השעה 23:48. עוד פחות מרבע שעה יום האהבה נגמר. הודות לזכרוני הארוך טווח, לא העלתי היום פרק חדש. ומה יותר מתאים מאשר לסגור אותו עם עוד הצצה לעבר העולם של שרה? גם אני חושבת ככה.
בכל אופן, לאור היום המקסים הזה, יש פרק חדש וארוך מהרגיל! אז אל תגידו שלא התאמצתי 😉
תהנו!
_________________________________________________________
גן הפרחים, פריז, צרפת, 12 באוקטובר 1937
הרוח הקרירה נושבת ושורקת באוזניי, שעה שאני רצה למקום מסוים, לא יודעת מאיפה אני רצה ולאן מועדות פניי. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שאני בורחת מפני משהו. מאחוריי אני מרגישה את איוושת הרעמים, הולמים ברקותיי ומאותתים לי שהגשם קרב ובא.
לבי האיץ מרוב שרצתי, מביטה לאחור בחטף של חלקיק השנייה. אני מגלה שני גברים בגיל העמידה, אוחזים באקדחים ומבט של טירוף נשקף מעיניהם המצומצמות.
אני רצה ורצה, נשימתי ממני והלאה, עוזבת אט אט את ראותיי. אני מועדת מאבן חלקלקה.
"לא" אני לוחשת בעודי נופלת על האדמה הלחה, הקפואה. הזמן כאילו הרפה, עובר בהילוך איטי. תחושת הפחד והאימה עוטפת אותי מכל כיוון, משתלטת עליי ולא חודלת לחדור מבעד לבגדים המחממים לתוך העור, לתוך העצמות.
האנשים מאחוריי מצמצמים את הפער, מתקרבים יותר ויותר.
"לא"
"יהודיה מופרעת!"
"לא"
"שרה!"
הם הדביקו את הפער, מכוונים את קני האקדחים, אחד לעבר פני ואחד לבטני.
"לא, בבקשה..." אני מנסה לגונן על עצמי, אך מאמצי היה לשווא.
הם אוחזים בי, מטלטלים אותי קדימה ואחורה.
"שרה, תתעוררי!"
אני פוקחת את עיניי באחת, מרגישה את הזיעה ניגרת ממצחי וכולי מתנשפת. מולי אני רואה את אמי כורעת מעליי, יושבת על מיטתי ומבט מודאג על פניה. שיחררתי נשיפה ארוכה מתוכי. זה היה רק חלום. רק חלום רע.
"הכל בסדר? את התנשפת ודיברת מתוך שינה" אמי דאגה מאוד.
"אני רק חלמתי אמא, הכל בסדר איתי" שיקרתי. שום דבר לא בסדר. למה אני חולמת על הגרמנים האלה? למה הם פתאום נכנסו לי לחיים? ולמה הם רדפו אחריי? כל כך הרבה שאלות ששום תשובה מספקת לא נמצאת אצלי כדי לפתור אותן.
אמא בחנה את פניי, ובודקת שנרגעתי מהסיוט הנוראי.
"טוב, בכל אופן... יום הולדת שמח, שרה'לה שלי!" אמי אמרה נרגשת וקירבה אותי אליה בחיבוק חם ואוהב.
"אה נכון... לגמרי שכחתי!" אמרתי בתודעה שהיום מלאו לי 14 שנים. היום אני בת 14. בת 14! אני כבר מרגישה נערה, חשבתי לעצמי בחיוך.
אמא עזרה לי לארגן את חפציי לבית הספר, מכינה לי את הארוחה שבה אוכל בהפסקה. קמתי ממיטתי כמעט בקפיצה, שוכחת במעט את החלום הרע שחלמתי.למען האמת, הידיעה שהיום יום הולדתי מפיחה בי שמחה ומדחיקה את המציאות העגומה ליום אחד. יום אחד מושלם.
