-ראיין-
"בוקר טוב נסיכה."
החזקתי את הפלאפון צמוד לאוזני ביד אחת, ובידי השנייה ניסיתי לנעול נעליים.
"בוקר טוב ראיין." היא ענתה לי בקול ישנוני.
חייכתי.
"הרגע קמת?"
"לא.. אני סתם עייפה. נשארתי אתמול ערה עד מאוחר..."
עברתי לנעול את הנעל השנייה.
"תני לי לנחש, קראת עד שנירדמת עם הספר ביד?"
"אתה מכיר אותי.."
כן.
בהחלט הכרתי אותה.
קשרתי את השרוך והלכתי למטבח.
מכין לעצמי כריך מאולתר עם נקניק.
"כבר צחצחת שיניים לפחות?"
שאלתי בחיוך זחוח.
"כן. אני שונאת שהפה שלי מסריח."
"והתלבשת? או שאת עדיין בטייץ הקצרים האלה?"
"ומה אם אני אגיד לך שאני לא לבושה עכשיו בכלל?" שאלה בקול מפתה שידעה טוב מאוד שיעמיד לי את הזין.
"אז אני אבקש שנעביר את השיחה הזאת מיד לשיחת וידאו."
היא צחקה.
"אני מעדיפה לשמור את זה לרגע שבו באמת ניפגש."
"אין לך מושג כמה אני מצפה לזה..."
"ראיין?"
"כן, נסיכה?"
"תעזור לי.."
"איך אני יכול לעזור לך?"
"אין לי כוח להתלבש..." היא נאנחה בעייפות.
"אה זה בסדר. אני מעדיף אותך ככה בכל מקרה."
"נו ראיין, אני רצינית! אני מתה מעייפות ואפילו לא בחרתי בגדים אתמול."
"אפילו לא בחרת בגדים אתמול??" השתנקתי בקול תדהמה.
"תמשיך לצחוק עליי, מניאק. בסוף שנינו נאחר, כי אתה יודע שאתה לא תלך לבית הספר בלעדיי."
"כן, רק שלי לא אכפת להבריז.."
"לעזאזל איתך!" התלוננה אווה.
צחקתי.
"טוב בסדר, בסדר... הנה אני עוזר לך. קדימה מותק, את יכולה, את מסוגלת, אני מאמין בך!"
אמרתי ונגסתי בכריך.
"אתה רואה? זה לא כל כך קשה לתת לי מוטיבציה אחרי הכל."
המהמתי והמשכתי לאכול.
"דיברת כבר עם ההורים שלך לגבי האוהל?"
שאלתי לאחר שבלעתי את הביס.
"כן. הם אמרו שאנחנו יכולים לקחת אותו, ושאם נהרוס אותו אני יכולה לשכוח מלקנות עוד ספרים בשנה הקרובה."
"מצוין, לפחות עכשיו תצליחי לישון בלילה."
"חה חה. רק שתדע שאני מפקירה בידך את גורל הספרים שלי, ושאם בגללך הם לא יקנו לי יותר ספרים, אתה לא תצא מזה בקלות."
"אוי ואבוי לי! רק אל תפגעי בי, נסיכה!"
"אתה לא תצחק עוד הרבה כשאני אנקום בך. תאמין לי, יש לי עוד מחברת תוכניות מכיתה ג'. בערך בחצי מהרעיונות שם, לא הייתה לי הזדמנות להשתמש."
לא הייתי טיפוס פחדן, אבל אני חייב להודות שזה אכן הרתיע אותי. הכרתי את אווה של כיתה ג', והיא הייתה טיפוס מאוד מסוכן אז. בדיוק כמו עכשיו למעשה...
"אוקיי. אני אשמור על האוהל. נשבע."
יכולתי לראות אותה מחייכת מצידו השני של הטלפון.
"כבר התארגנת?"
"כן. למעשה ברגעים אלו ממש אני יוצא מהבית שלי לכיוונך."
"טוב, תתכונן. בקושי הספקתי להתלבש, שלא לדבר על להסתרק.. זה כניראה יקח עוד זמן עד שנצא."
"תאמיני לי שאני בכל מקרה מעדיף להיות איתך מאשר ללמוד."
