-ראיין-
עמדנו אווה ואני מול דלת ביתה כשידי עוטפת את גבה בעידוד.
"קדימה. בואי נעשה את זה." שידלתי אותה לפתוח את הדלת.
היא נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת לרווחה.
שני הוריה היו בסלון כעת והביטו בנו כשנכנסנו פנימה.
אימה חייכה אליי בחמימות.
"היי אווה, היי ראיין. מה נשמע?"
חייכתי בתגובה.
"בסדר גמור. תודה." תמיד השתדלתי להיות כמה שיותר מנומס ליד הוריה של אווה.
גם כשלא חיבבתי אותה במיוחד, ידעתי למצוא חן בעיניי הורים.
"היי, אמ... אנחנו צריכים לדבר איתכם. עם שניכם."
אמרה אווה ובלעה את רוקה.
אביה, מייקל, כיווץ את עיניו.
"קרה משהו?" אסטר הביטה בי בחשד ואז החזירה את מבטה לביתה.
"אוי אלוהים... למה יש לי הרגשה שאני יודעת מה זה?"
אווה הפנתה את מבטה אליי.
מחפשת בפניי תשובות.
ידעתי שהיא הייתה צריכה אותי עכשיו.
החלטתי לחסוך את זה ממנה.
"היי, מר וגברת גרין... מה שאווה מנסה לספר לכם זה ש.."
"רק אל תגידו לי שאת בהריון.." פלטה אסטר.
גבותיי הורמו בבת אחת.
"ל-לא. ברור שלא!"
מחתה אווה במהירות.
"איך אתם בכלל.. אתם יודעים שאנחנו... כלומר-"
"שאתם יוצאים? נו באמת אווה... נעלמת ללילה שלם בלי להודיע, דבר חמור מאוד דרך אגב, ואז באורח פלא בבוקר גילינו שאת אצל משפחת מילר."
"שלא לדבר על כך שהסתובבתם ביחד בערך כל יום בשבועות האחרונים." הוסיף מייקל ונעץ בי מבט רב משמעת.
סובבתי את ראשי לכיוון אווה ומבטינו הצטלבו.
היא בלעה את רוקה.
"אז.. אני מניחה ש... אין לנו כל כך מה לספר לכם."
"לא בדיוק." אמר אביה וסימן לי להתיישב על הספה.
ממש לידו.
לעזאזל.
אסטר ישבה על כורסא ממול, וסימנה לאווה להשאיר אותנו לבד.
היא הביטה בעיניי כשואלת מה עליה לעשות.
נאנחתי והנהנתי בתבוסה.
היא נשכה את שפתה ונעלמה במסדרון.
כל כך הלך עלינו.
"אז ראיין," אביה הביט בי במבט קשוח.
לרגע התחרטתי על שהחלטנו לספר להם על כך.
היה נחמד דווקא לשמור את זה בסוד, נכון?
"אתה יוצא עכשיו עם הבת שלי."
נשמתי עמוק וסובבתי את מבטי אליו.
מביט היישר בעיניו.
"כן." אמרתי בביטחון.
פחדתי ממה תהיה תגובתם על הזוגיות שלנו, אבל פחדתי בעיקר בשביל אווה.
לא ידעתי מה ההורים שלה יחשבו על כך שאנחנו ביחד, אבל גם אם הם לא יקבלו אותי לא התכוונתי לוותר עליה.
היא שלי.
וככה זה ישאר.
לכן לא נרתעתי גם כשבחן את תגובתי לשאלתו.
"כמה זמן זה כבר נמשך, ראיין?"
שאלה אסטר.
"אני.. לא בטוח."
עניתי בכנות.
יכלו להיות אלף ואחת תשובות שונות לשאלה שלה וכל אחת מהן תהיה נכונה.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שזה נמשך כבר די הרבה זמן, אבל... זה לא באמת היה משהו עד ללפני כמה שבועות, או אפילו ימים."
הם הנהנו בהבנה.
"ראיין..." אסטר הביטה בי בעצב.
"אני מכירה אותך שנים,"
השפלתי את עיניי.
ידעתי שהמשפט הזה לא יגמר טוב.
"אבל פשוט... אווה היא הבת היחידה שלי, ראיין."
כאילו שאני לא יודע את זה.
שאפתי אוויר בחדות.
"היא כל מה שיש לי. ועם כמה שאני מכירה אותך וסומכת עליך.... האם אני באמת יכולה לבטוח בך שתשמור על הילדה שלי?"
הרמתי את מבטי למבטה.
היא ניסתה לקרוא אותי דרך עיניי.
ראיתי את זה במבט שלה.
מנסה להבין אם מה שאני הולך להגיד הוא אמיתי או לא.
"אני לא יכול להבטיח לך הרבה דברים, גברת גרין, אבל אם יש דבר אחד שאני כן יכול, זה שהבת שלך, לא תהיה בטוחה עם אף אחד אחר כמו שהיא תהיה איתי."
היא הסיטה את מבטה לכיוון בעלה.
הוא הנהן אליה בקצרה ואז שניהם חייכו, כאילו ידעו משהו שאני לא.
שניהם הפנו לכיווני את מבטם וחייכו בחמימות.
הבנתי שנתתי להם את התשובה שהם רצו לשמוע.
יופי.
