חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק ראשון ~ גורל

~ רנטה ~

שניים עשר שנים.

ארבעת אלפים, שלוש מאות ושמונים ימים.

מאה אלף, חמשת אלפים, מאה ועשרים שעות מאז נלקחתי.

~ ~ ~

"קומי" פוקד קולו של קאז, מלווה בצחוק מזלזל ובוץ עף לעיניי מהאדמה המושלגת.
"את מתכוונת לבכות ילדונת?" מלגלגל קולו של ביין וראשי נדחף בכוח לאדמה הקרה.
"הפסק ביין!" מצווה ארון והוא עונה בהתחנפות. "סליחה ארון, אני רק עוזר לה לקום."
אני הבת השמינית והיחידה מבין שבעה בנים. כולנו אחים, זאת אומרת הוכרחנו להתנהג כאחים על ידי האדם שחטף אותנו מביתנו, גידל אותנו וציווה עלינו לקרוא לו אבא. אנו חיים במבצר השחור הנמצא סביב יער האבדון, גבוהה בין העננים של ההרים האסורים, בתפר שבין הממלכות.
בשונה מאחיי הגדולים, לי אסור לצאת לבדי מגבולות היער שבהרים האסורים, אלא אם אני יוצאת עם אחיי או אבי למשימה וגם אז עלי להיות קשורה להם בגופי.
זאת אחת הפעמים היחידות שאבא הסכים לי לצאת מגבולות המבצר אל יער האבדון וכמובן שהיא מותנית בהשגחת שלושה מאחיי הגדולים ורק למשימת אימונים שעליה אחראי הגדול מבין האחים.

הראשון ארון - הוא בן עשרים. בעל שיער שחור חלק המגיע עד עורפו, עיניו ירוקות כמו דשא רך ורטוב. עצמות לחייו גבוהות, לסתו בעל זוויות חדות ונראית כאילו פוסלה על ידי אומן. הגבר המושלם גבוהה, שרירי ומחוטב.
הוא מפחיד אותי. יותר מכל אחיי הוא מפחיד אותי, הוא מסוגל להביט בי ולדעת בדיוק מה אני חושבת מבלי שאפצה את פי וכמוני כמעט כל האחים רועדים מפניו עד כדי כך שיעשו כל דבר שיבקש מהם.

השני קאז - האחד שהעיף בוץ לעיניי, בן תשעה עשרה בעל שיער קצוץ בצבע חום ועיניים ירוקות, גופו משוזף והוא ענק יותר מכל האחים בגופו השרירי.
הוא חזק, אך בלתי צפוי כמו חיית פרא. כשהוא זועם ומאבד שליטה נדרשים ארבעה מאיתנו לרסן אותו.

השלישי והאחרון ליציאה הזו מהמבצר הוא ביין, הוא בן שבעה עשרה בעל שיער ארוך שמגיע עד אמצע גבו ושחור כלילה, עיניו תכולות ובהירות כשמיים, ידיו שריריות ובטנו שטוחה בעלת ריבועים. ביין שורד וגשש טבעי, יש לו יכולת מיוחדת להבין את החיות ולהשתמש בהם לפקודתו.

ישנם עוד ארבעה אחים במבצר ולכל אחד מהם תכונות מיוחדת משלו, מיותר לומר שבנוסף לתכונות האלו הכוח הגופני שלהם שווה כעשרה לוחמים יחד ואפילו יותר.
אנו ביער כדי להתאמן, והאימון הזה כולל הישרדות ותרגול בחרבות. קיבלנו מאבא שלושה ימים לאימוני חרב ואסור לי לחזור עד שאלמד להגן על עצמי ולהכות באותו הזמן.
עברו שש שעות מהיום השלישי בו אנו מתאמנים ללא הפסקה, גופי עייף שרירי מתוחים ותנועותיי הופכות למסורבלות ואיטיות.
מרגע שהגענו לכאן לא הצלחתי לעמוד בקצב שלהם וכמובן שלא הצלחתי להכות אותם אפילו פעם אחת, הדבר היחיד שכן הצלחתי לעשות במאמץ רב ולא כל כך מוצלח הוא להגן על עצמי וליפול שוב.. ושוב.. ושוב.
כמובן ש'לאחיי היקרים' לא אכפת שאני בת או שהם שלושה על אחת, הם נהנים לראות אותי נופלת בכל פעם מחדש.