונח על הכרית. "בבקשה תפסיקי לדאוג לכל דבר. כל עוד אני כאן, וכל עוד אני חי, את לא צריכה לדאוג לשום דבר. הדבר היחידי שצריך להדאיג אותך הוא הבריאות שלך. עכשיו תנוחי" הוא הדביק נשיקה רכה על מצחי, קם על רגליו ונעלם מהחדר. ליבי הלם ברקותיי, והרגשתי אותו בכל גופי המעקצץ. המשווע אליו. ניסיתי להירדם אך דבר לא עלה בידי. מוחי היה נסער לא פחות מנשימותיי השטוחות. אני עוצמת את עיניי, מקווה שאולי הפעולה הזו תטשטש במקצת את התחושה הבוערת בקירבי.
---
אני רואה אותו. לבוש במדים קרועים. והוא עומד מרחוק, ומליון דברים חוצצים ביני לבינו. הוא מנופף לי, מסמן בידיו שהוא בסדר, שהכל טוב איתו. אבל כשהוא מתקדם לעברי, אני שומעת פיצוץ שמחריש את אוזניי ומאיים לקרוע את עור התוף שבתוכן. אני אוחזת את ראשי בין שתי ידיי, בעיקר כדי לאזן את עצמי בכל בלאגן המקיף אותי מכל עבר. אני מסתכלת סביב, וכל מה שעיניי מצליחות לראות הוא שחור, והרבה הרס. מוחי טרוד רק בדבר אחד, ואני מאמצת את עיניי, אך העולם החשיך בעדן. קולי קורא בשמו, פעם שנייה ושלישית, אך שום תשובה לא נשמעת מנגד. שוב נכנסת לפאניקה. שוב רצה לכיוון שבו ראיתי אותו לאחרונה. אך במקומו, היה משהו אחר. אני משתופפת לרצפה, ומבחינה בעצם כלשהו המוטל על האדמה החרוכה, מטרים ספורים ממני. וככל שהתקדמתי לעברו, אני מבחינה במה מדובר, שרוע בצורה מעוותת, ללא כל צלם אנושי.
צרחות שבר ואימה ממלאות את החלל. זעקות שחותכות בסכין חד את האויר המעושן. פתאום אותו עצם קם ונעמד על שתי רגליו האחוריות, פולט משהו שנשמע כמו השם שלי. מה? ...
"שרה! תתעוררי! שרה.." ידיים חסונות מנערות אותי בעדינות, ואני פוקחת עיניים בבת אחת. ומבטי מתנגש ישר בעיניים הכחולות שכל כך פחדתי שלא אראה לעולם. "אתה בסדר...א-אתה חי" חזי עלה וירד בקצב מסחרר, מתקשה להשתלט על מקצב נשימתי. מצחי היה מבריק, מכל טיפות הזיעה שבצבצו עליו. ניגבתי אותו בכף ידי הרועדת.
"בפעם האחרונה שבדקתי, כן" אמר וחיוך קל עולה על שפתיו המשורטטות. כף ידו הגדולה נשלחה ללחי שלי, מלטפת ומרגיעה. "את... צרחת מתוך שינה" הוא הוסיף לאחר כמה דקות של דומיה. אישוני העיניים שלי התרחבו. אני לא זוכרת את עצמי כאחת שצורחת מחלומות ביעותים. השינה שלי בדרך כלל עוברת בצורה חלקה, וגם אם אני חולמת חלום רע, אני מתעוררת מיד ונרגעת אחרי שמבינה שבסך הכל זה היה פרי דמיוני. אני חושבת שזו הפעם הראשונה אי פעם שדבר כזה קורה. והחלום משום מה הרגיש לי כל כך אמיתי. כל כך מוחשי. וזה מה שהפחיד אותי יותר מכל. בליבי קיוויתי שאחיי הקטנים לא התעוררו מאותה צווחה שנפלטה מפי.
השעון שעל יד מיטתי הראה את השעה 11 בלילה. באמת ישנתי כל כך הרבה שעות? בפעם האחרונה ששמתי לב, השמיים עוד היו בהירים. עכשיו הם צבועים בצבע שחור סמיך וכהה. כוכב אחד בודד מציץ מבעד לענן אפור.
"זה היה רק חלום רע. אני חושב שאת צריכה לקום ולשטוף פנים. להוציא את מה שזה לא היה מהראש שלך." אני מנסה לגרד את הזיכרון ההוא מאותו החלום, אך כושלת. אני זוכרת שהוא היה נוראי, וזה מספיק בשבילי. מני מחניק פיהוק רחב במיוחד, ופוסע בחזרה לסלון.
