~ רנטה ~
אבא בוחן אותי, בוחן ארון ואת קאז באותו המבחן המטופש שלו, רק כדי לבדוק אם נציית לפקודתו.
קאז מרים את מבטו ומביט בי בעין אחת, מהנהן לי הנהון קל שאומר עשי זאת, אני סומך עלייך. ארון מותח את קשתו, ואני נושמת נשימות עמוקות.
הוא משחרר ואני מרגישה שהחץ שלו איטי מספיק כדי שאראה אותו נע במסלול ישר אל ליבו של קאז.
אני מותחת את מיתר הקשת ומשחררת את החץ ששובר את חיצו של ארון. נשימות הקלה נפלטות מפי בהדים חמים, כתפיי עולות ויורדות בכל נשימה.
"ילדה טובה רן, ידעתי שהיית צריכה את הדחיפה הנכונה." אומר אבא בקול גאה,
"כן אבא".
"אני מצפה לך בשקיעה," הוא מוסיף ונכנס למבצר.
"ליאו לך להביא את הסחורה," פוקד ארון. "שיין, ביין לכו לנקות את החדרים בקומה העליונה." הם מהנהנים ועושים את פקודותיו.
אני חוזרת לקיר הנשקים ומחזירה את הקשת והחיצים הנותרים באשפתי למקומם.
"ארו, טפל בפניה של רן." ארו מביט בי לרגע וקורץ, "שאלך להכין לך משחה?" אני מביטה בו בזלזול, חתיכת שקרן. "אל תטרח, לך להכין ארוחת ערב." ארו נכנס למבצר ואקירה אחריו.
ארון מתעכב בכוונה אחריהם ונעמד לידי אל מול קיר הנשקים, אני מסתובבת ללכת אבל הוא אוחז בידי ומושך אותי אל מאחורי הקיר, במבט חטוף לאחור לבדוק שאנו לבד.
ידו עולה ללטף את פניי החבולות ואגודלו נוגע בשפתי, ראשי נע לצד מאצבעותיו.
"כואב לך?" צחוק מלא בוז נפלט מפי. כואב? אנחנו דם שחור, אנחנו לא מרגישים כאב ואני מעיפה את ידו. "מה אכפת לך?" ארון גוהר מעלי, תופס בסנטרי ומושך אותו מעלה שאביט בעיניו הירוקות והחומות, "אכפת לי ממה ששייך לי."
בן זונה, אני לא שלך ולעולם לא אהיה שלך. "אכפת לך? אז הילחם באבא." מבטו משתנה להלם, הוא מביט מעבר לקיר הנשקים אל קאז וקולו יורד ללחישה יבשה, "בשבילך אלחם בו."
יש מן רצינות בעיניו. גבותיו מתכווצות וגופו נעשן קדימה בדריכות. זה לא סוד שארון ישרוף עולמות בשבילי, זה לא סוד שארון ירצח ויהרוג כל נפש חיה בעולם האכזרי הזה בשבילי.
אבל לא את אבא, אבא הוא האל הקדוש שלו. לא משנה כמה הוא חושב שהוא אוהב אותי במחשבות האהבה החולנית שבמוחו הוא לא יצא נגד אבא. אף אחד מהאחים לא יעז לצאת נגד אבא.
ולמה שיעשו זאת? העבר שלו אפל ושחור משל כולנו, אם אותנו הוא שולח למשימות ריגול ורצח של אנשים חשובים הוא לעומת זאת היה בעבר מפקד המלחמה השחור שהוביל לרצח ממלכות שלמות, מהשמועות שאני שומעת בחטף מהבנים כשהם יוצאים למשימות, העיניים שלהם בורקות בכל סוף משימה בדיוק לפני שהם הורגים את המטרה שלהם הם אומרים לה - מפקד המלחמה השחור אוסף את נשמתך.
האחים מתרברבים על אור התקווה שכבה מעיניהם של חסרי הישע שאותם נשלחו להרוג.
גם אני מחוייבת לעשות זאת אך איני מענה אותם, סירוב הפקודה שלי לאבא הוא שאני מעניקה להם מוות מהיר וחלק כדי שלא ירגישו את פחד המוות.
וכמובן שאז אני נענשת מהצלפות על העמוד.