לבשתי את מדי בית הספר הרגילים שלי, ולכבוד יום ההולדת החלטתי שלשיער שלי מגיע קצת טיפול נורמלי. נפנתי לעבר המראה שבחדרי והיבטתי בעצמי. חילקתי את השיער לשני חלקים, וקלעתי שתי צמות קטנות ודקות בחלק הקידמי של פניי. לאחר שסיימתי, חיברתי אותן אל מאחורי ראשי והידקתי אותן אל שיערי בשתי סיכות כסופות יפות. לאחר שסיימתי זרקתי מבט אחרון לבבואתי וחייכתי, מרוצה מהתוצאה.
מיהרתי לעבר המטבח, לקחתי את תיקי ובירכתי את אבי, אמי ואחיי הקטנים ביום טוב, מפריחה להם נשיקות באויר ויוצאת במהירות אל בית הספר, מקווה שלא אבוא באיחור לשיעור הראשון.
-----
בסוף השיעור האחרון, שיעור הסטוריה, ניסיתי כמה שפחות לקחת ללב את המבטים הזעופים של המורה המופנים כלפיי. כבר מזמן הגעתי למסקנה הברורה כשמש שהמורה להסטוריה שונא אותי. לא, מתעב אותי. רק לי הוא עושה פרצופים כל פעם שהוא מזכיר את העם היהודי, כאילו הוא מנסה להזכיר לי לשמור על מוצא פי, ופשוט 'להתבייש' בעם שלי. החלטתי שאני לא מנסה אפילו לענות לו. מספיק למדתי את הלקח בדרך הקשה. וחוץ מזה, אני לא אתן לכמה מבטים חמוצים שלו להרוס את היום הכי חשוב שלי בשנה. הוא לא שווה את זה.
כשחזרתי הביתה, ריח שוקולד הציף אותי בחמימות, והתמוגגתי מהריח המרוכז והחזק שלו. אמא פתחה את דלת הבית וחיבקה אותי בחיבה. "מתוקה שלי! הכנתי לך עוגה מדהימה שממש לפני כמה דקות הוצאתי מהתנור. מזל טוב אהובה שלי" אמרה אמי ונשקה לשתי לחיי, מטביעה את שפתיה בכל אחת מהן. "תודה מאמו, אני אוהבת אותך". חיבקתי אותה בחזרה והלכתי אל חדרי, מניחה את תיקי על המיטה. לפתע הבחנתי באריזה חומה בהירה עטופה המונחת על מיטתי. לקחתי את החבילה שהייתה דיי קלה יחסית למה שחשבתי וחזרתי למטבח ששם נמצאת אמי. "אמא, זה בשבילי?" שאלתי אותה.
"כן יקרה, מתנה מכל המשפחה" אמרה אמי בהתרגשות. "וחוץ ממנה, יש מתנה הרבה יותר גדולה שאני בטוחה שתהיי מאושרת לקבל" הוסיפה בהתרגשות לא פחותה. עיניה החומות נצצו.
התיישבתי על הספה בסלון וקרעתי את עטיפת העיתון, והחנקתי קריאת הפתעה למראה השמלה הפרחונית שניגלתה לנגד עיניי. שמלת כתפיות רחבות, מעוטרת בתחרה בצבע שמנת, ובכל השמלה רקומים פרחי שושנים האהובים עליי כל כך, בצבעי אדום, ורוד ותכלת עדין. לא יכולתי להפסיק לחייך, רצתי לאמי וחיבקתי אותה חזק, מנסה להעביר לה את ההתרגשות וההתלהבות שאחזו בי. "תודה רבה! אני כל כך אוהבת אותה! היא פשוט יפייפיה!"
"ידעתי שתאהבי אותה" אמי אמרה בסיפוק והחזירה לי חיבוק. "המתנה השנייה מונחת אצלי על המיטה שלי" מלמלה אמי בעודה מנתקת את החיבוק.
"אני הולכת לקח-" התחלתי לומר תוך כדי שאני מפנה את גבי וצועדת לעבר חדרה, אך דפיקות קלות קטעו את דיבורי. אמי ניגשה לפתוח את דלת הכניסה.