לקחתי את המפתחות מהסלון ופתחתי את המכונית של אימי.
עבר שבוע מאז שדיברנו עם ההורים שלנו, ונהפכנו לזוג באופן רישמי, ומאז הספקתי לעשות רישיון.
אמנם עדיין הייתי צריך מלווה, אבל שמתי זין על החוק בעניין הזה.
ונראה שאמא שלי החליטה לסמוך עליי שאף שוטר לא יתפוס אותי.
או שפשוט לא היה לה כוח לנסוע איתי כל פעם...
העדפתי להאמין לאפשרות הראשונה.
נכנסתי למושב הנהג והתנעתי את האוטו.
"לעשות קוקו או להשאיר את השיער פזור?"
"מה שתחליטי מותק..."
"אבל אני לא יודעת.. אוף. ואני עייפה, ואין לי כוח ללמוד היום.."
"תתנחמי בעובדה ששבוע הבא את לא תלמדי בכלל. נוסעים לטיול עם אוהל באדיבות ההורים שלך."
אז כמו שציפינו, אווה עמדה באתגר.
היא קיבלה מאה עגול במבחן בהיסטוריה, ואני חייב לציין שזאת הפעם הראשונה בחיי, ששמחתי שהיא קיבלה ציון טוב.
ועוד ציון יותר גבוה ממני.
"נכון, יש! אני כבר לא יכולה לחכות.."
"מצוין. עכשיו תסגרי כבר על התסרוקת כי אני עוד דקה בבית שלך."
"הרגע יצאת."
"אני נוסע מהר."
"בקושי יש לך רישיון ואתה כבר רוצה שיקחו לך אותו?"
"פשוט תתארגני כבר.." גלגלתי את עיניי וחייכתי לעצמי.
"אני כבר מגיע."
אמרתי וניתקתי את השיחה.
מהימים האחרונים כבר הספקתי ללמוד שאווה מתארגנת ממש לאט כשמדברים איתה בטלפון.
או שאולי זה היה ככה רק איתי.
זה לא משנה.
העיקר שהיא תהיה מוכנה ונוכל ללכת, על אף שלא באמת היה אכפת לי לאחר, אבל ידעתי שלה אכפת, ושלהורים שלה אכפת...
כן.
גם את זה הספקתי ללמוד.
ולא בדרך הנחמדה.
צלצלתי בפעמון הבית.
תוך רגע הדלת נפתחה וגברת גרין פתחה לי את הדלת.
"בוקר טוב, חמוד. אווה עדיין מתארגנת, אתה יכול לחכות לה פה בינתיים."
היא החוותה בידה לספה בסלון.
התיישבתי וסובבתי את ראשי כששמעתי את קולה של אווה.
"ראיין, הגעת.. כבר...."
היא כבר הייתה לבושה בחולצת בית ספר בצבע ירוק זית, ובג'ינס ארוך דהוי,
אך היא עדיין אחזה מברשת שיער ביד אחת ונראתה כאילו היא נלחמת עם שיערה.
צחקתי.
"בואי הנה." היא נאנחה והתיישבה על השטיח שעל רצפת הסלון.
לקחתי את המברשת מידה והתחלתי לסרק אותה.
"אוי, תודה אלוהים... אתה לא מבין בכלל כמה היד שלי כואבת.."
"בגלל שסירקת את השיער?"
שאלתי בהרמת גבה.
"אל תתנשא עליי ראיין. אתה לא ניסית לעשות קוקו גבוה אף פעם, אין לך מושג כמה זה כואב!"
"אוקיי אוקיי, מצטער... אלוהים.."
גיחכתי.
"הנה, סיימתי."
הושטתי לה את מברשת השיער.
"אבל לא עשית לי קוקו!"
התלוננה.
"מאיפה אני צריך לדעת לעשות קוקו גבוה? כמו שאמרת, אף פעם לא עשיתי את זה."
היא נעמדה.
"נו טוב.. החלטנו על שיער פזור."
חייכתי.
סוף סוף.
"יופי. עכשיו תנעלי נעליים ובואי. את לא רוצה לאחר לשיעור גיאוגרפיה, נכון?"
היא עיוותה את פניה.