"במי נלחמת מהמשפחה?" אני שואלת ומחפשת תשובה בעיניו, "במזדיין שנגע בך, ביתרתי את גופתו והשארתי אותו לחיות היער," הוא הרג את וורן, גועל עולה מבטני אל גרוני.
ארון שם לב למבטי המזועזע וחיוך רע עולה על פניו. "הוא נישק אותך, שלי?" אסור לי לענות, אסור לי לתת לו שום רמז שוורן נישק אותי. אצבעותיו עולות לשפתיי ועוברות עליהן כשעיניו מתקבעות בטירוף.
"הוא נישק את השפתיים שלך, את יודעת שהן שייכות לי והסכמת לו לנשק אותך, חשבת שאתן לו לחיות?" הוא יודע. עיניו עולות להביט בעייני גופו הגדול נצמד לגופי החזה שלו סוגר על החזה שלי, ידו מושכת בשערי עד כאב ושפתיו מתרסקות לשפתיי, הוא נושך את שפתי התחתונה עד שאני מרגישה את הנוזל המתכתי בפי, "אתה מכאיב לי!" אני דוחפת אותו בכוח לאחור, דם ממשיך לזלוג משפתיי ואני מוחה אותו בגב ידי בזמן שארון מלקק את הדם מפיו.
"אבא אמר לי להגיע אליו בשקיעה," אני דוחפת אותו לצד וחוזרת למבצר. "והמגע שלך מגעיל אותי. בן זונה." אני לוחשת לעצמי ומנגבת את פי בזמן שאני יורדת למטבח.
ארו כמעט סיים לבשל ואני עורכת את השולחן, "איך הפנים שלך?" הוא שואל כדרך אגב ואני מושכת בכתפיי, "ירפאו עד מחר." הוא מהנהן ולוחש, "ואיך הייתה הנשיקה של ארון?" הוא ראה? אני נעצרת ומסתובבת אליו.
"מבחילה בדיוק כמוהו." נחרת צחוק נפלטת מפיו, "נסי לנשק אותי אני מבטיח שאהיה הרבה יותר עדין ונעים ממנו." אתה גרוע כמעט כמוהו לעולם לא אתן לך לנשק אותי.
ביין ושיין יורדים מהקומה למעלה וכשהם עוברים לידי כל אחד מהם מלטף אזור אחר בגופי. זוהי לא נגיעה רגילה בכתף או ביד, ביין מעביר את ידו לאורך מותני ושיין מלטף בגב אצבעותיו את לחיי.
אני רגילה למגע הזה מהם ולאחרונה למדתי להילחם בהם כשהם עושים את זה, להבהיר להם שהם לא יכולים לגעת בי כפי שעולה על רוחם, רגלי עולה ובועטת לשניהם בצלעות עד כדי שהם מתנשפים בכאב ולאחר מכן מתפקעים מצחוק.
ליאו נכנס למטבח אחריהם עם ארגזי סחורה שונים, ומכניס אותם אל החדר הקר הצמוד למטבח, שם אנו שומרים את הצמחים והאוכל שנשמר בחושך ובקור.
אני מביטה מעבר לחלון המטבח, הלילה ירד שלג וזהו היום השלישי של קאז על העמוד, הגיע הזמן להכניס אותו פנימה.
"ליאו אתה הולך להביא לאבא את השתיה?" שואל ביין והוא מהנהנן, בזמן שליאו עולה אנו מתיישבים לאכול. אבא חייב אותנו מאז שהיינו קטנים לפצל את הכנת האוכל והניקיון בינינו ולאכול יחד את כל הארוחות בכל יום באותה השעה.
"לא אמרת שאת הולכת לאבא?" שואל ארון שנכנס למטבח אחרי כולם, אני מסיימת את הכף האחרונה ולוגמת מים בעמידה. חדר העבודה של אבא פתוח לחריץ קטן ואני מאזינה למילים בחטף.
קולו המתחנף והמכובד של אקירה נשמע מבפנים, "אם ארו, ביין ושיין יבואו איתנו מה נעשה עם רן?"