"הו מיכל ומרים, איזו הפתעה! בואו תיכנסנה, תטעמנה מעוגת השוקולד שהכנתי לכבוד שרה"
"תודה מדאם בלום, אבל אנחנו קבענו עם שרה שניפגש בגינה מתחת לבית, כי אנחנו רוצות לחגוג לה את מה שלא הספקנו בבית הספר" ענתה מיכל בהתנצלות. "זה בסדר, שרה?" הוסיפה מרים בהיסוס, כשהיא רואה אותי נקרעת בין הרצון לראות מהי ההפתעה השנייה לבין הרצון לבוא איתן.
"אל תדאגי שרה, המתנה הזו תחכה לך שתחזרי" אמרה לי אמא כאילו קראה את מחשבותיי. הנהנתי בראשי. "אני כבר חוזרת" אמרתי לחברותיי. הלכתי לחדרי והחלפתי במהירות את בגדיי, לובשת את השמלה החדשה עם ריקמות השושנים. כשחזרתי אליהן, מיכל ומרים התפעלו והחמיאו לי מאוד עד שאוזניי האדימו. נשקתי לאמי בלחי והלכתי עם חברותי, יוצאת בעקבותיהן אל הגינה.
מיכל ומרים הובילו אותי לעבר מקום מרוחק בגינת המשחקים שמתחת לבניין, מאחורי עץ רחב מימדים שהטיל את צילו על הדשא שלמרגלותיו.
מיכל שמה על ראשי כתר פרחים ססגוני, ומרים נעצה בצד שיערי צבעוני קטנטן בצבע אדום עז. היבטתי בהן בשאלה, מה פשר המחווה הזו. הן התעלמו ממני. מיכל מלמלה "זה הולם אותה מאוד, נכון מרים?" מרים חייכה הנהנה במרץ, מאשרת את דבריה של מיכל. מה הסודות האלה אמורים להיות?!
הן עצמו את עיניי בדרך לשם בעזרת בד שקשרו סביב העיניים, וכל הדרך אני שומעת צחקוקים שלהן, תוהה לעצמי למה הן כל כך נרגשות. זה בסך הכל יום הולדת, אתן לא צריכות לעשות כזה סיפור גדול.
הרגשתי את צילו של עץ הענק, ולפתע נעצרנו.
"אוקיי נו מה הסיפור?" שאלתי משועשעת, חסרת סבלנות, מנסה להסתכל סביבי אך מן הסתם שלא אראה כלום, הרי עיניי עדיין מוסתרות על ידי הבד.
הצחקוקים שלהן פסקו. לא הבנתי מה הן מנסות לעולל. זו מתיחה? הן באמת עבדו עליי?
"מרים? מיכל?" שאלתי בהיסוס לאוויר. אין קול ואין עונה. "אני כבר יכולה להסיר את הבד?"
פתאום חשתי בנוכחות מישהו. התחלתי למשש את גזע העץ הרחב והגדול, מנסה לאתר את המקום בו אני עומדת. הראש שלי התחיל לפעול. אם זו מתיחה, הן כל כך הולכות לשלם על זה. הרגשתי שמישהו מושיט את ידיו לכיוון פניי, לכיוון הבד. נדרכתי. לבי החל לדפוק במרץ. "מי ז-..."
הרמתי את כפות ידיי כדי להסיר את הבד מעיניי, נוגעת בכפות ידיו של אותו אדם, גבוה במעט ממני. זו לא מרים, וגם לא מיכל. אין להם כאלה ידיים גדולות.
פקחתי את עיניי והיבטתי היישר לעיניים כחולות כשמיים. נאנחתי בהקלה.
"מני! כל כך נבהלתי!" אמרתי מתנשפת, מנסה לעכל את היותו נמצא מולי, אוחז בבד שכיסה את עיניי, פורם את הקשר מאחוריי ראשי ומחייך בסיפוק, חיוך מאוזן לאוזן.
"את באמת נבהלת? נראה לך שחברות שלך יעשו לך תרגיל מסוכן?" שאל בגיחוך, משועשע מהמצב.
