פרק 17

666 33 2
                                    

-ראיין-

הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי היה את דלת החדר שלי.
איך הגעתי לכאן?
"בוקר טוב." סובבתי את ראשי הצידה במהרה. "ג'ס? מה.. מה אני, איך הגעתי לפה?"
"יכול להיות ששתית קצת יותר מידי במסיבה אתמול."
"מסיבה? עזבתי באמצע המסיבה?"
"יותר נכון אני גררתי אותך מאמצע המסיבה.. אבל כן. ורק שתדע שבגללך גם אני הלכתי באמצע, אז תגיד תודה ותשתוק."
הייתי מבולבל כל כך.
מזל שלפחות אמא שלי לא הייתה בבית כל הלילה, אז היא לא יכלה לראות אותי ככה, והיא תחזור רק מחר מאיזו חופשה עם אסטר גרין.
"אבל... פאק! מה עם שרלוט?"
"מי?"
קפצתי מהמיטה כדי לקחת את הטלפון שלי, אבל כאב חד בראש תקף אותי פתאום.
"כן... לא הייתי ממליץ לך ישר לקום. כדאי שתשתה מים קודם."
הוא הושיט לי כוס מים ושתיתי את כל תכולתה.
אלוהים הייתי צמא. ממש צמא.
"שרלוט. הבלונדינית הזאת שרקדתי איתה."
"אהה... זאתי.. 'רקדתי'. כן בטח, יותר כמו ליקקת."
"נו, ג'ס!"
"בסדר, בסדר. היא יודעת שהלכת תרגע."
נשמתי לרווחה.
"מה אתה עושה פה בכלל? בבקשה תגיד לי שלא היית פה כל הלילה!"
הוא צחק.
"תנשום, גם לי יש חיים אתה יודע. רק שמתי אותך פה וחזרתי הביתה, באתי עכשיו רק לבדוק מה שלומך."
"אז למה לא חזרת למסיבה?"
"כי קודם הייתי צריך לנקות אותך כשהחלטת להקיא מתוך שינה או משהו.. זה היה ממש נורא דרך אגב! ניראה לי שאני חבר טוב מידי, וכבר לא היה לי כל כך בשביל מה לחזור, גם ככה לא מצאתי את אווה.. וממש לא היה לי חשק לשתות- באשמתך. אז הלכתי הביתה."
הסבר הגיוני אני מניח.
"אגב אווה.. איך היה לכם?" שאלתי בחיוך תמים.
הוא גלגל את עיניו לשאלתי.
"אתה יודע אם פשוט תודה שאתה רוצה אות-"
"ג'ס! בחייאת, פשוט תענה על השאלה!"
"היה טוב האמת. רקדנו. באופן מוזר ניראה שהיא הרגישה די בנוח איתי,"
אשקר אם אגיד שלא כאב לי לשמוע את זה. אני ממש לא יודע למה ואני גם לא רוצה לדעת אבל..
"-עד שהלכתי לשירותים ואז כשחזרתי לא מצאתי אותה." הוא סיים את דבריו.
הנהנתי בהבנה.
"אוקיי, אבל יצא לכם לפחות... להתנשק או משהו?"
הוא לא ענה, הבנתי לפי זה שכניראה שלא. ובאיזשהו מקום זה גרם לי לסוג של הקלה מסוימת.
"טוב. אתה בסדר עכשיו אז אני חושב שאני.."
הוא התרומם ויצא מדלת החדר.
"תודה ג'ס!" צעקתי לו מחדרי.
"בכיף!" הוא ענה לי.
ואז שמעתי את דלת הסלון נפתחת ונסגרת.

ניסיתי להתרומם שוב, כדי לקחת את הטלפון.
הוא היה על השידה ליד המיטה.
הרמתי אותו והסתכלתי בווצאפ.
8 הודעות שלא נקראו.
נכנסתי למספר ששלח לי אותן, הוא לא היה שמור אצלי.
נכנסתי לאודות.
שרלוט רובינסון.
חייכתי. מזל שהיא השיגה את הטלפון שלי.
הסתכלתי על ההודעות-
-היי, ראיין זאת שרלוט.
-איך אתה מרגיש? הבנתי שהלכת.
-מקווה שנוכל לדבר בבוקר.
-תשלח לי הודעה כשאתה מתעורר.
-אני יודעת שזה קצת מוזר אבל אני קצת דואגת לך.
-תחזור אליי.
-עדיף שתתקשר אפילו.
-אה וסליחה על כל ההודעות.
כן. אלה בהחלט היו הרבה הודעות יחסית למסר קצר כל כך.
יצאתי מהווצאפ וחייגתי אליה.
חיכיתי כמה שניות בודדות וכבר נשמעה תשובה.
"הלו? ראיין?"
"כן זה אני. רצית שנדבר?"
"כן. אתה זוכר אותי בכלל? נראה שהיית ממש גמור אתמול.."
"אני זוכר את החלק הטוב.. אם זה מה שמדאיג אותך."
היא צחקה.
"יופי. אז תקשיב, אני לא יודעת מה איתך אבל לי היה ממש כיף אתמול, והרגשתי שגם לך.. אז אממ... כשתרגיש קצת יותר טוב, או שאתה כבר מרגיש, אז אה.. אפשר אולי ללכת לעשות משהו.. יחד?"
שקלתי את האפשרויות.
אני ממש לא טיפוס של זוגיות... מצד שני.. שרלוט באמת שווה, ומנשקת מדהים, ו... מי אמר שזה בקטע של מחוייבות בכלל?
"אוקיי. לאן הולכים?"
"אמ.. אפשר אולי ללכת לאכול משהו? אם בא לך."
"נשמע מעולה. אני אאסוף אותך בשמונה."
"קבענו. נתראה חתיך."

המניאק מספר אחת שליWhere stories live. Discover now