חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק שביעי - שקר

~ רנטה ~

  אבא בוחן אותי, בוחן ארון ואת קאז באותו המבחן המטופש שלו, רק כדי לבדוק אם נציית לפקודתו.
  קאז מרים את מבטו ומביט בי בעין אחת, מהנהן לי הנהון קל שאומר עשי זאת, אני סומך עלייך. ארון מותח את קשתו, ואני נושמת נשימות עמוקות.
הוא משחרר ואני מרגישה שהחץ שלו איטי מספיק כדי שאראה אותו נע במסלול ישר אל ליבו של קאז.
  אני מותחת את מיתר הקשת ומשחררת את החץ ששובר את חיצו של ארון. נשימות הקלה נפלטות מפי בהדים חמים, כתפיי עולות ויורדות בכל נשימה.
  "ילדה טובה רן, ידעתי שהיית צריכה את הדחיפה הנכונה." אומר אבא בקול גאה,
"כן אבא".
"אני מצפה לך בשקיעה," הוא מוסיף ונכנס למבצר.
  "ליאו לך להביא את הסחורה," פוקד ארון. "שיין, ביין לכו לנקות את החדרים בקומה העליונה." הם מהנהנים ועושים את פקודותיו.
אני חוזרת לקיר הנשקים ומחזירה את הקשת והחיצים הנותרים באשפתי למקומם.
  "ארו, טפל בפניה של רן." ארו מביט בי לרגע וקורץ, "שאלך להכין לך משחה?" אני מביטה בו בזלזול, חתיכת שקרן. "אל תטרח, לך להכין ארוחת ערב." ארו נכנס למבצר ואקירה אחריו.
 
ארון מתעכב בכוונה אחריהם ונעמד לידי אל מול קיר הנשקים, אני מסתובבת ללכת אבל הוא אוחז בידי ומושך אותי אל מאחורי הקיר, במבט חטוף לאחור לבדוק שאנו לבד.
  ידו עולה ללטף את פניי החבולות ואגודלו נוגע בשפתי, ראשי נע לצד מאצבעותיו.
  "כואב לך?" צחוק מלא בוז נפלט מפי. כואב? אנחנו דם שחור, אנחנו לא מרגישים כאב ואני מעיפה את ידו. "מה אכפת לך?" ארון גוהר מעלי, תופס בסנטרי ומושך אותו מעלה שאביט בעיניו הירוקות והחומות, "אכפת לי ממה ששייך לי."
  בן זונה, אני לא שלך ולעולם לא אהיה שלך. "אכפת לך? אז הילחם באבא." מבטו משתנה להלם, הוא מביט מעבר לקיר הנשקים אל קאז וקולו יורד ללחישה יבשה, "בשבילך אלחם בו."
  יש מן רצינות בעיניו. גבותיו מתכווצות וגופו נעשן קדימה בדריכות. זה לא סוד שארון ישרוף עולמות בשבילי, זה לא סוד שארון ירצח ויהרוג כל נפש חיה בעולם האכזרי הזה בשבילי.
  אבל לא את אבא, אבא הוא האל הקדוש שלו. לא משנה כמה הוא חושב שהוא אוהב אותי במחשבות האהבה החולנית שבמוחו הוא לא יצא נגד אבא. אף אחד מהאחים לא יעז לצאת נגד אבא.
  ולמה שיעשו זאת? העבר שלו אפל ושחור משל כולנו, אם אותנו הוא שולח למשימות ריגול ורצח של אנשים חשובים הוא לעומת זאת היה בעבר מפקד המלחמה השחור שהוביל לרצח ממלכות שלמות, מהשמועות שאני שומעת בחטף מהבנים כשהם יוצאים למשימות, העיניים שלהם בורקות בכל סוף משימה בדיוק לפני שהם הורגים את המטרה שלהם הם אומרים לה - מפקד המלחמה השחור אוסף את נשמתך.
האחים מתרברבים על אור התקווה שכבה מעיניהם של חסרי הישע שאותם נשלחו להרוג.     
  גם אני מחוייבת לעשות זאת אך איני מענה אותם, סירוב הפקודה שלי לאבא הוא שאני מעניקה להם מוות מהיר וחלק כדי שלא ירגישו את פחד המוות.
  וכמובן שאז אני נענשת מהצלפות על העמוד.