"אם כבר מדברים עליהן, איפה הבנות האלה?" שאלתי אותו במכוון, תובעת ממנו תשובה הגונה.
מני צחק. "הן מאחורי העץ, טיפשונת, הוא מספיק רחב כדי להחביא את שתיהן מאחוריו". הסמקתי רק מהעובדה שהוא קרא לי טיפשונת. מה זה אמור להביע?
נאנחתי והסתכלתי עליו במבט של תפסיק-כבר-להתבדח. הוא נרגע קצת וניגש לעניין.
"מצטער, זה היה רעיון שלי, ורציתי לעשות לך הפתעה, זה הכל" אמר ומבט מתנצל נשקף מעיניו.
דחפתי אותו קלות במרפקי. "ואם הייתי עושה לך את זה בטח שהיית נבהל, היית קופץ מרוב בהלה!" אמרתי לו ברצינות.
שוב הוא צוחק את הצחוק המקסים שלו. "אני לא הייתי נבהל, שרה, הייתי שמח. מאוד שמח" אמר לי והדגיש את המילה 'מאוד' בעודו צובט בלחי האדומה שלי, שעכשיו נהייתי יותר אדומה. נאבקתי בעצמי לא לכסות את פניי, או פשוט לקבור את עצמי באדמה, ישר מתחת לעץ הרחב שלידי.
"בכל אופן", מני אמר אחרי שתיקה מביכה במיוחד, "תרצי להתלוות אליי לטיול קצרצר? היום מזג האויר מאוד יפייפה, ממש כמוך" הוסיף כבדרך אגב וקרץ לי. הסתכלתי עליו בהפתעה. מה קרה לו ולפרץ החיבה שזולג ממנו ומהעיניים שלו?
"טוב, בסדר" לחשתי. מה טוב בסדר?! תגידי תודה על זה שהוא החמיא לך! תחייכי אליו בחזרה ותראי לו עד כמה שאת שמחה מההפתעה שהוא עשה לך! הקול הקטן שבתוכי לא הפסיק לגעור בי, מוכיח אותי על האדישות שאני מפגינה.
עברתי מסביב לעץ גדול וראיתי את מיכל ומרים מסמנות לי בידיהן 'בהצלחה!' . בחיי. למה הן לא יכולות להעביר לי קצת מהאנרגיות המרוגשות שלהן אליי? למה אני כל כך אדישה כלפיו? תחייכי יותר שרה, תראי לו כמה את מחבבת אותו, שוב הקול הפנימי לחש והציע לי.
מני פנה אלי. "שנזוז?" שאל.
הנהנתי בראשי והלכתי לצידו, ראשי גועש ממחשבות. לאן אנחנו הולכים? הוא יביא לי מתנה? הוא שוב ינשק אותי במצח ובלחיים כמו שאני אוהבת? אולי הוא סוף סוף יתוודה ויגיד לי שהוא חושב שהוא מרגיש משהו כלפיי? כל כך הרבה שאלות מסתחררות ועוברות בראשי אחת אחריי השנייה כמו בסרט נע, כמו קרוסלה מסתובבת.
לא יכולתי להתאפק. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בעודנו מתקדמים לאורך המדרכה אל אזור לא מוכר.
"למקום מיוחד" מני הביט בי וחייך, מחזיק בידי ומלטף אותה באגודלו. הרגשתי את לבי מנתר בחזי. אל תסמיקי, תפסיקי להתרגש מכל דבר שהוא עושה. לא להסמיק. לא להסמיק. תקוותיי עלו בתוהו. מני הבחין באודם העז שעיטר את אוזניי ולחיי, וצחק את צחוקו הממכר, המהפנט. עוד קצת ואני פשוט לא אשרוד, חשבתי לעצמי בחשש קל.
התקדמנו לעבר גן הפרחים, שרק עכשיו התחיל להיות מוכר, והשמש העומדת באמצע השמיים האירה על הפרחים שצבעיהם הפכו לעזים יותר, בוהקים יותר.
