היי לכולם! מקווה שאתם עדיין זוכרים אותי!
עבר המווון זמן מאז שהעלתי את הפרק הקודם. בזמן האחרון אני חיה ממבחן למבחן, ובקושי יש לי זמן לנשום. עוד כמה חודשים וכל הסבל הזה מאחוריי, אל תדאגו.
אז הנה הפרק שכולם חיכיתם לו! מקווה שתאהבו ❤
דרך אגב, מישהי ממש חמודה סיפרה לי שיש תחרות סיפורים. האמת שלא ממש חשבתי להירשם, למרות שבסך הכל צריך רק להוסיף את התיוג. אין לי מושג איך התחרות הזאת מתנהלת, אבל לא אכפת לי לקחת חלק בה, הרי אין לי מה להפסיד (:
טוב חפרתי מספיק. קריאה מהנה ❤
_______________________________________________________
"שרה! תעצרי!" הוא קרא לי ממרחק ניכר. אני כבר הגעתי למדשאות בקצה אזור האירוע, לאחר שמצאתי ספסל נידח בקצה השביל.
זה היה כל כך קרוב. עוד צעד אחד, מילימטר נוסף וכבר שפתיו מצמצמות את מרחק הנגיעה של שפתיי. למה הוא לא נתן לזה לקרות? למה?!
עצרתי במקומי והסתובבתי אליו בחדות. הוא נבהל לרגע ומיד התעשט. "למה ברחת?" הוא שאל בתיסכול.
"למה ברחתי? אני אגיד לך למה הלכתי משם..." עצרתי את עצמי מלהתפרק מולו באותו רגע. מה הטעם? במקום זה פשוט הרפתי כי לא היו לי כבר כוחות לריבים. "תשמע מני, תחזור לאירוע. אני רוצה קצת להתרענן כאן. בבקשה מ-"
"את לא נשארת כאן לבד!" הוא קטע אותי פתאום, קולו עולה על קולי שלי. נדהמתי מהתקיפות שבה הפגין.
"בבקשה תחזור לשם. תן לי להישאר כאן לכמה זמן. ממילא יש עוד זמן עד שהולכים הביתה" התחננתי אליו.
"אני אמרתי לך כבר. אני לא חוזר לשם בלעדייך. ואם את מחליטה להישאר כאן, אני נשאר כאן איתך. את לא מבינה שאני לא עוזב אותך לבד? לא הבנת את זה עדיין??" הוא הביט בי בגבות מכווצות. אני מודה שלא ציפיתי שהוא יכעס עליי ככה. דמעות התחילו להתנקז על קו העיניים שלי. ואני לא מתכוונת לתת להן לזלוג. מצמצתי מהר מן הרגיל, כדי להטביע אותם מאחורי גלגלי עיניי ולהעלים מהן כל זכר.
"שרה..." הוא שלח את כפות ידיו וחפן את פני, מכריח אותי להביט בו, כדי שאהיה מפוקסת מספיק. "מה קורה איתך? למה את מתנהגת ככה? עשיתי משהו לא בסדר?" לא יכולתי להביט בו. משהו פעפע בתוכי. אולי קצת הפעלתי כוח כשהתנתקתי ממנו, ואז שפכתי עליו את כל מה שנאגר בתוכי עד כה.
"אתה שואל מה עשית? מני, תן לי לשאול אותך דבר אחד. מה הדבר הזה שיש בינינו? מה אנחנו? אנחנו באמת שכנים? אתה מרגיש אלי כמו שאתה מרגיש לאח שלך? להורים שלך? או שזה מעבר לאהבת אחים או משפחה? מה בדיוק אנחנו??"
הוא שתק. הביט בי בצורה מהורהרת - ושתק. והשתיקה הזו היתה הדבר הכי רועם שהצלחתי לשמוע באותו ערב. הגיע הזמן להניח את כל הקלפים על השולחן. ולא לפספס אף אחד. פשוט לפתוח הכל. כי באמת כבר הגיע הזמן.
התנשפתי מעצם פריקת המטען הכבד שהיה מונח על כתפיי זמן לא מועט. התנשפתי כאילו רצתי ריצת מרתון. ריצת מרתון בתוך סערת טורנדו של רגשות מעורבבים ובלתי ניתנים להגדרה.
"כי אם... אם אתה חושב שיש משהו שהוא מעבר לזה, או לפחות אמור להיות - אז למה פשוט... למה אתה לא..". התקשתי לנסח שאלה שתישמע מספיק הגיונית. למה אתה לא נישקת אותי כשהיה נראה שכל כך רצית לעשות זאת באותו הרגע? מגוחך מידי.
"את מתכוונת למה לא נישקתי אותך שם ברחבה?" הוא פלט בשקט. בחיי מני, עכשיו אתה מתחיל לדבר לעניין. אולי באמת התחלת לרדת לסוף דעתי. יש תקווה. דמיינתי את הקול הפנימי שלי מניף אגרוף ניצחון, צווח שיש התקדמות.
הסתכלתי עליו והיבטתי בו, מהנהנת בראשי באיטיות. הוא נאנח, ושפשף את פניו בידיו. כשהסיר אותן, ראיתי את חיוכו מתנוסס על שפתיו. והחיוך היה קצת עצוב.
"תראי שרה," הוא התקדם לעברי, "אני... אני לא יכול" פלט לבסוף אחרי פרק זמן של חצי דקה בו הוא מנסה לנסח משהו נורמלי. משהו שישמע נורמלי. אבל הוא כשל במשימתו.