"למען האמת אני מאוד אשמח, אבל לצערי גברת רייט פחות.."
היא נעלה בגפיים שחורות, תלתה את תיקה על הגב בריפיון, ודחפה פנקייק לפיה, לפני שאמרה לי,
"קדימה, בוא נזוז."
נכנסנו למכונית, אני במושב הנהג ואווה במושב הנוסע לידי, והתחלנו בנסיעה.
"אז," אמרה והוציאה את הפלאפון שלה.
"אנחנו הולכים לטייל באיזור היערות ששם,"
היא הצביעה לאנשהו בפלאפון.
מאחר והייתי צריך לנהוג לא יכולתי להסתכל, והבנתי שהיא בעיקר מוודאה עם עצמה.
"ביום הראשון אמרנו שהולכים לאגם הזה שם, ומשם אנחנו.. פאק, אנחנו באמת נצליח לעשות את זה?"
"תנשמי מותק, זה בסך הכל טיול. אני כבר אדע מה צריך לעשות כשניהיה שם."
"אבל לא עדיף שנארגן את זה מראש?"
"ארגנו את זה כבר. את סתם דואגת. אני כבר אוודא שזה יהיה טוב, אוקיי?"
היא הנהנה.
"בסדר.. אני סומכת עליך."
חייכתי.
"מצוין. את צריכה."
"אווה!" שמעתי צעקה מאחור ברגע שנכנסנו לבית הספר.
הסתובבתי יחד עם אווה וראיתי את נעמי רצה לעברה מתנשפת.
"הכל בסדר?" שאלה אווה.
"כן... אבל... בואי.." היא אמרה בעודה מנסה להסדיר את נשימתה.
"קרה משהו?" שאלתי.
היא הביטה בי ואז באווה ונשכה את שפתה.
"אני צריכה לגנוב לרגע את הבחורה שלך, ראיין. מצטערת. שיחת בנות."
היא תפסה בידה של אווה ומשכה אותה משם בריצה.
"אמ.. וואו, אוקיי. ביי ראיין!" אווה נופפה לי ומיהרה להדביק את קצב ריצתה לשל חברתה.
מרחוק שמעתי משהו כמו 'בבקשה תגידי לי שיש לך פה פד!', אז הבנתי שזה לא משהו רציני, וגיחכתי לעצמי.
חייכתי כשראיתי את נייט בזווית עיניי.
"היי, נייט!"
ניראה שהוא לא שמע אותי.
או שהתעלם.
מוזר...
רצתי אליו.
"מה קורה?" הוא הרים אליי את עיניו, וניראה כאילו רק עכשיו קלט שאני לידו.
"אה, היי." הוא מלמל בתשובה והסיט שוב את מבטו קדימה.
כיווצתי את גבותיי.
"במה כבר הסתבכת?" שאלתי והמשכתי ללכת לידו.
"עזוב."
"נו... דבר."
"לא הסתבכתי בכלום, ראיין."
"אז מה נסגר?"
הוא לא הגיב.
המשכנו להתקדם לכיוון הבניין.
"זה קשור להורים שלך?" ניחשתי.
הוא הניד בראשו לשלילה מבלי להביט בי.
"זה קשור... אליי?"
"לא."
"לג'ס? אש? מארק?"
הוא נאנח והעביר יד בשיערו הכהה.
"לא, ראיין. זה לא קשור לאף אחד מהם.."
"זה קשור למישהו?"
הוא ענה לי בהרמת גבה.
אוקיי.
אז זה כן קשור למישהו...
"למי זה כבר יכול להיות קשור?"
"אתה לא רוצה לדעת." מלמל.
"זה- רגע אחד," עצרתי במקום ותפסתי במפרק ידו של נייט.
מונע ממנו להתקדם.
"מה נסגר?" שאל.
הבטתי בעיניו בזעם וחשקתי את לסתי.
"זה קשור לאווה?"
הוא לא הניד עפעף.
אם יש לו איזשהו עניין עם אווה, אני אשתגע.
אני אאבד אשתונות, ובמצב כזה אני כבר לא אהיה אחראי למעשים שלי.
"זה פאקינג קשור לאווה?!-"
"לא! זה לא קשור אליה, ראיין!!"