צעדנו לאורך השביל, וניגלה לפנינו קרחת דשא חשופה, ועליה היתה פרושה שמיכה בגווני התכלת. על השמיכה נח סל ובו היו עוגיות ומיץ תפוזים. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ניסיתי לדבר אך המילים נקטעו בגרוני, מסרבות להישמע.
"מ-מני... למה... מה...?"
מני ציחקק, נהנה מתגובת ההפתעה שלי. הסתכלתי עליו במבט פעור לרווחה, מעבירה את מבטי לעבר השמיכה והסל, ובחזרה אל מני, אל עיניו שהביעו סיפוק ושביעות רצון.
"בואי, נשב" מלמל לעברי, אוחז בידי ומושך אותי עבר קרחת הדשא, מורה לי לשבת. הוא עשה כמוני וישב למולי. הוא קירב את הסל ושולף ממנו קופסא קטנה מרובעת, עטופה בד סאטן, חלק ומנצנץ. הוא הושיט אותה לעברי. "זה בשבילך ילדה, יום הולדת שמח שרה'לה" חייך אליי במתיקות.
הייתי מאוד מסוקרנת. לקחתי את הקופסא מידו. פתחתי אותה ולנגד עיניי ניגלה הדבר הכי יפייפה בעולם. שרשרת עשויה פנינים, כל פנינה יותר יפה מהשנייה. הרמתי את ראשי, מתבוננת בו בעיניים נוצצות. "מני... באמת שלא היית צריך... תודה רבה, היא כל כך יפה" אמרתי בהתרגשות, וקפצתי עליו בחיבוק, מפילה אותו על השמיכה הרכה. לרגע אחד לא הבנתי למה אני שוכבת מעל מני. הבעה משועשעת נפרשת על פניו. אוף אני כל כך מגושמת, רטנתי וכעסתי על עצמי, מסמיקה עד לשורשיי שיערותיי ונתמכת בכפות ידיי, מנסה להימנע מהתנוחה האינטימית הזו. בעודי מתרוממת, מני אחז בזרוע ידי, מאלץ אותי להישאר רכונה מעליו. מ-מה לכל הרוחות...
הוא קירב את פניו לשלי, מסיט תלתל מפריע אל מאחוריי אוזני. לפתע חילחלה לתוכי ההבנה. קמתי מעליו והתיישבתי מיד לצידו, מסובבת את פניי לצד הנגדי. בטח עכשיו הוא יתבאס, הוא כמעט נישק אותי! לא ידעתי מה לעשות. אף פעם לא הרגשתי כמו שהרגשתי כאשר רכנתי מעליו. הבטן שלי עשתה סלטות מלמעלה ולמטה, והלב שלי דפק כל כך מהר שחשבתי שאני הולכת להתפוצץ כל רגע.
מני התיישב ומבט משועשע על פניו, מסדר את חולצתו שהתקמטה מעט. בבקשה מני, תבין אותי ואל תכעס עליי.
למרבה הפלא, מני לא הזכיר אפילו במילה אחת את התקרית המפדחת שעברנו. ואני מודה לו על כך.
"אז... את רוצה שאענוד את השרשרת סביב הצוואר שלך?"
הפנתי את גבי לעברו והסטתי את שיערי לצד אחד.
מני לקח את השרשרת וסידר אותה סביב צווארי, וסוגר אותה. מני השתהה קלות לאחר שסיים לענוד את השרשרת סביב צווארי. "הכל בסדר?" שאלתי
"כ-כן... סיימתי" מלמל וסידר את שיערי בחזרה אל מאחורי גבי. הסתובבתי אליו והודתי לו בחיוך. הוא, לעומת זאת, השיב בחיוכו העקום. זה לא אופייני לו. אני חושבת שמשהו מטריד אותו.
רכנתי אליו, מטיבה להביט בו. "הכל בסדר?"
"כן, בסדר גמור... תתכבדי בעוגיות הוניל, שרה" אמר וקירב אליי את הסל.
אחריי שסיימנו את העוגיות הטעימות ושתינו מהמיץ, נזכרתי במשהו שרציתי לשאול את מני עוד לפני שהגענו. "מתי יום ההולדת שלך?" שאלתי אותו.