הצחוק שנפלט מפי היה צחוק מר. אפילו על לשוני היה מורגש טעם של מרירות. "אתה לא יכול? כמה כבר קשה זה יכול להיות?! למה אתה לא יכול?? מה הבעיות שלך, מני?!" הזדעקתי.
הוא שוב לא עונה לי. הוא רק פולט נשיפה קולנית, מנסה לשלוט על עצמו. לבסוף הוא אומר "עשיתי טעות. ואני לא רוצה לחזור עליה שוב. ואם זה מציק לך, אולי עדיף שנתרחק קצת אחד מהשניה. מה את אומרת?". את ראשו הוא כבר הרכין והביט על רצפת האבנים, אולי מחפש בהם איזו משמעות. איזו השראה.
קשה לי להאמין למה שהוא הוציא מפיו. קודם כל אני מבינה שהוא סוף סוף הצליח להבין שהיה בינינו משהו. כבר הוקל לי. אבל תחושת המועקה כירסמה בתוכי. שוב העיקה לי העובדה שהוא מטיל עליי את זכות ההחלטה האם להפסיק את כל זה. הוא טוען שהוא עשה טעות, כי מבחינתו אני קטנה ולא ראויה שינשק אותי על שפתיי. ואם הוא חושב כך, אולי באמת עדיף לא להמשיך. לחיי כבר רטובות מזמן, ורק עכשיו שמתי לב לכך, כשהאויר הקר הכה בפניי בעוצמה.
"אני חוזרת הביתה. לילה טוב מני ושיהיה במזל טוב." ניגבתי את שתי הלחיים שלי בכפות ידי. לא העזתי להרים את מבטי אליו. התקדמתי בשביל האבנים בצעדים מהירים, וכבר התחלתי לאבד תחושה בכפות רגליי מעוצמת הקור ששרר באוויר. הפעם הוא לא קרה לי, ולא ביקש ממני שאעצור. אולי הוא הבין שהגיע הזמן פשוט לשחרר.
הגעתי לעבר השולחן שהיה מיועד לאחיי, לדודה אסתר ולי. הבחנתי שכמות האורחים ירדה במקצת. דודה אסתר הייתה מעט עייפה והחלה לארגן את חפציה. לא חשבתי פעמיים. "מדאם אסתר? אחיי ואני יכולים להתלוות אלייך כשאת הולכת?" ביקשתי בקול מדוד. התאמצתי לא להישמע נסערת במיוחד. "בהחלט יקירתי. איפה מני? אחיו מחפש אותו." היא פלטה בשאת נפש. נאנקתי לאויר כשהיא הזכירה את שמו. כל כך טרי, ועם זאת נורא צובט בלב. "מני הוא... בדרך לכאן" היא הנהנה ומצדה אותה במבטה. שוב אותם עיניים כחולות. הבזק של חיוכו העקום, ואני מנערת את ראשי, כמו מנסה להעלים אותו מזכרוני.
אני רואה שפלורי קצת מנומנמת, ומיכאל שרוע על שתי כיסאות, ישן שנת ישרים. הרמתי אותו ביד אחת, משעינה את ראשו על כתפי, וביד השנייה החזקתי בידה של פלורי. הלכתי בעקבות דודה אסתר, לעבר מכוניתה השכורה. "הגרוטאה הזו אצלי בהשאלה עד שאחזור למרסיי" מלמלה לעברי.
כל הדרך היתה שקטה. אמנם היא לא היתה ארוכה, אך מספיקה דקה אחת של שקט בשביל שהיא תורגש כמאה שנה.
עליתי לביתי ונכנסתי, נועלת אחריי את הדלת. דודה אסתר הציעה לי עזרה, אך סירבתי בנימוס. הלבשתי את מיכאל פיג'מה, ועזרתי לפלורי ללבוש את שלה. לאחר שהשכבתי אותם לישון, יכולתי להתפנות לטפל בעצמי. תחילה פשטתי את השמלה ותחבתי אותה עמוק בארון. היא הזכירה לי אותו בצורה יותר מידי מוחשית. וברשימת הדברים שהייתי רוצה לנצור בזכרוני כרגע, הוא נמצא ממש בסוף. בתחתית של התחתית.
החלפתי לפיג'מה נוחה ואירגנתי את עצמי למיטה. פעלתי כמו רובוט. ראשי כאב לי ממחשבות חסרות טעם. העיניים צרבו לי, והתלבטתי האם מעייפות או מדמעות שהחזקתי זמן רב מידי בהן. עצמתי את עיני והתכסתי בשמיכה.
בום. ריח הוניל החזק היכה באפי, ועוד לפני שהייתי מודעת להן, הן שוב נשרו מעיניי שכבר הפכו להיות מיימיות. היתה בי המחשבה שאולי כל מה שהיה היום זה רק חלום. רק חלום רע שאני אתעורר ממנו והכל יחזור להיות אותו הדבר. אבל הזיכרון המוחשי הזה, שמני אוחז בי, נקרע בין הרצון לנשק לבין הרצון לא לחזור על 'טעויות עבר' לטענתו. הזיכרון הזה צרב אותי. ויותר מכל, העובדה המוחשית ביותר היא שאני שוכבת כאן לבד. ורק ניחוח הוניל מהווה עדות לכך שהוא היה כאן. או יותר נכון - היה אמור להיות כאן.
בחלומי היו זרועות שעטפו אותי.
זרועותיה של הבדידות.