הוא התנער מאחיזתי בכעס.
"זה לא פאקינג קשור אליה, או אליך, או לכל בן אדם אחר שתזרוק את השם שלו באוויר עכשיו, הבנת?!"
נייט הביט בי בפרצוף זועם למשך כמה רגעים, ואז הסתובב והמשיך ללכת.
משאיר אותי לתהות- מה לעזאזל קרה לו?
~•••~
גם לאחר שהסתיימו שני השיעורים הראשונים, והתחילה ההפסקה, עדיין חשבתי על מה שאמר לי נייט.
זה לא פאקינג קשור אליה, או אליך, או לכל בן אדם אחר שתזרוק את השם שלו באוויר עכשיו, הבנת?!
אם זה לא היה קשור לאף בן אדם שיכולתי לחשוב עליו, למי זה כן?
ככל הניראה למישהו שאני לא מכיר...
אבל מי זה לעזאזל?
ולמה הוא השפיע ככה על נייט?
זה נייט, למען השם!
הבן אדם יכול לשפוך מים על המנהלת מול כל בית הספר, להיענש, ולהתנהג כאילו זה בכלל לא מזיז לו.
מה כבר בן אדם אחד יכול לעשות שיגרום לו להגיב ככה?
"ראיין?"
הרמתי את עיניי.
אווה ונעמי עמדו מולי.
"מה?"
"אתה בא לאכול? ג'וש מחכה לנו בקפיטריה."
הנהנתי.
"כן.. כן אני בא. אני רק צריך לדבר רגע עם נייט קודם."
העברתי יד בשיערי.
"תלכו, אני כבר אצטרף."
הן הנהנו ויצאו לכיוון הקפיטריה.
יצאתי מהכיתה ונכנסתי לכיתתו של נייט.
בדרך כלל הוא לא היה בכיתה בהפסקות.
הוא תמיד העדיף לצאת החוצה או ללכת למחששה,
אבל הנחתי שבמצב הרוח הזה שלו, יש שתי אופציות.
או שהוא באמת הלך החוצה לאנשהו להוציא אגרסיות, מה שיכול להוביל לחתיכת בלגן אם הוא עצבני, או שהוא בכיתה.
מתמרמר על החיים, או מתמזמז עם מישהי מזדמנת מהשכבה.
לשמחתי האפשרות השנייה הייתה נכונה.
הוא באמת היה בכיתה.
ועוד יותר לשמחתי, ואפילו להפתעתי, הוא היה לבד.
"נייט בראון בכיתה בהפסקה, והוא אפילו לא מזיין מישהי? וואו."
הוא הרים את ראשו מהנקודה בה בהה בקיר ונעץ בי את עיניו.
נייט ישב על כיסאו כשהוא נשען לאחור, בעוד שרגליו מונחות על השולחן לפניו.
הוא נאנח והוריד את הרגליים מהשולחן.
"היי." אמר.
"היי." עניתי, משכתי כיסא מהשולחן ליד, הפכתי אותו כך שהמשענת בקידמת גופי והתיישבתי עליו בפיסוק.
"משהו נדפק אצלך." ציינתי.
הוא חשק את שיניו.
"אני עייף."
"אתה תמיד עייף. אתה הולך לישון בחמש בבוקר כשאמא שלך בבית. אני לא רוצה לדמיין בכלל עד מתי אתה נשאר ער כשאתה לבד."
"טוב החלטת לשגע אותי? אתה לא אמור להיות עכשיו עם החברה שלך או משהו כזה?"
גיכחתי.
"אז זה מה שזה? אתה מקנא שאני רק איתה ולא נותן לך מספיק צומת לב?" שאלתי בזלזול.
"מה קרה, נהיית בחורה?"
הוא לא ענה.
במקום זאת הוא דחף את כיסאו לאחור ויצא מהכיתה בסערה.
הלכתי אחריו ועצרתי אותו מלרדת במדרגות.
"נייט.. סליחה אחי. לא הייתי צריך להגיד את זה. טעות שלי."
הוא הביט בי במבט רציני.
"ואתה צודק. אני באמת לא מספיק איתך בזמ-"
"זה לא קשור לזה ראיין."