"הוא היה כבר, לפני חודש בערך" אמר בשקט.
באותו רגע הרגשתי כל כך לא נעים, לא רק שלא ידעתי מתי יום ההולדת שלו, גם לא הבאתי לו מתנה! כמה שכחנית אני יכולה להיות?! נקיפות המצפון התחילו לדפוק בתוכי. טוק. טוק. טוק.
מני ציחקק למראה הבעת פני, וכאילו קרא את מחשבותיי כשאמר, "זה בסדר שרה, זה סתם עוד יום מבחינתי, עוד יום רגיל ככל הימים"
"ובן כמה הפכת להיות?" שאלתי בחשש
"שבע-עשרה" אמר וחייך
"וואו, אתה ממש גדול" בטעות פלטתי מבין שפתיי ומיד התחרטתי, נושכת את שפתי התחתונה.
מני חייך לעברי. "באמת שזה כלום. אני גם לא צריך מתנות. אני מסתפק במה שיש לי, ושמח כל יום שאני קם בבוקר לעוד יום חדש, ומאושר שכל הדברים היקרים לי נמצאים" אמר מני. הוא הרכין את מבטו לעבר שפתיי ונגע קלות בסנטרי, מושך אותו כלפי מטה, משחרר את שפתי התחתונה מבין שיניי. רק אז שמתי לב שנשכתי את השפה, וכנראה שיותר מדי כי היא בערה, ואני בטוחה שצבעה כעת הוא אדום חזק. איזה פדיחות, אילו בושות.
לקח לי זמן עד שמצאתי את קולי מחדש. "למה אתה מתכוון?" קולי נשמע צרוד מעט. כיחכחתי בגרוני.
"אני מתכוון לדברים החשובים לי בחיים, הדברים שבלעדיהם אני לא יכול להתקיים. אחת מהדברים האלה יושבת כאן מולי, נבוכה משהו" הסמקתי בעוז. התגברתי על הדחף לכסות את פניי, כדי לא לקטוע את מה שמני רוצה לומר לי.
"את מבינה שרה, את יקרה ללבי, את מאוד חשובה לי. את המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל, וכל יום אני מודה על כך. את מאירה את חיי כל יום מחדש, שרה"
פי התייבש כמדבר. עצרתי את נשימתי וחיכיתי להמשך דבריו. הוא התקרב אליי יותר, מניח יד אחת על הלחי שלי ויד אחת על ירכי, בעדינות מופלאה. לא הרגשתי כלום מלבד נגיעותיו של מני. הוא מבריש את ידו על הלחי שלי, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה הים. הים הסוער והגועש שבתוך עיניו.
"אני כבר חושב להגיד לך את זה הרבה זמן, שרה. אני מרגיש משהו. אני לא יודע מהו, אבל זה חזק. והמשהו זה מתחזק יותר כל פעם שאני נמצא בקירבתך, כל פעם שאני מביט בעיניים החומות היפייפיות שלך" לחש מני וקירב את פניו לעברי, לא יכולה כבר לחכות להרגשה חדשה שעומדת לעטוף את כולי בתוך שניות ספורות. מני הביט לעבר שפתיי בעודו מתקרב אליי. נשימתי נעתקה כבר כמה שניות ארוכות ומייסרות. זה היה נדמה לי כנצח.
ואז זה קרה.
____________________________________________________
מצטערת על המתח. אבל זה היה בלתי נמנע 😅
אל תשכחו להצביע (בכוכב) אם אהבתם את הפרק! אני לא מכריחה ולא מציבה מטרות. המטרה היחידה מבחינתי היא להינות מהכתיבה. אשמח אם תשאירו תגובות לגבי דעתכם על הפרק או הסיפור בכלל, וניחושים על מה יכול להיות בפרק הבא (למרות שזה נשמע הכי צפוי בעולם. אז זהו שלא. 😜)
אוהבת ומעריכה את הכל כי שום דבר לא מובן מאליו! 💕