חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק ארבעה עשרה ~ התערבות

~ רנטה ~

האש התפשטה לכל עבר וחוסמת את דלתות היציאה. אני לכודה בפנים לעזאזל ארון!
כדי להישמר מהעשן העבה אני עוטפת את ראשי בבדים רטובים שמצאתי במטבח, הם מסריחים אבל זה יעצור את העשן מלהיכנס לראותי. במהירות אני מטפסת אל הקומה שמעל הכניסה, האש נמצאת בכל מקום וקורות העץ נופלות מהתקרה וכמעט מוחצות את גופי, עלי למצוא דרך החוצה במהירות.
אני מביטה סביב, בסוף הקומה ישנו חלון שעדיין לא נפגע מהשריפה ואפשר לעבור דרכו.
"אני שונאת תפרים!" אני ממלמלת לעצמי, רצה אל החלון וזורקת את עצמי ממנו בכוח.
הנפילה מטה ארוכה יותר משחשבתי ואני נוחתת על האדמה בחבטה, רגליי מזדעזעות ומעבירות את הזעזוע לגופי. מיד אני מתגלגלת קדימה ומתיישבת על האדמה. שרוול חולצתי בוער מהאש שתפסה אותי כשקפצתי מהחלון, אני מכה בו וקורעת את השרוול מחולצתי.
לאחר מכן ידי עולה ומושכת את הבדים המסובבים סביב ראשי, לפתע אני מרגישה כאב חד בצד גופי המתמשך מתחת לשד הימני שלי ועד כמעט אמצע גבי.
אני מביטה מטה אל הדם השחור שנוזל ומכתים את בגדיי ספוגי הזיעה.

"בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.." ידי לוחצת על המקום כדי למנוע איבוד דם נוסף, עם טיפול נכון ומהיר ארפה תוך שלושה ימים.
השמש עולה באופק שולחת את קרניה החמות אלי פניי, אני יושבת על הקרקע מחוץ לארמון בודקת אם כל עצמותיי במקומן ובוהה בזריחה, ריח העשן מציף את אפי.
במרחק אני שומעת את קולו של ארון מעיר אותי מהרגשת הריקנות. "רן? חשבתי שהלכת כבר." הוא מתקרב ועומד מעלי מתבונן בי ובחלון המנופץ בקומה השנייה.
"אל תגידי לי שקפצת משם," אני מגלגלת אליו את עיניי כל גופי כואב ודואב.
"מה עשית שם?" עלי למצוא משהו במהירות לפני שיחשוד, הרי לכאורה עזבתי את הארמון הרבה לפניו. "אתה לא היחיד שקיבל משימה מאבא." אני ממלמלת ומנסה לקום על רגליי, אך נאנקת בכאב העובר בכל גופי.
כל תנועה שאני עושה משחררת מהחתך יותר דם וכאב החודר לעצמותיי.
גיחוך נשמע מארון ומבטי עולה אליו בכעס והוא אומר בחיוך, "אם את רוצה שאעזור לך את רק צריכה לבקש."
הגאווה שלי לא מאפשרת לי לעשות זאת ובמקום זאת אני מראה לו זין באצבעותיי.
"איתך?" גבותיו עולות במבט משועשע.
על גופתי המתה ארון!
אני קורעת את השרוול השני של חולצה ומהדקת אותו לצד גופי המדמם. באיטיות אני נעמדת ומתחילה לצעוד אל שער העיר
"נמאס לי מהעיר הזאת." אני קובעת בנחרצות.
"אני אסיים לשרוף את הגופות ואפגוש אותך ביער." קולו של ארון מדבר ברקע ונבלע על ידי הכאב מערפל את חושי.

כדי שאוכל להמשיך לצעוד הרחק מהעיר אני מנתקת את מוחי ונותנת למחשבות לזלוג למקום אחר.
אני בבית שלי, יושבת עם אבא במטבח ואנו מדברים. אבא מחייך אלי ומלטף את הראש שלי בחיבה.
השמש שוקעת והכאב הבלתי נסבל מעיר את מוחי מהחלום אותו הכנסתי אליו, רגלי כושלות ואני נשענת על עץ סמוך, עלי לנקות ולתפור את החתך.
סביב רגלי השמאלית מסובבת תחבושת שחורה ובתוכה צמחי מרפא וחוט ומחט השמורים בעוד בד שלא יתלכלכו.
אני פותחת את התחבושת ומניחה אותה על השלג הנקי. אבא לימד אותי שהדבר הראשון שעושים בחתכים הוא לדאוג למקום נקי ולשרוף את המחט, השלג נקי כמעט כמו אש והוא יספיק.
ועכשיו לעבודה הקשה, עלי להוריד את החולצה כדי להגיע לחתך, מתוך היער נשמעות פסיעות רכות בשלג המתקרבות לכיווני.
אני שולפת את הפגיון שבאמת ידי ומושיטה אותו קדימה בהגנה, נשימת הקלה יוצאת מפי כשארון מגיח מאחורי העצים.
"אה זה רק אתה."