רציתי להיעלם. להתנדף. זה הדבר יחיד שמילא את ראשי המרוקן ממחשבות. לרוץ הרחק מכאן.
בלי לחשוב פעמיים טסתי אל מחוץ לבית, פותחת בריצה מהירה. לא, אני לא אתן לעצמי להתפרק. לא אתן לתחושות שלי את התענוג של השבירה. מספיק שהמשפחה שלי מתחילה להתפורר לי תחת ידיי. ואני מחפשת בתוכי משהו שיכול לעזור לי להתמודד עם המצב הזה. קודם יודה, עכשיו אבא. מה יהיה?!
לא ידעתי שום כיוון. רגליי נשאו אותי מעצמן, כאילו קיבלו תבונה. הן הובילו אותי דרך השדרה, ישר לתוך המקום שבו אני ומני ישבנו, באותו יום שחגגתי את התבגרותי בשנה. זה המקום היחיד שהו הרגשתי מקום מפלט. מפלט לנפש. מפלט למחשבות האובדות.
נשענתי על עץ האקליפטוס הזקן, והרכנתי את ראשי בין רגליי. ואז נתתי אישור לגופי לשחרר. להתרסק על האדמה המוצקה שמתחתיי. והדמעות כבר לא יכלו לי, זולגות הן מבלי מעצור. קשה לי לתפוס את המציאות הזו. זה נדמה כמו חלום. חלום רע שמתגשם בהמשכים. איך אני אסתדר בלי אבא?! ואני בספק אם אמא תחזיק את עצמה יציבה. אני לפתע מרגישה עול כבד. אחריות גדולה מוטלת על כתפיי הדקות. ניסיתי לשאוף אויר, אך שום טיפת חמצן לא נכנסה לראותיי. הרגשתי את הפאניקה מתגבשת בתוכי לאט לאט. אני חייבת לדעת לשלוט בזה. לא יכול להיות שאת הדבר הכי פשוט בעולם אני לא אצליח לעשות. עצמתי עיניי בחוזקה וגמעתי אויר בחדות. עכשיו אני מרגישה נושמת. וזה נסך עליי תחושת רוגע. היא אמנם רגעית, אבל היא מנחמת. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר. ניסיתי להשלות את עצמי שאבא בבית. שיודה חזר. ששוב התאחדנו כמשפחה חמימה ואוהבת.
השענתי את ראשי על העץ, עוצמת את עיניי. מעולם לא הרגשתי אבודה כמו עכשיו. תלושה מהמציאות כמו עלה נידף ברוח. תלויה בין שמיים וארץ, נתונה לחסדיי הטבע. הקור המקפיא לא הפריע לי. איבדתי תחושה בכל חלק בגופי. איבדתי את האחיזה בתקווה, ויותר מכל - המרגש הוא איבוד עצמי. את כל ההתהוות שלי.
ואז השתרר השקט. מגונן, מלטף ויוצר אשלייה של זמן קפוא. ואני לא חושבת שזה בגלל מזג האויר.
כמו כל הדברים שאיבדתי, רצף הזמן היה הבולט ביניהם. היו תחושות מוזרות שלא ביקשו בכלל רשות ממני, אם הן מסכימות לכרוך אותי בתוכן. ידיים נשאו אותי, הרחק מהקרקע, הרחק מהכל. הרגשה מחממת החליפה אותה, ונאנקתי לספוג כמה שיותר ממנה.
משום מה, חשתי בטוחה. מוגנת מכל בשורת איוב אחרת שתבוא ותאיים למחוץ אותי תחתיה. הרגשתי בטוחה, בלתי מנוצחת.
ואז הכל התנתק באחת. ותחתיי חשתי מגע מלטף, רך. יד ליטפה אותי על הלחי, מברישה את האצבעות החמימות שלה על פניי, עפעפיי וסנטרי. אני חולמת, חוזרת אחורה בזמן כמו בומרנג. אמא שלי מכסה אותי בשמיכה, מקריאה לי סיפור לפני השינה. היא מלטפת, מרגיעה ואומרת שלא צריך לפחד מהחושך. בסופו של לילה, תמיד השמש שוב מפציעה וזורחת, שולחת את קרניה החמימות לכל האנשים. היא נושקת למצחי, לוחשת לילה טוב ועוזבת אותי. משאירה אותי עם הלילה הקודר. אבל אני לא מפחדת. גם כשהיא עוזבת, אני מרגישה כאילו היא עדיין נמצאת איתי, במחשבות שלי. ואז אני רגועה.
