המניאק מספר אחת שלי

פרק 23

-ראיין-

הייתי עצבני.
פאק.
הייתי לגמרי עצבני!
השרלוט הזאת מעמידה פנים שהיא בקטע שלי. כשאני עושה משהו טיפשי היא כועסת עלי, אבל אז כשאני מנשק אותה והיא נזכרת למה היא יוצאת איתי, פתאום כל כך קל לה לסלוח.
מי היא חושבת שהיא?
ואז היא עוד מאשימה בזה את אווה כאילו זאת היא שבגדה בה.
אווה.
פתאום לחשוב עליה היה מוזר מידי..
כן, היא שונאת אותי.
כן, היא שווה רצח.
כן, אני שונא אותה.
כן, זה לא הפריע לי לחשוב עליה מחשבות מלוכלכות.
וכן, אני אמשיך להתנהג אליה בדיוק אותו הדבר.
מדהים.
פשוט מדהים.
אני צריך להוציא את הכעס שלי על משהו.
אני חייב לצאת מהכיתה הזאת.
יצאתי מהכיתה בסערה בתקווה קלושה שאולי אש יחליט לא לעקוב אחרי.
כן... זאת הייתה תקוות שווא.
"ראיין!"
המשכתי ללכת, מתעלם מהקול שלו לגמרי.
"נו ראיין בחייאת, עצור שנייה!"
לא עצרתי.
האצתי.
הבן אדם חייב להבין את הרמז.
ראיתי מבטים נעוצים בי בעודי צועד קדימה ואש מאחורי צועק לי לעצור.
מתוך הפרצופים ראיתי פרצוף אחד מוכר במיוחד. נייט.
החבר הכי טוב שלי.
עברה לי בראש המחשבה אם ללכת אליו או להמשיך ולהתעלם מכולם, אבל נראה שלא תהיה לי הזדמנות לבחור כי אש בדיוק הגיע אלי.
הוא תפס בכתפי וסובב אותי אליו.
"מה נסגר איתך מילר? עוד שנייה היית מתחיל ללכת מכות שם עם מישהו."
"וואלה אש אז איזה מזל שיצאתי החוצה, אה?"
הוא גלגל את עיניו ואני הסתובבתי חזרה ללכת ממנו.
"נו ראיין." הוא עקף אותי ונעמד מולי.
"הבנתי, אתה אתה עצבני. אוקיי? אבל מה אתה מתחיל לצעוק שם על שרלוט?! היא חברה שלך לא? אתה יודע יש דרכים נורמליות להיפרד מאנשים בימינו, שלא כוללות קרב קללות-"
"מה אתה מתמם פתאום, אה? כאילו אתה כזה צדיק, זה לא עניינך אז על פאקינג תתערב!!"
עברתי אותו ועל הדרך נתקעתי בו עם הכתף.
ברור שבדיוק אז יהיה צלצול.
זין על השיעורים.
זין על אש.
זין על שרלוט.
זין על אווה.
זין על פאקינג כולם!!
אני עף מפה.

הלכתי לאזור הפרוץ בגדר שמסמנת את שטח בית הספר, ויצאתי החוצה.
את הפירצה גילינו אני ונייט בשנה שעברה.
היא מסתתרת מאחורי שיח קוצני, אז אף אחד מן הסתם לא הולך דרכו.
שזה יתרון וחיסרון, אבל הכמה קוצים שעוברים שווים את היציאה מבית ספר.
בדיוק כשיצאתי נזכרתי שהתיק שלי עדיין בכיתה.
פאק.
טוב אני ממש לא חוזר לשם עכשיו...
הייתי שולח לאש הודעה שיקח את התיק שלי כשהוא הולך, אבל זה מיותר.
הוא יעשה את זה בכל מקרה.

הגעתי הביתה סוף סוף.
אחרי הליכה מפרכת.
קיוויתי שאמא שלי לא נמצאת.
הספיקו לי השיחות הורים המחורבנות משבוע שעבר, אז עוד שיחת משמעת לא קורצת לי כל כך.
היא כניראה לא הייתה בבית.
מזל.
נכנסתי לחדר ונזרקתי על המיטה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
גם כי כשאני מבריז נייט בדרך כלל מבריז איתי, והפעם אני לבד כשכולם בבית הספר, אבל בעיקר בגלל מה שהיה שם היום עם אווה ושרלוט.
תכננתי להיפרד משרלוט כמובן.
אמנם לא בשבוע הקרוב, אבל כן.
זו לגמרי הייתה התוכנית.
כמובן.
אני לא טיפוס של מחויבות.
שרלוט הייתה אמורה להבין את זה כבר מכל ההזהרות של אווה, אבל נראה היה שהיא הייתה ממש בעניין של להישאר איתי.
היא אפילו הצטרפה לכיתה שלי.
איך היא עשתה את זה? אין לי מושג.
היא לא נראת טיפוס של חמש יחידות.
ובכל זאת היא עשתה את זה וברור לגמרי שהיה לזה קשר לעובדה שזאת הכיתה שלי.
אפילו כששמעה את השיחה המאוד... מיוחדת שלי עם אווה גרין, היא לא רצתה להפרד ממני.
היא בקושי נזפה בי.
טוב... לא בדיוק. היא כן לגמרי צרחה עליי כמו מטורפת כמה דקות, אבל אז ברגע אחד פתאום היא מוכנה לסלוח לי.
כן.
היא לגמרי הייתה בעניין שלי.
האמת שכשאני חושב על זה עכשיו יכול להיות שהיא רצתה להשאר איתי רק כדי שאווה לא תהיה איתי?
אני לא יודע מאיפה זה הגיע עכשיו אבל זה איכשהו נשמע הגיוני.
במיוחד בשביל מישהי מטורללת כמו שרלוט.
טוב, בכל אופן זה לא משנה עכשיו.
נפרדנו בכל מקרה, ואני לא אהיה עם אווה בכל מקרה.
אבל זה לא אומר שאני לא אמשך אליה.
לשתיהן למעשה.
אבל... בעיקר לאווה.
השיחה איתה עדיין מתנגנת לי בראש בלופים.
העיניים החומות הכהות, כמעט שחורות שלה.
השיער החום החלק, שהגיע לה עד למתחת לחזה.
השפתיים האדומות האלה..
הן היו נראות כל כך רכות ועסיסיות.
אלוהים...
הן נראו כל כך טעימות ומפתות באותו הרגע...
שאני נשבע שאם שרלוט לא הייתה חוזרת פתאום אווה עוד הייתה עלולה למצוא את הלשון שלי בתוך הגרון שלה.
אולי לא רק בגרון.
פאק.
אני חייב להפסיק עם זה.
אני צריך לצאת קצת החוצה, למצוא איזו כוסית מטורפת, ולשכוח מהכל.
אבל משום מה לא בא לי.
כי הכוסית הזאת לא תהיה אווה גרין.
וכרגע אני ממש מעדיף לפנטז עליה.
כשאני נושך לה את השפה התחתונה והיא מושכת לי בשיער...
כן.
זה לגמרי עדיף.
לפנטז על דברים שלא יקרו לעולם...
מאכזב אבל עדיף מכלום.