המים הצוננים שהרטיבו את פניי הטיבו עם ההרגשה הזיפתית שהייתה בי. הקלה מסויימת התפשטה בתוכי. ניגבתי את פניי הרטובות במגבת הפנים שלי, ופסעתי לעבר הסלון. אני מוצאת את מני בתנוחת עובר מכווץ, מתכרבל בשמיכה שלו ומנסה לחטוף עוד כמה שעות יקרות של שינה. הסתובבתי על צירי בחזרה לחדר שלי, ושמעתי גניחה חלושה. מיד סובבתי את גופי לעברו, מבחינה שהוא בכל זאת לא נרדם. הוא התיישב, והביט בי בישנוניות מתוקה. ידו הונפה לעבר עורפו, מגרד בו בביישנות. כמה שהוא מקסים, הוא נראה כל כך ילדותי אבל בו בזמן גם גברי... "את רוצה שאבוא לישון לידך בחלק שנשאר מהלילה הזה?" המילים נשמעו בקושי, ונדמה לי שהוא קצת מהוסס.
הסתכלתי לתוך עיניו וראיתי שהוא לא מתלוצץ. הנהנתי לעברו במעט הססנות. אחרי הכל, עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שמני ישן במיטה שלי. והיא כבר הפסיקה להדיף את ריח הוניל שכבר התמוסס ונעלם בכל הימים האלה.
הוא ציחקק מעט והתרומם לעמידה. "לא חשבתי שתסרבי לכזו הצעה." הקריצה בעיניו הפעילה את הקסם שלה עליי, גורמת לי לעטות סומק באוזניי.
כשנכנסתי לחדרי החשוך, הוא בא בעקבותיי, ורק הטפיפות של כפות רגליו על הרצפה החשופה העידו על כך שהוא נמצא שם. ממש מאחוריי. אבל העובדה הזו לא הרגיעה אותי כשכרך את זרועותיו סביב מותניי וחיבק אותי מאחור. כל שריריי נדרכו וקפצתי בבהלה מהולה בהפתעה. קולו הנמוך נשמע בלחישה דקה, והבל פיו החמים מדגדג קלות את קצה אוזני. "קדימה, בואי".
נשכבתי על מיטתי הרחבה, וכמו תמיד, לא מתפרשת על כולה. הפינה האהובה עליי נמצאת ממש בצד שמאל, צמוד לקיר. משום מה האזור הזה מרגיש לי מוגן יותר. הוא הגיח מאחוריי כמצופה ממנו. הסתובבתי לעברו, ואיתרתי את עיניו הבוהקות בגוון כחול עמוק. צבע עיניו בלילה היה פשוט מדהים. הן נצצו כמו זכוכיות מבריקות. "עכשיו לא יהיה לך שום סיוט." לחש לי וליטף את גב ידי כמו שאני אוהבת. כמו שהוא יודע שאני אוהבת. "את יכולה לישון בשקט, שרה".
עצמתי את עיניי והרגשתי את מגע שפתיו על מצחי. ברכות מופלאה שקשה לתאר במילים. הוא מלמל משפט, שלא שמעתי מספיק ברור. "מה אמרת?" שאלתי אותו בלחש, מסוקרנת לדעת את מה שאמר בינו לבין עצמו. קולי לא היה נשמע כלל, אילולא הוא היה רחוק ממני בכמה סנטימטרים יותר.
"שאת השושנה היפייפה שלי" קולו הצטלטל באוזניי כמו נוצה מלטפת. חשתי שלחיי בוערות. לבי דפק בפראות, והייתי בטוחה שהוא מסוגל לשמוע אותן. או לפחות להרגיש, כשכרך את זרועותיו סביבי וגרם לי להטביע את ראשי בחיקו. וואו. ריחו המתוק הציף אותי, והרגשתי שאני עפה. צפה מעל העננים. ואז הם סגרו סביבי, ועטפו אותי בחלומות טובים יותר. חלומות מתוקים בריח של וניל.
_________________________________________________________
קוראים יקרים שלי!
אני מקווה שכיפור עבר לכם בשלום, לצמים שבינינו, ויאללה להיכנס לתקופת החגים בכל הכוח, כי תכלס אין על החגים שלנו :)
מקווה שלא מתחתי אתכם יותר מידי, ושאם שכחתם כבר מהסיפור, אתם מוזמנים ללכת ולקרוא את הפרק הקודם כדי להיזכר. מקווה שתאהבו את הפרק! אוהבת המון ♥♥♥