"ליאו, קאז וארון יעסיקו אותה כאן." אומר אבא בקצרה. "המשימה שלך אקירה היא להרוג את המלך המושל בממשלת וונדולנד. פייטרו המושל בממשלת פארן הסמוכה שילם פי ארבע כדי להבטיח שהרצח יבוצע ללא עקבות המובילות אליו. כיצד תעשה זאת חייל?" קולו של אבא נשמע מעט מעוסה ומילותיו מתארכות מהרגיל.
אקירה משלב את ידיו על החזה שלו וראשו רוכן מטה במחשבה. העיר של המלך וונדולנד נמצאת כחמישה ימי הליכה מכאן לדם שחור, אם אבא עוזב איתם זאת אומרת שיש לי מספיק זמן כדי לתכנן בריחה מהמקום הארור הזה.
"שיין ואני נדאג להיעלמות שומריו בחצות הלילה, ארו ירקח סם המשתק את הלב ויגיש אותו בגביע היין של המלך, כך שבני עמו יחשבו שליבו הפסיק לפעום בשינה." תכנית חכמה, אני הייתי פועלת אחרת.
"משימת הפיקוד שלך אקירה, אני אצפה מהצללים." אקירה מהנהן בכובד, וקולו העמוק של אבא בוקע מתוך החדר.
"היכנסי" הוא ידע שאני מאזינה להם? כמובן שידע, שום דבר אינו חומק מעיניו. אני דוחפת את הדלת ונכנסת, אקירה מעיף בי מבט קל בדרכו ואני תופסת את מקומו מול אבא. שקט משתרר בחדר הגדול והריק, רק קול האש המתפצחת נשמעת ברקע.
עיניו של אבא סוקרות כל נשימה, כל תזוזה קטנה בגופי ואני מקשיחה את שרירי. לבסוף ראשו מצביע על הכיסא ואני מתיישבת בגב ישר ומתוח.
"ספרי לי רן, מדוע לא הרגת את הזרים שנכנסו לשטח שלנו?" שואל אבא ושופך לכוסו משקה מבקבוק שאינו מוכר לי, ריח המשקה מריח כיין המהול בצמחים נוספים.
אני מדברת בזמן שאני מביטה בקבוק בחשש "זהו היום השלישי של קאז על העמוד, לאחר הדיווח אבקש להוריד אותו מהעמוד."
אבא מתבונן בי במבט בוחן. ממתי אכפת לי שאחד מאחי קשור לעמוד?
קאז חס על חיי ועל חיי אליס, לא משנה מה היו הסיבות שלו, אני חייבת לו ואיני נשארת חייבת לאף אחד.
אבא לוגם את תכולת המשקה ומוזג לעצמו משקה נוסף, מהנהן בראשו להסכמה. "הזרים היו משפחה של אב, שני בנים ובת. האב היה כחול דם ובניו חומים, ביתו לעומת זאת הייתה דם כסוף ובלילה הראשון כשנגעה בידיי ראתה חיזיון." אבא נעמד כשגבו פונה אלי ופניו לאח שבחדר העבודה.
"לקבל חיזיון מכסוף דם זהו מחזה נדיר רן, מה היא ראתה?" הוא לוגם שוב מהמשקה שמטריד את מחשבתי.
"היא ראתה," אני מהססת וממשיכה. "שהעתיד אינו קבוע, היא רואה מוות וחורבן והיא רואה עתיד שונה אך בשניהם היא רואה אותי".
"היתכן לראות שני סוגים של עתיד?" גבו של אבא עדיין מופנה אלי, משהו בתגובותיו נראה מוזר.
"איני יודעת מה פשר הדבר." אני לוקחת את בקבוק המשקה ומריחה את היין, צמחי שיתוק?
"מדוע הנחת להם לחיות לאחר שחזתה את העתיד?" הוא אומר ומסיח את דעתי מהמשקה. איני יודעת מה לענות לו ואני בולעת רוק בחוזקה. "רציתי לדעת מדוע אני.." לפני שאני מסיימת את המשפט הוא קוטע את דברי.
"פגשתי את הילדה מעבר לגבול רן, היא סיפרה לי סיפור שונה ולאחר מכן חזתה גם לי את העתיד."
אליס! גופי רועד, הוא הרג אותה? "כמובן שחזתה אותו רק לאחר שחוותה אי נעימות מסוימת." כשהוא אומר אי נעימות, הוא מתכוון שהכאיב לה. הנקודות מתחברות בראשי, בגללו טה היה פצוע, הוא ניסה להגן עליה, ביין לא חתך את טה זה היה אבא.