"זה לא?"
"לא."
"אז למי זה קשור?"
הייתי חייב להבין למה הוא מתנהג ככה.
זה לא הוא.
משהו קרה לו ובתור החבר הכי טוב שלו, הייתי צריך לעזור לו עם זה.
"יש... מישהי." אמר בפשטות והעביר יד בשיערו.
חיוך התפשט על פניי.
"מישהי?"
הוא גלגל את עיניו לשמע הרמיזה בקולי.
"זה לא ככה."
"ברור."
"ברצינות, ראיין. זה לא מה שאתה חושב."
"זיינת אותה?"
הוא חשק את שיניו.
צחקתי.
"אז זה לגמרי כן מה שאני חושב."
"לא. זה לא. אין לך מושג, אז תעזוב את זה."
כיווצתי את עיניי, אבל ראיתי שהוא לא במצב רוח לדבר על זה, אז החלטתי להניח לנושא בינתיים.
"טוב, עוזב. אתה בא לאכול?"
הוא נאנח. "כן."
"למה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" שאלה נעמי כשהתיישבנו בשולחן לידם בקפיטריה.
שלחתי לנייט מבט מצמית והוא גלגל את עיניו.
אווה שכניראה שמה לב שמשהו מוזר אצלו, שלחה אליי מבט השואל- 'מה עובר עליו?'
משכתי בכתפיי בתגובה.
"אז... אתם מוכנים למשחק בעוד שבועיים?" שאלתי כדי להפיג את המתח.
ג'וש הנהן.
"אנחנו הולכים לכסח לקבוצה הזאת את התחת. שמעתי שהם הפסידו בשלושת המשחקים האחרונים."
הרמתי את גבותיי.
"טוב, זה לא ממש מאתגר.."
"אתה מתלונן? עוד ניצחון לאוסף."
"אסור לנו לזלזל בהם, אתם יודעים."
אמר נייט.
חייכתי.
לפחות הוא לא לגמרי נדפק.
"ברור." ג'וש גיחך ושתה שלוק מפחית הקולה שהייתה בידו.
"ברצינות." אמר נייט בהרמת גבה, חטף את כוס הלימונדה של אווה, ושתה קצת.
"גנב." רטנה אווה וניסתה לקחת את הכוס ממנו בחזרה.
נייט הזיז את הכוס לפני שהיא תפסה אותה.
"בקיצור," הוא שוב התחמק מידה המושטת.
"אנחנו צריכים להתאמן ברצינות למשחק הזה. גם אם הם קבוצה גרועה."
הנהנתי בהסכמה.
"למרות שאני בטוח שהמאמן תומפסון כבר ידאג להתיש אותנו כמו שצריך."
הוספתי.
ג'וש צחק והנהן ונייט רק חייך חיוך קטן ולא אמין.
אלוהים... משהו קרה לו.
וזה היה רציני יותר ממה שחשבתי.
אווה ניצלה את הסחת הדעת של נייט וחטפה לו את הכוס בחזרה.
הוא גלגל את עיניו בתגובה להבעת הניצחון על פניה ונעמד.
"תיכף מתחיל השיעור. אתם באים?" שאל.
"אבל רק הרגע הגעתם."
"אני.. אני צריך ללכת לשירותים." אמר ונעלם תוך רגע.
"לא רק אני ראיתי את זה, נכון?"
"לא." אמרה נעמי.
"כולנו בהחלט שמנו לב לזה."
"אתה חושב שקרה לו משהו?" שאלה אווה בדאגה.
"אני בטוח שקרה לו משהו, אבל הוא לא מוכן להגיד לי מה."
"טוב.. זה בטח יעלם מעצמו. זה נייט, בכל זאת."
"כן.. את בטח צודקת."
מלמלתי.
"קדימה בואו. השיעור באמת תיכף מתחיל."
~•••~
ארבעה ימים לאחר מכן הלכתי לביתה של אווה כדי שנסיים יחד לארוז לטיול.
תכננו לקום מוקדם ביום שלמחרת, אז היינו צריכים לסיים לארוז הכל עד הערב.
"מברשת ומשחת שיניים?"