ציוציי ציפורים גרמו לי לפקוח את עיניי. השמש סינוורה אותי, וסוככתי בידיי עליהן. השאלה הראשונה שעולה בראשי היא איפה אני? אני מנסה לזהות סימני היכר, לאתר דברים שאני זוכרת. כלום. זה לא החדר שלי. הוילון שמסתיר ומבדיל בין החוץ לפנימה היה בצבע לבן. ואני זוכרת בבהירות שאצלי בחדר אין וילון. יש רק חלון פשוט עם זגוגית שקופה. מיששתי את חולצתי, והבחנתי שהיא אינה מוכרת לי. הבד שלה לא אותו בד כמו הפיג'מה שאני נוהגת ללבוש. הרכנתי את ראשי כדי להבין מה אני לובשת. חולצה שגדולה עליי לפחות בשתי מידות, והשרוולים שלה נדמים כמו כנפיי עטלף, נתלים על זרועותיי.
קמתי בחדות והסתכלתי סביבי. עיניי מרצדות כה וכה. לפתע מבטי נתקל בערימת ספרים מוכרת. רגע.. זה לא..?
בעוד מוחי מנסה לעכל את המצב שאליו נקלעתי, אני קולטת אותו בזוית עיניי, נשען על משקוף הדלת ונועץ בי את מבטו הכחול. קפצתי בבהלה על המיטה. עיניו נראו קצת שונות. הן היו טרוטות. עייפות ונפולות.
הוא התקדם לעברי והתיישב על קצה המיטה. הוא הרים את מבטו אליי, ונרתעתי. בחיים לא ראיתי אותו במצב כזה. הוא היה עייף, תשוש, כאילו השליכו עליו ערימה מכובדת של לבנים. הוא לא הוציא הגה. וגם לא היה נראה שהוא מתכוון לעשות צעד כזה. הוא רק המשיך להביט בי, מנסה לפענח דבר כלשהו בפניי. ואז אחרי זמן שנדמה כמו נצח, הוא החליט לפצות את פיו.
"את יודעת כמה דאגתי? אמא שלך נטרפה כמעט מדאגה, כשהיא קלטה שברחת מהבית ונעלמת."
נרעדתי כשאמר שאמי נטרפה מדאגה. רגשי אשמה התחילו לנקר בראשי, והסטתי את מבטי לכיוון אחר, ממאנת להאמין שכל זה קרה.
"אני בדיוק יצאתי לכיוון הספרייה העירונית ואני שומע צרחות, והבנתי שזה הגיע מהבית שלך, אז דפקתי על הדלת. משום מה, היא הייתה פתוחה, לא נעולה. וראיתי את אמא שלך היסטרית. לקח לה בערך עשר דקות לומר לי שברחת מהבית, והיא לא יודעת מה לעשות. הייתה לי תחושה שאני אמצא אותך בחורשה, איפה שאת ואני היינו. ונחשי מה? את נשכבת מתחת לעץ, ונרדמת! כמה חסרת אחריות את יכולה להיות?! מישהו היה יכול לבוא ולרצוח אותך, לחטוף אותך או -", הוא נעצר, וקולו נשנק. לא העזתי להסתכל עליו. התביישתי בעצמי כל כך. כל מילה שלו קרעה חלק אחר בלב שלי. וספגתי את זה בשקט. זה הגיע לי.
"עכשיו אמא שלך תחת השפעה של כדורי הרגעה. היא בבית החולים עכשיו, לקחו אותה לפני שעתיים בערך. האחים שלך כאן אצלי, בינתיים."
הרמתי אליו את מבטי בחדות, וראיתי אותו מזיל דמעות. מני אף פעם לא בכה. תמיד הוא נתן לי תחושה שהוא אמיץ, גיבור. הוא אף פעם לא חשף את החולשות שלו. ועכשיו הוא בוכה בגללי. באשמתי. הרגשה מגעילה מילאה את חלל ביטני.
הוא נאנח, ניגב את הדמעות בשרוולו, וחזר להביט בי. "אל תאשימי את עצמך. אני מבין אותך. אני חושב שגם אני הייתי מגיב ככה אם הייתי יודע שגייסו את אבא שלי".