"הילדה לא אשמה, הם נדדו לאזור הזה בטעות." אני ממהרת להגן על עצמי.
אבא מסובב את כוס המשקה בידו ולוגם לגימה אחרונה, כשהוא מסתובב עיניו טרופות ואישוניו מרצדים.
"שקרנית" הוא לוחש בקור, כל חושי זועקים לי כי סכנה הנשקפת לחיי, ועלי לברוח משם מיד. גופי מזנק לעמידה ומתרחק מעט מהשולחן, מהרגע הראשון שפגשתי את אבא בביתי והוא תפס אותי עם צמחי השינה לא שיקרתי לו, מדוע הוא חושד בי עכשיו?
אבא תופס את הבקבוק ולוגם ישירות ממנו, מנגב את פיו בשרוול חולצתו ואומר בטינה,
"את רוצה לומר לי שאלכסנדרה מתה בגלל בת פחדנית כמוך?" ברגע ששמה של אימי יוצא מפיו אני נתקפת בהלה, איך הוא מכיר את שמה? בפסיעות קטנות לאחור אני נעה לכיוון הדלת. אך אבא מהיר ממני, תוך שניות הבקבוק שבידו נשפך על הרצפה וידו ננעלת על גרוני.
נשימתי נעתקת וידיי מנסות לשחרר את אחיזתו, "היא בחרה באיליה המטומטם, אילו הייתה בוחרת בי היא הייתה עכשיו בין החיים." על מה הוא מדבר? אני נאבקת ומנסה להכות בחיבורים שבין ידיו, "אבל לא היא מתה כשהביא אותך לעולם חסרת תועלת."
נחיריו מתרחבים ופניו מאדימות, הוא דוחף אותי מגרוני ומטיח בקיר חדרו בחוזקה.
אני מסננת חסרת נשימה. "אבא" ידו מהדקת את האחיזה בגרוני, רגע לפני שאוויר נגמר מראותיי מוחי תופס שליטה, מתקן הפגיון שעל ידי נשלף ואני חותכת את ידו. הוא משחרר את אחיזתו, גופי מתקפל ואני נושמת אוויר, אך לא לזמן רב אבא מחליף את ידו הפגועה בידו השנייה ושוב תופס בגרוני, לאט רגליי מתנתקות מהרצפה וראייתי מטשטשת.
"אבא" אני מנסה לקרוא לו אבל מבטו מטורף ואצבעות ידיו מתהדקות עוד יותר על גרוני.
דלת החדר נפתחת בתנופה, הראשון שנכנס בה הוא ארון ואחריו אקירה וארו. שלושתם קופאים במקומם למחזה הנגלה לנגד עיניהם.
הראשון שמתעשת הוא ארון, הוא רץ לאורך החדר ומושך את ידו של אבא ממני.
אני נופלת לרצפה משתעלת לאוויר ומקיאה נוזל, אקירה וארו רצים לעזור לו לרסן את אבא ולהושיב אותו על הכיסא שלו.
מזווית ראייתי אני רואה שאבא לוחש לארון באוזנו וחיוך מטורף על פניו. אחיזתו של ארון על אבא משתחררת ומבטו ההמום מסתובב אלי.
ארו ואקירה מחליפים אותו ומצליחים להחזיק את אבא למספר רגעים, ארו שולף בקבוקון מכיס מכנסו פותח אותו ונותן לאבא להריח, לאט הצלילות חוזרת אליו והוא מפסיק לנסות להילחם בהם.
"אבא, מה קרה?" שואל ארו אבל אבא אינו מגיב, הוא מבין, הוא מבין שעשה טעות, הוא איבד שליטה ואני נפגעתי.
אני מתיישבת על ברכיי ומדברת בקושי מעבר לכאב השורף בגרוני, "ארו תבדוק את בקבוק המשקה".
ארו עוזב את אבא וממהר אל הבקבוק, אקירה משחרר את אבא המבולבל וארון חוזר לעצמו, הוא מתקרב אלי במהירות ומרים אותי מהרצפה לעמידה.
אני כושלת כמעט ומקיאה שוב מחוסר אוויר והלחץ, ארון מחזיק בי ותופח קלות על גבי.