אווה פתחה תיק קטן ופשפשה בתוכו.
"לקחתי."
"מברשת שיער?"
"לקחתי."
"בגדים לשבוע?"
"יש."
"כולל תחתונים, חזיות וגרביים?"
היא הנהנה.
"יופי. מה עם.... כובע?"
שאלתי לאחר שסימנתי בראשי וי על כל סעיף ברשימה שכתובה לי בפלאפון.
"צ'אק."
"קרם הגנה? דיאורדורנט? תרסיס נגד יתושים?"
"יש, יש, ו.. יש." ענתה בחיוך.
חייכתי בחזרה.
הרגשתי מטופש מהמחשבה על כך, אבל לא יכולתי לחכות כבר לעשות איתה את הטיול הזה.
"שק שינה ופיג'מה?"
היא הרימה גופיה וטייץ, ובידה השנייה שק שינה מגולגל, ואז דחפה אותם לתוך תיק גדול.
"מה עם סוודר? את תיקפאי בלילה."
"די חשבתי להסתמך על הסווטשרט שלך..." היא אמרה ורפרפה בריסיה.
צחקתי.
"אוקיי, אני אביא אחד נוסף.."
היא חייכה.
"חטיפים ונשנושים?"
"הדבר הראשון שארזתי.." היא אמרה והביטה בי כאילו זה מובן מאליו.
"ילדה טובה." היא גלגלה את עיניה אבל לא הצליחה להסוות את החיוך על פניה.
"אז נישארו לנו רק... טישו, פנסים, ו.. זהו?"
"בשבילך כן."
"מה זה אמור להביע?" שאלתי כשהיא ניסתה ללא הצלחה לסגור את הרוכסן של התיק.
נצמדתי אליה מאחור ולקחתי את הרוכסן מידיה.
היא התנשמה וחייכתי לעצמי.
סגרתי את התיק והתרחקתי ממנה לפני שתהפוך לעגבנייה.
"זה אומר שאני לקחתי עוד כמה דברים."
חייכתי ברשעות.
"דברים של בנות?"
היא הסמיקה. "אולי.."
"בסדר.." צחקתי.
"וגם שקיות לכביסה וכלים לאוכל."
"אה. זה רעיון טוב.. לא סתם אומרים שצריך לתת לנשים לארגן דברים כאלה..."
"מי אומר?"
"אני."
"אהא..." היא חייכה בזחיחות ושמה את ידיה על מותניה.
"מה לגבי האוהל? ההורים שלך עזרו לך להכניס אותו?"
"כן. האוהל מוכן ומזומן. ועכשיו נישאר רק לטפל בעניין האוכל."
"אוקיי, יש לחמניות מוכנות במקפיא לבוקר, וממרחים גם... אה ויש קופסאות שימורים, אבל לא הרבה כי אנחנו בכל זאת צריכים לסחוב את זה.. ויש אורז. הרבה אורז. אני מניח שבערבים פשוט נחיה על אורז שנבשל בגזייה."
היא הנהנה.
"אז... יש לנו הכל?" שאלה והביטה בי כאילו מנסה להיזכר במשהו נוסף.
"אמרתי לך שלא נסתבך עם זה, ואת לא סמכת עליי." אמרתי בקול מתגרה.
היא הזעיפה פנים לעברי בתגובה.
גיחכתי.
"למען האמת יש עוד משהו אחרון ששכחנו."
אמרתי בחיוך.
"מה זה?"
ליקקתי את שפתי התחתונה ברמיזה והיא האדימה.
"אוקיי. הבנתי."
צחקתי.
"אני כבר אביא מהבית בבוקר, לפני שאני אבוא לאסוף אותך."
"אני כבר לא יכולה לחכות." אמרה ונשכה את שפתה.
חייכתי וצעדתי לעברה.
ידיה נשלחו לחזהי וידיי ללחייה.
"אני אוהבת אותך." אמרה אווה ולמען האמת הפתיעה אותי מעט.
ידעתי שהיא אוהבת אותי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה לי את זה בלי שאני אגיד לה קודם.
"גם אני אוהב אותך, נסיכה."
אמרתי רגע לפניי שכיסיתי את פיה בפי.
