המניאק מספר אחת שלי

פרק 42

-ראיין-

שונאת אותי.
היא באמת שונאת אותי.
איך היא יכלה להגיד לי דבר כזה??
אני לא עשיתי לה שום דבר לעזאזל!
נמאס לי ממנה כבר.
נמאס לי מעצמי ומהניסיונות הכושלים שלי לגרום לה לסלוח לי.

"איך שאת רוצה."
הוצאתי את רגלי מביתה והסתובבתי ללכת משם.
לא ציפיתי שהיא תעצור אותי, אבל ממש לא ציפיתי שתצעק אחריי.
"ואל תחזור."
פאק.
בת זונה.
מה אני אמור לעשות עכשיו?
עדיין היה אכפת לי ממנה משום מה אבל לה כניראה כבר לא.
לא ממני ולא מעצמה.
כעסתי עליה.
לא שנאתי אותה.
ובכל זאת... אולי רק קצת.
טוב אולי קצת הרבה.
שנאתי אותה על שזלזלה בי ובנסיון שלי לעזור לה, שנאתי אותה על שהתנהגה כאילו אני אשם במה שקרה ויותר מהכל שנאתי אותה על ששנאה אותי.
אז למה חלק כל כך גדול ממני עדיין דאג לשלומה כששמעתי יפחה בוקעת מגרונה?

~•••~

יום למחרת הגיע.
היום האהוב על כולנו- יום שני.
כיף.
נשענתי על קיר ליד הלוקר שלי והסחתי את דעתי בהתעסקות בטלפון.
"זאת לא הילדה הזאת מהשכבה?"
"כן ניראה לי שקוראים לה אווה."
שמעתי לחשושים מסביבי.
"מה יש לה?"
"ניראה לי שאנסו אותה. בגלל זה היא לא באה היום."
מה לעזאזל?!
הסתובבתי בבת אחת.
לפחות עשרה אנשים עמדו שם והסתכלו על משהו בטלפונים שלהם.
מה נסגר??
"מה זה?!" שאלתי בכעס והתקדמתי לעברם להסתכל.
זה היה סרטון.
סרטון של... אווה.
היא ישבה בפינה חשוכה עם שמלה קרועה ובכתה.
היו לה כתמים של אלכוהול על השמלה.

מי לעזאזל המזדיין שצילם את הסרטון הזה??!
לפתע שמעתי קולות צחוק שבקעו מהסרטון.
מה?
בשנייה זיהיתי את הצחוק הזה.
שרלוט.
הבת זונה צילמה אותה אחרי שהאבא המזדיין שלי הטריד אותה, והעלתה את הסרטון.
פאק!
עמדתי לאבד אשתונות.
"אני אהרוג אותה.." מלמלתי רגע לפני שהסתובבתי בבת אחת ונתקעתי במישהי.
אווה.
פאק.
"הגעת.." פלטתי בקושי.
היא הנהנה ובלעה את רוקה.
"למה שאני לא אבוא?"
"סתם כי.. לא משנה."
היא הסיטה את מבטה.
"זאת היא, לא?"
אנשים החלו להתקבץ סביבנו ולנעוץ באווה מבטים.
זין.
"מ.. מה קורה פה?" מלמלה.
"כלום. תתעלמי מהם."
"כלום? למה לשקר לה, ראיין? אתה לא רוצה שתדע מה באמת קורה?"
קול דוחה נשמע באוזניי.
"שרלוט..."
"זאת אני," היא חייכה חיוך מרושע והושיטה לאווה את הטלפון שלה.
"וזאת, הסיבה למה כולם נועצים בך מבטים."
אווה כיווצה את גבותיה ולקחה ממנה את הטלפון.
"מה זה?"
ברגע שההבנה נחתה עליה נשימתה נעשתה מהירה ולא סדירה.
היא שמטה את הטלפון והוא נפל על הרצפה בקול חבטה.
שרלוט לא נראתה מרוצה מכך אבל זה כניראה פחות הזיז לה.
היא השיגה את המטרה שלה.
לפתע שמתי לב למשהו.
על הלוקר של אווה היה רשום באותיות גדולות בטוש שחור ולא מחיק- 'קורבן אונס'.
"פאק. אווה, תראי."
היא הביטה לכיוון הלוקר שלה.
שרלוט צחקה.
"אמרתי לך שתתחרט על זה." לחשה לי.
"המשך יום מהמם, קורבן אונס." היא הרימה את הטלפון, חייכה בניצחון והלכה משם.
מפלצת...

אווה התחילה לאבד את זה.
היא ניסתה לנשום סדיר אבל לא הצליחה.
היא התמוטטה על הרצפה ודמעות החלו לזלוג מעיניה היפות.
שיט.
"אווה. תסתכלי עליי, אני פה איתך. את בסדר. תנשמי. נשימה... נשיפה... נשימה... נשיפה.. זוכרת?"
היא הנהנה בקושי ושאפה אוויר.
לאחר כמה דקות היא נרגעה.
"תודה." לחשה במבוכה.
הנהנתי.
ואז היא נעמדה והלכה משם.