חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק שני ~ מנהיג

~ רנטה ~

  על ענף עץ באמצע היער אני יושבת מול המכתב של אימי. אצבעותיי עוברות על הקלף הישן שאכול כבר בצדדים. על כתב היד המוקפד והנאה שמסולסל בקצוות, על השורות הישרות.
  זה מכתב מאמא, זה מכתב מהאמא שמעולם לא הכרתי.
לפני שאני מספיקה לקרוא את השורה הראשונה רחש צעדים נשמעים במרחק מה ממני. מכמות הצעדים וסוג הליכתם אני מסיקה שהם ארבעה גברים ואחד מהם נגרר על הקרקע, גם באמצע היער במקום נידח על עץ הצרות מוצאות אותי, עיניי מתגלגלות למזלי העגום.
  קולותיהם מתקרבים הישר לכיווני, שני גברים גוררים בחור צעיר ומתיחים את גופו בגזע העץ עליו אני יושבת.
זה לא העסק שלי..  זה העסק שלי..  זה לא העסק שלי..
'ילדתי האהובה, דעי לך שאפילו שאיני איתך אני אוהבת אותך מאוד.'
"היכן המטבעות שלנו?" נשמע קול מאנפף מאחד הגברים שלמטה.
'אני אוהבת אותך מאוד..'

אגרוף מפצח צלעות ואנקת כאב יוצאת מפי הנער שמוצמד לעץ. לעזאזל הם מפריעים לי לקרוא.   
  "המפקד שלנו יכעס מאוד לגלות שלא הבאת את המטבעות, אולי ישרוף את השדות שלכם? אולי יהרוג את אביך הזקן?" ממשיך הקול המאנפף וצחוק מלגלג עובר ממספר פיות.
  "אין לנו מטבעות לתת לכם, עוד לא קצרנו את היבול ועוד לא מכרנו אותו בשוק." קול הנער מתחנן ואני משלימה עם המצב, לא אצליח לקרוא את המכתב היום.
  אני מקפלת אותו, מכניסה אל כפל בגד באזור החזה שלי בעגמומיות ומעיפה מבט מטה.
הנער שעל הקרקע נראה לי מוכר. שיערו שחור כהה וקצר, בגדיו ישנים ובלויים, גופו מקופל בתנוחת הגנה מפני לשלושת הגברים הבועטים בו ללא הפסקה.
  גופי מחליק אל הענף החיצוני מבין ענפי העץ בדיוק מעל ראשיהם, הגלימה מכסה את ראשי כך שהם לא רואים את פני ואני מעירה את תשומת ליבם.

  "מצאו מקום אחר להכות אותו אתם מפריעים לי לחשוב." רגליי מתנדנדות מהענף כמו ילדה קטנה. הם מפסיקים להכות את הנער ומתבוננים אל מקור הקול מעליהם.
  "מי שם?"
  "רד למטה ונכה גם אותך." צחוק משתחרר מפי, לפחות הם הפסיקו להכות את הנער.
  "הניחו לו וארד." הם צוחקים בזלזול ומביטים מעלה במבטים טיפשיים, אחד מהם שמנמן בעל כרס קטנה מנופף בידו.
  "את נשמעת בחורה." 
  "רדי למטה ונראה לך מה גברים יכולים לעשות."
  הנער השוכב על הקרקע מחזיק את בטנו ומביט כלפי מעלה במבט כואב.
  דייל? האם זה יכול להיות בן הטוחן? נהגתי לטפל בו במקום אבא כשהיה נפצע בשדה ולשחק איתו בשעות אחר הצהריים.
  אני מפילה את גופי לאחור רק רגלי מחזיקות אותי מתנדנדת מהענף כמו קוף הפוך, במהירות אני משחררת את רגליי מהעץ ומתגלגלת באוויר פעם אחת לפני שאני נוחתת על הקרקע בחינניות והגלימה נופלת מראשי.

  "אמרתי לכם שהיא נשמעת בחורה." אומר נער גבוהה וגמלוני ומתקרב לכיווני.
  "בואי מתוקה." הוא אומר ואני מחייכת אליו כדי למשוך אותו אלי, כשהוא קרוב מספיק אני מכה עם כף רגלי שלי בין רגליו הישר לביצים והוא נוחת מטה בצעקות כאב.
  "עבור מי אתם אוספים מטבעות?" אני שואלת ברוגע ומביטה אל שני הנערים האחרים שאיתו. הם נראים בני גילי אך הזוועות שעברתי מכפילים אותי מגילם.
  "לא עניינך." הראשון הנמוך והמכוער מסתכל על החבר שלו שאוחז באיברו על הקרקע ומחייך בבוז. "כנראה שאתה צודק." אני עונה במשיכת כתפיים.
בכל מקרה אני צריכה לפרוק קצת מתח מצטבר.
    הנער מרים את ידיו לאגרופים ואני מתקרבת אליו מוכנה לקרב או למה שהוא חושב שזה אמור להיות. ברגע שהוא שולח את אגרופו אני מתחמקת בירידה כלפי מטה, ידי הימנית נשלחת אל צווארו וידי השמאלית נשלחת אל מאחורי גבו, מלפפת אותן סביב צווארו ואני מהדקת אותן יחד. כולאת את ידו וראשו של האדם שתקף אותי בין שתי ידיי. במהירות רגלי בועטת ברגלו האחורית, הוא נופל לאדמה ונוחת על ידו השמאלית התפצחות עצמות נשמעת, מרפקו נשבר והוא מתחיל לצרוח מקופל על האדמה.