אז לשם לקחו אותו? לצבא? לבי החסיר פעימה, ואז הרגשתי דקירה חזקה. כמו תקיעת סכין. ישר לתוך הלב. הכי עמוק וחודר שיש. וזה כל כך כאב לי. תמיד היו שמועות שהצבא של צרפת קשוח מאוד. ומעטים האנשים שחוזרים שפויים ברוחם ובנפשם. כבר התחלתי להפנים שהוא לא ישוב להיות אבא אוהב ודואג. כבר אז ידעתי שהוא לא יחזור יותר. הוא הלך, ולא ישוב.
"על מה את חושבת?" הוא לחש וקטע את רצף המחשבות בראשי.
"על כלום" השבתי. קולי נשמע קר, מרוחק ויבש. לרגע קל נבהלתי מהקול שיצא מתוכי. לא התכוונתי להישמע כך.
פתאום הרגשתי ידיים מושכות אותי לחיבוק חזק, מוחץ. וזו הייתה נקודת השבירה שלי. הוא השעין את ראשו על כתפי, איפה שפיו נפגש עם אוזני.
"את לא מתארת לעצמך כמה אני דואג לך. כמה אני רוצה שתהיי חזקה. אני באמת מנסה לתמוך בך, גם כשלי קשה. אני לא רוצה שתאבדי את עצמך. בבקשה שרה'לה. תתני לי לעזור לך. את יכולה להתגבר על הכל. אני מבטיח לך שרה, ברגע שהכל ייגמר, אנחנו נשב ונעביר חוויות וזכרונות. תהיי חזקה. ותדעי שאני תמיד כאן כדי לעזור לך. כולנו נעבור את זה, אני מבטיח שיהיה בסדר."
הדמעות שוב זלגו, אחת יותר כבדה מהשנייה. אבל הפעם, כל דמעה סחבה איתה כאב, רצון וסיבולת. כל דמעה השילה מעליי את תחושת האשמה. ולאט לאט החליפה את תחושת האובדן תחושת התקווה, הביטחון והאמונה. שוב שמעתי את קולו כשלחש לי "את יכולה לבכות, זה משחרר. תבכי הכל, תוציאי את כל מה שיש לך. אני מחזיק אותך כאן איתי. את בסדר." וזו לא הייתה שאלה. זו הייתה קביעת עובדה נחרצת. אני בסדר. מותר לבכות. ובאמת שזה היה בכי שאחריו הרגשתי הרבה יותר טוב. וכשהוא ניתק את החיבוק וניגב את דמעותיי המלוחות, ידעתי שהוא יעמוד מאחוריי ההבטחה שלו. כי הוא דואג לי, והוא יעשה הכל בשביל שאני אוכל לעמוד על רגליי תחת קרקע יציבה, מוצקה.
הוא חייך לעברי חיוך מעודד. "אחים שלך בסלון. הבאתי להם כמה ספרי ילדים לקרוא, כדי להסיח את דעתם במקצת. בינתיים קומי, תשטפי פנים ואני אכין לך משהו לאכול."
הסתכלתי עליו מבולבלת. "אבל מה עם בית הס-"
"היום את נשארת כאן איתי. גם אני לא הולך ללימודים. את יותר חשובה מהם" הוא הדביק נשיקה למצחי, נעמד ויצא מהחדר, מותיר אותי לבדי.
________________________________________________
פרק 20!! קשה לי להאמין שסגרנו עוד עשירייה 😆
טוב אז... רובכם חשבתם שלקחו את אבא של שרה למחנה עבודה. אני מקווה שהופתעתם 😏
בכל מקרה, ציינתי את זה בפרקים הקודמים יותר ואציין את זה שוב. הסיפור אמנם קורה בתקופה של השואה. אין קשר בין המלחמה לבין השואה, פרט לעובדה שהם התרחשו באותן שנים. יש אולי זיקה ביניהם, אבל כאחת שלא חיבבה היסטוריה במיוחד איאלץ להפסיק כאן את הנאום בנושא הזה 😅
מה דעתכן על הפרק ?
דרך אגב תודה על כל התגובות וההצבעות, אין עליכן יקירות שלי! 😉
אוהבת המון ❤