חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק חמש עשרה ~ בית

~ רנטה ~

עברו שלושה ימים מאז הנשיקה התשוקתית עם ארון ביער. מול אבא והאחים הוא מעמיד פנים שהכול כשורה ואינו מתייחס אלי כלל, אבל ברגע שהם נעלמים מהעין הוא חוזר למי שהוא היה בעבר. הוא חוזר לצפות בי ישנה בלילות, לנשק ולנשוך את צווארי כרצונו ולגעת בי מבלי שארצה, אבל הוא לא מעז לחזור על מה שעשה לי באותו הלילה.
בכל פעם שאני רוצה לנשק אותו ולגמור עם החוב, הוא מתרחק ומחייך בצקצוק לשון, הוא מתכוון למשוך את זה עד יום מותי אני בטוחה בכך.
החוב המרחף מעל ראשי מונע ממני מלהתרכז באימונים ולאחר שביין מעיף אותי לקרקע בפעם המי יודע כמה הוא מביט בי במבט בוחן.
"מה קורה לך בזמן האחרון? את לא מצליחה בדברים הבסיסים ביותר." אני מביטה בו מלמטה בכעס, "אני הולכת לישון." פיו נפתח ואני חוזר אל המבצר, פותחת את רצועות העור שעל ידיי וזורקת אותם לקרקע בדרכי פנימה, אפילו שעוד אור יום בחוץ אני רוצה לרחוץ את גופי ולישון.

"את חולה?" שואל קול גברי מפתח חדרי, אני מכווצת מתחת לשמיכה ומסתובבת אל הקול השואל. "לא קאז." גופו הגדול שעון על משקוף החדר והוא מהסס מעט לפני שהוא שואל.
"אילו.. ימי הדימום שלך?" ידי נשלחת אל סכין שהחבאתי מתחת לכרית ואני מטילה אותה במהירות אל פניו של קאז, הוא תופס את הסכין ברגע האחרון ואומר בנשיפה חזקה.
"אני מבין שכן." אני לא מבינה מדוע אבל ההבעות פנים של קאז מעצבנות אותי, ידיי מעיפות את השמיכות ובזעם אני מתקדמת אליו ודוחפת אותו מחזהו לאחור.
"ומה אם כן קאז?! יש לך בעיה עם זה?!" אני ממשיכה להכות אותו ולנסות לדחוף אותו מחוץ למפתן הדלת אבל קאז ענק ושרירי כמו סלע שאינו זז ממקומו.

"צא מהחדר שלי!" אני צווחת עליו ומעיפה לאחור את השיער שנפל על פניי, עיניו מתקדרות הוא מביט בי בכעס, ידו נחה על בטני והוא דוחף אותי בקלות לאחור עד שרגלי נתקעות במיטה ואני נופלת עליה.
"נרגעת?" הוא מפשיל את שרווליו ומביט בי מלמעלה, ברגע שאני נעמדת הוא דוחף אותי שוב למיטה בקלות "עדיין לא?" קולו הרגוע מרתיח את הדם שבתוכי.
הפעם כשאני נעמדת והוא שולח שוב את ידו אלי, ידי מסיתה את ידו לצד גופי נכנס מתחת לגופו בבעיטה אל מאחורי ברכו והוא מתקפל על המיטה.
אני מעקמת את ידו מאחורי גבו, עולה עליו ומחזיקה אותו מרותק למיטה, ידי האחרת תופסת בשיערו הקצר ומושכת בו.
"כן קאז, עכשיו אני רגועה." צד פניו מופנה אלי וחיוך עולה על שפתיו, לאט החיוך הופך לצחוק מעצבן.
אני דוחפת את ראשו פנימה למזרן ולוחשת באוזנו, "תפסיק לשחק קאז. ארון תמיד היה כנה עם הכוונות שלו אלי אבל אתה מחביא אותם מאחורי חיית הפרא שבך. אתה חושב שאני לא רואה אותך מסתכל על הגוף שלי? אתה חושב שלא הרגשתי את האיבר שלך בכל הפעמים שישנתי במיטתך?"
אני יודעת שהמילים שלי יטריפו את מוחו אבל כרגע גם מוחי אינו במקומו, החיוך נמחק מפניו ובין רגע גופי מוצמד למיטה וקאז שוכב מעלי, מבטו קודר והוא מסנן מבין שיניו
"את לא במיטבך לאחרונה, מה ארון עשה לך כשחזרתם למבצר?"