"המשקה הזה," אומר ארו בשקט, מריח את פית הבקבוק ושופך את תכולתו. "יש בו סם חזק מאוד אני לא מצליח לזהות מה הוא."
אני דוחפת את ארון ממני ומדדה אל אבא נאחזת בחפצים הנמצאים בחדר לתמיכה, "איך אתה מכיר את אימי?" המשחק של הבת הצייתנית נגמר.
"איך אתה מכיר את אלכסנדרה?!" אני צועקת ומנענעת את כתפו בכוח, אבא משיב לי במבט מבולבל "אלכסנדרה?"
"אתה הכרת אותה! איך ידעת שהיא מתה בגללי?!" דמעות של כעס עולות בעיניי, אבא עדיין מסתכל עלי בהבעה בלתי בטוחה ומבולבלת, כאילו אינו זוכר מה יצא מפיו לפני כמה רגעים.
"רן תני להשפעת הסם לעבור, לא תצליחי לדובב אותו במצב הזה." ארו מדבר אלי ומזיז אותי מאבא, אני מעיפה את ידיו ותופסת בצווארון חולצתו.
"שקרן! אתה לא מכיר את אבי ואימי." ארון מגיע מאחורי תופס ביד אחת את גופי ומניף אותי לאחור בזמן שארו צועק עליו, "תוציא אותה החוצה!"
אקירה מרים את הבקבוק ומביט בחתימת השעווה שעליו, "המשקה הגיע מעיר המושל וונדולנד." הממשלה שהם תכננו לתקוף שלחה רעל כדי להרעיל את אבא קודם.
"הוא יודע שאנו מגיעים." מוסיף אקירה ומביט בארון. זה לא מעניין אותי עכשיו! אימי מתה זמן ספור לאחר שנולדתי, איך זה יתכן שהוא מכיר אותה ואת אבי? אני רוצה תשובות ואני רוצה אותם עכשיו.
אני מתחילה להשתולל בידיו של ארון ואקירה פוקד עליו. "קח אותה לחדרה והישאר איתה עד שתירגע." ארון מהנהן ומושך אותי מחוץ לחדר.
"ארון שחרר אותי, אני צריכה לדעת." אני מנסה לעצור אותו, אבל הוא ממשיך למשוך אותי ביד אחת ממותני מתעלם ממני לגמרי. לאחר שמשך אותי כחצי דרך אני צועקת.
"עצור, ארון עצור!" רגליי כושלת לרצפה, ראשי מורכן לקרקע, דמעות יורדות מעיניי וידיי מכסות את פניי .
ארון נעצר אינו יודע מה לעשות, זאת אינה הפעם הראשונה שהוא רואה אותי בוכה אבל הפעם זה שונה. הפעם אני לא יכולה לשלוט בעצמי.
"רן" הוא לוחש ואני מרימה אליו מבט מלא דמעות, הוא מביט בי במבט מיוסר ועושה את הדבר היחיד שהוא יכול לעשות.
ארון רוכן מטה מרים אותי מהרצפה ונושא אותי על ידיו לחדרי, מושיב אותי על המיטה וחולץ את מגפיי, הדמעות עדיין זולגות על פניי והמחשבות מתרוצצות בראשי ללא הפסקה.
מדוע אבא מכיר את אימי ואבי? מדוע אמר שאימי בחרה באיליה במקומו? הוא ידע מי אני ולכן חטף אותי לפני כל השנים? הוא מתנקם בהוריי?
מבטי מופנה אל מבעד לחלון חדרי, החושך אופף את החלון, שלג יורד ברכות ומכסה את החצר בשכבת לבן נקייה.
השלג.
מחשבה מתערפלת במוחי. קאז! עלי להכניס אותו פנימה.
"לאן את מנסה ללכת?" ארון תופס ברגלי.
אני מביטה מטה אליו, שכחתי שהוא נמצא איתי. "אני צריכה להוריד את קאז מהעמוד." אני ממלמלת ביובש, ארון מתבונן בי באיפוק, נושם נשימה ארוכה ומשחרר אותה לאט.
הוא מסיים לחלוץ את מגפי הוא מבין שאין לו ברירה, "בסדר רן, אני אוריד אותו מהעמוד ומיד לאחר מכן אני חוזר אלייך שלי."