חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק חמישי ~ דם

~ רנטה ~

אגרופי נעים ללא שליטה.
עוד אחד.
אל תחוסי עליו, הוא הכה אותך.
קול לוחש בתוך ראשי ואני מצייתת לו, הדם שלי התעורר והוא צמא למוות.
נשימה. אגרוף. נשימה.
אגרוף לכיוון הפנים ועוד אחד לבית החזה, ידיי מגואלות בדם חם הנוטף מפניו של ליאו, ועיניי רואות את דמותו השוכבת מתחתי צוחקת בצחוק מטורף.
"...." צליל דק נשמע באוזני מין קול מרוחק בתוך הראש שלי, מישהו קורא לי אך איני מצליחה לעצור.
הוא ישלם על כל הפעמים שהכה אותך.
חזק יותר!
חום נופל ומתפשט על גבי, מנסה למשוך את ידיי לאחור, להחזיק אותן במקום. הדם שלי רוטט לחום הבוער ואני נעצרת, ראייתי חוזרת אלי ומתחדדת מרגע לרגע, ליאו כמעט ללא הכרה מתחתי, פניו שותתים דם מאגרופי ואליס על גבי קוראת בשמי, התנתקתי מעצמי יצאתי מכלל שליטה.

  "אליס פגעתי בך? אליס תעני לי" אני שואלת בפחד ואוחזת בפניה, בין בכי לבכי היא ממלמלת בשפה רועדת, "לא" ואני נושמת בהקלה, תופסת בידה ומושכת אותה אל מעבר לקרחת היער.
חייבים להמשיך לרוץ.
  גופי נעצר במקום מסרב לזוז משום שמבטי נמשך לליאו. למה קשה לי להשאיר אותו כך? הוא יעניש אותי כשנחזור למבצר יחד עם שאר האחים ועדיין..   "תדאג שארו יבדוק את ליאו, על חשבוני." אני זורקת לשיין בקרירות, גבותיו עולות בהפתעה גמורה ופיו נפער מעט.
  אנו לא דואגים אחד לשני, הדם שלנו לא מרגיש וכל טיפול של ארו שמחונן בריפוי ורעלים חייב להיות בתשלום, בעסקה, משהו בעל ערך שיקבל בתמורה.
שיין מרכין את ראשו, מקבל את התבוסה ותופס בצלעותיו בכאב.
  "לכי למעבר, אני אדאג לאידיוט הקטן." הוא מנופף בידו מסמן לי ללכת. "בחיי מטומטם, מה חשבת לעצמך לקחת את אחותנו לבד."
  אילו הרגעים היחידים בהם אני מרגישה שהם אחיי, שיין יכול לקום ולהמשיך להילחם וליאו עדיין בהכרה כפי שאבא תמיד אמר, נלחמים
עד המוות.
  אך ליאו ושיין נותנים לי ללכת, מסרבים לציית לפקודתו של ארון למרות שיענשו על כך אחר כך.
  "קדימה" אני מושכת את אליס ואנו ממשיכות לרוץ. מחשבה מאיימת מציקה לי בגב מחשבתי, אם שיין וליאו הגיעו לכיווני מי מהאחים הלך אל קרול, וורן ואד?

~ קרול ~

  זאב הבלהות מוביל אותנו לכיוון המעבר במהירות, איך הוא יודע את הדרך איני עוצר לדעת. דאגה זורמת בעורקי ממלאה את הסדקים.
  כל עוד אנו קונים זמן לרנטה לקחת את אליס ביתי הקטנה למעבר גם את חיי אניח על החרב.
  לפתע הזאב נעצר ורושף בנהמות גרוניות, אני מתקרב ראשון לפני ילדיי להגן עליהם מפני סכנה ורואה על מה או על מי הוא רושף, נער עומד מולנו וחרבו המעוקלת והחדה שלופה בידו.
  הוא גבוהה בעל עיניים ירוקות, שיערו שחור וארוך מאוד, אסוף בצמה עבה על עורפו. גופו משוזף ושרירי בהרבה מבני וורן, שרוולי ידיו מורמים וצלקות רבות עליהן, עיניו עוברות על בניי במבט שקול וחיוך קר עולה מזווית פיו.
  "בנים לכו," אני מצווה עליהם ודוחף אותם לאחור, "לא" מסרב ורן ושולף את חרבו.
אם ילחמו עכשיו הם ימותו יחד איתי, אני יודע שהנער שעומד מולי חזק, הדם שלו הרבה יותר חזק מרנטה.
  "וורן לך!" אני שואג עליו. "קח את אד מפה ותציל את אליס." קולי כמעט נשבר, עיניו של וורן מאדימות, הוא מבין שזה הסוף של דרכנו המשותפת ודוחף את אד לדרך צדדית.
  אני גאה בך, אני גאה בכם ואראה אתכם שוב ילדי, בעולם הזה או שמעבר לו.