המניאק מספר אחת שלי

פרק 12

-ראיין-

מה קרה הרגע?
מאז הפגישה אצל המנהלת לא דיברנו כמעט בכלל.
לפחות לא מחוץ לבית הספר.
ואז פתאום משום מקום זה הגיע.
היא התחילה לצרוח עליי באמצע הכיתה. יכולתי לראות את התסכול בעיניים שלה.
הבנתי אותה. כמובן. כל זה באמת היה באשמתי. פשוט לא התכוונתי להודות בזה, כי איך לומר? אני לא אדם שמודה בטעויות שלו.
אף פעם.
וגם לא התכוונתי לשנות את זה.
אבל אז זה קרה.
וכל הכיתה הייתה נוכחת! אלוהים למה היא לא פשוט יכלה לעשות את זה בהפסקה?
או לא לעשות את זה בכלל?!
כעסתי עליה. אבל יותר מזה כעסתי על עצמי.
שיחקתי אותה פגוע, עלאק.
הדיבורים שלה לא הזיזו לי. אבל נראה שהדיבורים שלי בהחלט הזיזו לה. עד כדי כך שהיא הייתה צריכה לפתוח את זה כאן. עכשיו. בפומבי!
לא שאכפת לי מה הם אומרים אבל אם יש משהו שאני שונא זה חטטנים.
ועכשיו ישבתי בשקט בכיסאי אדום מזעם.
אני לא יכול פשוט לשבת כאן ולהעמיד פנים שאני לומד. החלטתי.
"אני הולך לשירותים." אמרתי למר קופר כשעברתי על פניו מהיציאה מהכיתה.
בזווית עיני ראיתי את מבטה של אווה עוקב אחרי.

יצאתי מהכיתה וישבתי על ספסל בחוץ.
נשמתי לאט.
נמאס לי ממנה כל כך.
ככה זה תמיד היה. למה היה דחוף לה כל כך לשנות את זה? אנחנו אויבים! לא חברים!
לא אכפת לי ממנה ואני רק רוצה להרוס לה כל דבר!
אני לעולם לא אעזור לה או אהיה שם בשבילה.
אני לא אתמוך בה ואני גם לא אנחם אותה.
אני לא חבר שלה. לא ככה חברים מתנהגים.
חברים דואגים אחד לשני.
אוהבים אחד את השני.
לא שונאים.
אני לא מבין למה היה דחוף לה לנסות לשנות את זה.
ועוד להפיל את זה עליי.
אם הייתי רוצה להיות חבר שלה לא הייתי מתפשט מולה, הייתי עוזר לה! הייתי נחמד אליה.
היא לא מבינה את זה.
היא חושבת ש-
"אתה.. לא בשירותים."
לא הייתי צריך להסתובב כדי לזהות אותה.
גיחכתי.
"מחזירה לי במילים שלי נסיכה?"
זה בדיוק מה שאמרתי לה כשנכנסתי אליה לחדר.
סובבתי אליה את ראשי.
"אז חזרת לקרוא לי נסיכה."
היא לא שאלה. היא אמרה.
"ידעתי שאת אוהבת את זה." "לא. בכלל לא. אני שונאת את זה כמעט כמו שאני שונאת אותך."
"נו. כמו שאמרתי. את מתה על זה."
היא צחקה צחוק קטן.
"אתה באמת כזה אידיוט לפעמים."
"רק לפעמים?"
"תמיד." היא תיקנה.
צמצמתי את עיניי ואז החזרתי את מבטי לכיוון ההפוך ממנה.

"אז מה את רוצה?"
הרגשתי אותה מתיישבת לידי.
"אני לא יודעת."
ככה ישבנו בשתיקה כמה דקות עד שהחלטתי לדבר.
"הוא ישים לב שהלכת, את יודעת." היא הסתכלה עליי בבלבול.
"מר קופר. הוא לא טיפש."
"הבנתי."
שנינו הסתכלנו קדימה כשדיברנו, במקום אחד על השנייה.
"אתה הלכת קודם אז.." חייכתי. "אבל לי לא אכפת להבריז. לך כן."
"אתה לא יודע ממה אכפת לי וממה ל-"
"אני דווקא כן." קטעתי אותה.
"יותר טוב מכולם." את זה אמרתי בעיקר לעצמי.
היא לא הכחישה.
"אז... למה יצאת?" היא הסתכלה לכיווני עכשיו.
"סתם. אני שונא מתמטיקה."
"מר קופר הוא המורה שלנו לצרפתית."
"אפילו יותר גרוע."
היא צחקה.
הסתובבתי לכיוונה. "למה את יצאת?"
"סתם. אני שונאת צרפתית." היא הסתכלה עליי במבט ציני.