פיסקתי את שפתיה והחדרתי את לשוני לעסות את לשונה.
היא נאנחה לפי בתגובה.
מצצתי וליקקתי את שפתה התחתונה.
אווה הכניסה את ידיה לתוך חולצתי, ועברה באצבעותיה על שרירי החזה שלי.
"פאק, מותק... את עוד תהרגי אותי.."
"אתה תהרוג אותי קודם."
קירבתי את פניה אליי עוד יותר והעמקתי את הנשיקה.
היא גנחה בהפתעה.
התקדמתי מבלי להתנתק ממנה לרגע, והצמדתי את גבה לדלת.
שפתינו התנתקו וצווארה החליף את פיה, כששלחתי את לשוני לחקור את אזור הדופק שלה.
"כן.." היא מלמלה קצרת נשימה.
טרפתי את צווארה כאילו היה ארוחה חמה, אחרי שבועיים בלי אוכל.
ידיי התחפרו בשיערה החלק, וכל חלק וחלק בגופה זעק עוד.
נענתי לבקשתה האילמת, והצמדתי לבטנה התחתונה את הזקפה הנוקשה שהתגבשה במכנסיי.
"אוי אלוהים..." אווה הצמידה את יריכיה זו לזו, ואני דחפתי ברך בניהן, ופיסקתי אותן.
הזין שלי כאב מרוב השתוקקות להכנס לתוכה שוב, אבל הזכרתי לעצמי שיהיה לנו מספיק זמן לעשות את זה בטיול.
דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותיי על איך אני הולך לזיין לאווה את הצורה כששנינו באמת נהיה לבד.
"שיט." אווה דחפה אותי ממנה במהירות ופתחה את הדלת בחיוך תמים.
כאילו היא לא התכוננה להזדיין על הדלת הזאת לפני שניות בודדות.
"היי אבא." אמרה וכחכחה בגרונה.
"היי, מר גרין." קרצתי לעברו והוא גלגל את עיניו.
ניראה שאפילו ההורים של אווה כבר התרגלו אליי, אבל כמובן שלמייקל יש עדיין בעיה עם זה שאני יוצא עם הבת שלו.
נו, טוב.
כדאי שהוא יתחיל להתרגל.
"הסתדרתם עם התיקים?" שאל.
"כן." עניתי בחיוך והתקדמתי לעבר הדלת.
"ועכשיו," תפסתי בידה של אווה רגע לפני שיצאתי, ונישקתי נשיקה עדינה את מפרקי אצבעותיה.
זאת הייתה מחווה מאוד ג'נטלמנית, ומאוד לא אופיינית לי.
גיחכתי בלב כשראיתי את פרצופו הנדהם של אביה, שהתעשת במהירות.
"כדאי שאני אלך. אתם יודעים, צריך לקום מוקדם מחר."
"כ-כן." גמגמה אווה והסמיקה כשמשכה את ידה בחזרה.
"כדאי ש... נלך לישון.."
"אני כמובן יכול להישאר לישון כאן. או אפילו יותר טוב, את תבואי לישון א-"
"אף אחד לא ישן אצל אף אחד."
אמר מר גרין בקול סמכותי למדי.
צחקתי.
"לילה טוב, נסיכה."
"לילה טוב, ראיין."
יצאתי מהדלת ואביה הסתובב לכיווני כך שאווה לא תראה, כששלח לעברי מבט האומר, 'תשמור על הבת שלי אם אתה רוצה להגיע לגיל שבע עשרה בריא ושלם'.
הצמדתי שתי אצבעות לרקתי ואז הרחקתי אותן במחווה חצופה של 'כן אדוני', חייכתי לאווה חיוך אחרון, ונעלמתי דרך המסדרון.
_______________________________
היוש!
אז למי ששם לב, כמו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן, סוף סוף החלפתי את הכריכה!
זאת לא התמונה הכי מדויקת של העיניים שלהם, אבל זה הכי קרוב שהצלחתי למצוא, והעיקר שזה ניראה טוב;)
אשמח שתגיבו לי מה דעתכם,
מקווה שאהבתם אותה וכמובן מקווה שאתם נהנים מהסיפור♡
שבוע טוב♡