חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק שישי - בני ברית

~ רנטה ~

היכן אני? קרן שמש ראשונה מסנוורת את עיניי הנפקחות לאט, ידי עולה וחוסמת את אור המועט שנכנס דרך החלון המרובע הקטן.
החדר שלי נמצא בסוף המסדרון בקומה הרביעית מתחת לקומה של הבנים ובעל ארבעה קירות קפואים. אין אח בחדרי ובלילות החורף הקרים אבא נותן לי רשות לישון עם אחד מאחיי הגדולים פרט לארון - אף פעם לא עם ארון.
אני מהססת לישון עם אקירה משום שהוא מפחיד אותי וארו גרוע כמעט כמו ארון, לכן הברירה היחידה שלי היא קאז וכשאני ישנה בחדרו הוא ישן על הקרקע או על המיטה מעל השמיכות.

החדר שלי כולל שולחן קטן וכיסא ללמידה בזמן שאני לא מתאמנת למוות, אבא חייב אותנו ללמוד הכל מכל ארץ ומכל שפה, שניהם צמודים למיטה המספיקה לאדם אחד בוגר וארון בגדים בעל דלת אחת.
בארון שלי אין שמלות או מלמלות תפוחות כמו לכל הנערות, רק חולצות ומכנסיים שחורים ולבנים ובכל אחד מכיסי מכנסיי ישנם תחבושות וצמחי מרפא שגנבתי או ליקטתי בעצמי מהיער שמסביב למבצר.
מבטי נע בחדר מהתקרה אל החלון ואל שני הגרזנים המוצלבים על קיר חדרי, מתחתם על מדף עומדת שורת סכינים מרשימה ולצד הארון נשענת הקשת ואשפת חיצים שגילפתי בעצמי.
שום דבר לא השתנה, אני מרימה את ראשי הפועם מהכרית המעוכה ומבטי יורד מטה אל גופי החבוש כמעט כולו בתחבושות דקות לבנות.
לפי הכאב שבתנועותיי החבלות שעל גופי כבר בחצי הדרך להחלים, אני מניחה שישנתי כמה ימים ובטני מקרקרת בקול.

"מה שלומך, רן?" קול עמוק נשמע מסוף החדר אליו לא מגיע אור השמש.
אני מתיישבת בפחד המוסתר במבט חתום, גבי זקוף וראשי מופנה קדימה במבט ישר וחתום.
"אבא" קולי יוצא בחשש, כל הזמן הזה הוא היה בחדר בצללים ולא שמתי לב כלל לנוכחותו.
"מה שלומך רן?" הוא שואל שוב נשען על קיר חדרי. "הילדה הייתה בעלת דם כסוף." אני מיד מסבירה את עצמי בחוסר אונים.
"את עדיין לא עונה לשאלתי, רן." הוא לא באמת מעוניין בשלומי. פי נשאר סגור ואבא מתקרב אלי מסוף החדר, ידו נשלחת אל הכיסא שליד המיטה וגוררת אותו מולי.
הוא מתיישב בגב זקוף, הצלקת השחורה שעל פניו מאיימת ומתנוססת לאור היום, שיערו השחור אסוף בחוט צמוד לראשו, חולצתו השחורה ישרה ונעליו מבהיקות, ידו נשלחת אל כד המים שליד מיטתי והוא מניח אותו בידי.
"היא חזתה לך את העתיד?"
"כן" אני עונה בצייתנות ולוגמת את כל תכולת הכד בבת אחת, למים יש טעם של עשבי מרפא
בוודאי ארו דאג לשים לי אותם בפנים.
אבא נעמד ויוצא מהחדר, אני מסובבת את ראשי אליו ושואלת בחשש, "הרגת אותה?"
הוא נעצר במפתן הדלת, גבו הרחב מופנה אלי וראשו מסתובב בחיוך קר.
"אני מצפה לדיווח מלא בחדרי בשקיעה, אחייך כבר דיווחו על מעשיהם." הוא יוצא מהחדר וקול פסיעות מגפיו נשמעים לאורך הקומה.

כמובן שהגיע לאליס והרג אותה, אחרי הכול הוא המפלצת בעלת הדם השחור המפקדת על כולנו.
הוא לא אבי, לעולם לא אקרא לו אבא ואתכוון לכך. ידי מושכת את השמיכה מעלי בעצבים ואני רואה שבגדיי החולפו ופצעי טופלו וחובשו.
לפי התחבושות סביב ידי וראשי אני מזהה שזה ארו והרגשת חלחלה עוברת בגופי, המחשבה שהוא נגע בי כשהייתי מחוסרת הכרה גורמת לי לרצות לשפשף את כולי באבן שבה אנו משחיזים את החרבות שלנו.
אני יוצאת מהמיטה ולוקחת חתיכת בד לבן ארוכה מהארון, במהירות אני מרימה מעט את חולצתי ומתחילה לעטוף את חזי מבטני ומעלה אל כתפיי.
"רן" קול נשמע מפתח חדרי, ראשי מסתובב במהירות לכיוון הקול, כל גופי נדרך ומשתחרר. "תודה על הטיפול ארו," אני מנידה בראשי לאות תודה וממשיכה לעטוף את חזי במהירות.
ארו, האח הגדול שאחרי אקירה, ארון וקאז גדול ממני בשנתיים, בעל שיער קצר גלי ובהיר עיניו כחולות כהות ונשמים יפיפיים פזורים על פניו, הוא גבוה ממני בחצי ראש ידיו, בטנו וגבו שריריים ומעט משוזפים.
מאז מתמיד התעניין בריפוי ורעלים, משום שידעתי על כך המון הוא לקח אותי תחת חסותו ועבור הגנה מארון וההצקות של האחים לימדתי אותו את כל הידוע לי על גוף האדם ועל ריפוי.