חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק עשירי ~ הזדמנות אחרונה

~ רנטה~

איני יודעת מה לעשות, בפעם הראשונה בחיי אני מתחננת לנוכחותו של אבא ועכשיו!
"מספיק" נוהם קאז שנכנס למטבח וארון נרגע מיד, נשימת הקלה שקטה יוצאת מפי לאט ואני מביטה בקאז הערצה. עבור מישהו שהיה תלוי כמעט ארבע ימים ללא אוכל ומים הוא נראה טוב, פרט לתחבושת העטופה סביב ראשו ברשלנות.
הוא מתיישב לאכול לצד ליאו ומעיף מבט בארון. "שמור את הרצונות שלך לעצמך או שאבא ידאג לשמור אותם עבורך."
ארון מביט בקאז ועונה בשיניים חשוקות.
"התנצלתי בפני רן וכמובן שלא אגע בליאו לרעה, אחרי הכול הוא אחי הקטן." למרות שארון חכם מכולם יחד הוא מקשיב לאקירה, קאז וארו.
ארבעת הגדולים הספיקו להתחבר בינם לבין עצמם לפני שאני והקטנים הגענו.
"ורן, אבא אמר לך לישון בחדר שלי כשקר לך." אני מהנהנת ושומעת את שיניו של ארון נחשקות לידי.

כדי שאטפל גם בפצעיו של קאז, אני נעמדת והולכת עם קערת העשבים מעבר לשולחן "קאז" קולי חלש וצרוד.
הוא נעמד ומסתובב בגבו אל השולחן, עיניו מביטות בצווארי בזמן שאני מורידה את התחבושת שסביב ראשו בעדינות. הוא גבוה ממני בהרבה ולכן ידי עולות ומושכת את ראשו אלי מצווארו לבחון את החתך שבראשו, מזווית עיניי אני רואה שארון אינו מרוצה מכך ועיניו לא משות מאיתנו.
"זה לא נראה עמוק," אני פוסקת. מורחת קצת מהנוזל על החתך וסוגרת אותו בחזרה עם התחבושות.
"תוכל להוריד את התחבושת בעוד שעה בערך לאחר שנוזל ייספג." הוא מהנהן ואני ממשיכה לשאול, "יש עוד מקום שנפצעת?" קאז מניף את חולצתו, חבורה שחורה ענקית נמצאת על צלעותיו בצד גופו הימני הגדול והשרירי.
"תן לי לבדוק אם שברת צלע," כריות אצבעותיי נחות על צד גופו, ואני לוחצת לאט סביב החבורה. עולה מעלה וממשיכה ללחוץ על צלעותיו התחתונות, כשאני מגיעה אל הצלע הראשונה הוא נושם בחדות.
מבטי עולה אליו, פניו נראות כשורה ואני נוגעת שוב באותו המקום. עיניי מביטות בעיניו, הוא מתקפל מעט ושוב נושם בחדות.
"נראה שהצלע הראשונה שלך סדוקה, אל תלחם ביומיים הקרובים." קאז צוחק בקלילות, "אם את חושבת שלא אלחם יומיים את טועה."
אני מביטה בו בספקנות ומורחת מהנוזל גם על צד גופו בעדינות, ומורידה את חולצתו "תודה" הוא מלמל בשקט ואני מתפלאת.
הצלחתי לאלף את חיית הפרא? חיוך קטן עולה על שפתיי ומבטי פוגש במבטו הכועס של ארון. מיד חיוכי נעלם ואני מתיישבת חזרה במקומי לאכול.

הפעם ארון אינו טורח להסתיר את קנאותו. הוא מושיט את ידו מתחת לשולחן, צוחק עם ביין ומלטף את הירך שלי בעדינות אצבעותיו עולות מעלה ומטה מבלי לעורר את צומת ליבם של האחים.
ידו פותחת את רגלי, נכנסת בין ירכיי ומסמנת את דרכה לאיברי, אני שונאת אותך!
ליבי פועם במהירות ואני מביטה באחיי בחשש תוך כדי אכילה, "תפסיק" אני מסננת בשקט.
ארון מסובב את ראשו אלי ומגביהה את קולו "אמרת משהו? לא שמעתי." בן זונה. שקט משתרר בחדר וידו לוחצת על ירכי קרוב מאוד לאיברי. המבטים של כולם מפחידים אותי ואני עונה בקול חלוש וצרוד, "אמרתי שאצא להתאמן בחוץ היום." שיין, ביין והוא מתחילים לצחוק בזלזול. "זה אמור לעניין אותנו?" אומר ארון בחיוך שאומר לי, טיפשה את חושבת שתצליחי להימלט ממני?
ידי רועדת מכעס, אני מורידה אותה מתחת לשולחן ותופסת בידו בחוזקה, ציפורניי חודרות לגב ידו. ארון מביט באחיו וחיוך מעצבן לא יורד מפניו אני מכאיבה לו והוא נהנה מכך.
ברגע שליאו, קאז ושיין נעמדים לצאת מהמטבח, ידו של ארון יוצאת מירכיי והוא מביט סימני חצי הסהר החדשים שעל כף ידו בריתוק.