אני מניח שזה היה עדיף מאשר אם הם לא היו מקבלים אותי, ואז הייתי צריך לחטוף את אווה, ולחיות איתה בסתר.
אלוהים אני באמת צריך להפסיק לחשוב מחשבות כאלה.
"היי, אממ.." הפננו כולנו את מבטנו לכיוון המסדרון שממנו בקע הקול.
אווה עמדה שם כשפניה סמוקים והיא מביטה בנו.
"אה.. סיימתם... לדבר?" שאלה כבדרך אגב.
כאילו היא לא צוטטה עכשיו לכל השיחה שלנו.
חייכתי לכיוונה.
ישבתי יותר קרוב אליה מאשר הוריה כך שגבי היה אליהם, והם לא ראו את פניי.
ניצלתי זאת כדי ללקק את שפתיי, ולשלוח לעברה מבט זימה.
היא הסמיקה עוד יותר וכחכחה בגרונה.
"כן, אמ.. למען האמת יש עוד משהו שאנחנו צריכים לדבר איתכם עליו..."
היא התחמקה ממבטי והתקרבה אליי.
החזיקה בידי ושידלה אותי לעמוד לידה.
כך עשיתי.
עמדנו יחד כשאצבעותינו שלובות זו בזו, והבטנו בהוריה.
"אז... לראיין הייתה יום הולדת לא מזמן,"
אמרה וחייכה אליי חיוך קטן.
חייכתי אליה בחזרה ולחצתי על ידה בעידוד.
"בקיצור, לא הספנו לחגוג לו ו... חשבנו על משהו."
"משהו?" אביה כיווץ את גבותיו.
"טיול." הסברתי.
"איזה מין טיול?" שאלה אימה.
"טיול. אתם יודעים. של.. כמה ימים. הולכים ביום ואז בלילה ישנים באוהל ובבוקר קמים וממשיכים ללכת, ואז שוב עוצרים לישון במקום אחר וא-"
"אוקיי, אווה, אני חושבת שהבנו."
"כן.."
"ואתם מתכוונים... לישון ביחד באוהל?" שאל מייקל והביט בי בחשד.
אווה כמעט נחנקה.
"אבא!"
"מה?"
"אמ.. אני מניח שלהביא אוהל נוסף יהיה חתיכת עול. אתה יודע..."
תירצתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש.
הוא שקל לרגע את טענתי.
"כן זה.. נכון.." הסכים בלסת חשוקה.
"מייק... הם ילדים טובים."
לחשה לו אסטר והעמדנו פנים שלא שמענו.
הוא בחן את פניי שוב ולבסוף נאנח.
"ואיפה בדיוק אתם מתכוונים לטייל?" שאל.
"למען האמת עוד לא ממש תכננו כלום... היינו צריכים לוודא שתתנו לנו קודם.."
"ומה עם ריקי, ראיין? היא מסכימה?"
"היא תהיה החלק הקל יותר.." אמרתי.
"ומתי אתם מתכוונים ללכת? יש לכם לימודים, אתה לא יכולים להבריז לכמה ימים בלי סיבה."
"אבל זה לא בלי סיבה, אמא!" מחתה אווה.
היא הרימה גבה.
"בלי להעליב, ראיין, יום הולדת זה לא תירוץ טוב מספיק בשביל שאתן לך להבריז מהלימודים לשבוע." היא הפנתה את סוף המשפט לביתה.
"טוב אז... אז לא לשבוע. נמצא זמן. אולי.. אם יש חופש בקרוב אז-"
"רגע רגע רגע... יש לי רעיון."
חייך מייקל.
"מתי המבחן הבא שלכם?"
"מחרתיים... למה?"
"אם תקבלי מעל... תשעים וחמש, תוכלי לקבל את שבוע החופש לטיול שלכם."
"ברצינות?" אווה חייכה אליי בהתרגשות.
"כן. את תלמידה מחוננת אווה, מגיע לך פרס על כל ההצלחה שלך בלימודים. אם את רוצה לנצל את זה על הטיול שלכם... מי אנחנו שנעצור בעדכם?"
"תודה אבא!" היא קפצה לחבק אותו.
"אבל... את עדיין צריכה לקבל אישור מאמא שלך."
היא שלחה לעברה את מבטה.
אימה חייכה בתשובה.
"יש!!" היא עברה לחבק אותה.
משאירה אותי עומד שם ומנסה להבין מה לעזאזל אני אמור לעשות עם עצמי?
עוד סיבה למה לא רציתי להיכנס לזוגיות...
יש לאווה מזל שאני מאוהב לה בצורה.
טוב.. לא באמת.
למעשה היא נדפקה בכך שהיא בחרה להיות איתי, אבל אני אראה בכך אתגר.
כי זה מה שהיא עושה לי.
גורמת לי לרצות להיות טוב יותר.
לבסוף היא התנתקה מהחיבוק ושבה לעמוד על ידי.
"טוב, אז... אנחנו צריכים ללכת. אתם יודעים לדבר עם ריקי וזה..."
"וללמוד למבחן!" הוסיף מייקל.
היא גלגלה את עיניה,
"כן. כמובן."
ושלחה לעברי חיוך סודי.
שנינו ידענו טוב מאוד שהיא תצליח לעמוד באתגר הזה.
"אבל למה לא?!"
"למה לא, ראיין? אתה ברצינות שואל אותי את זה? תפעיל את הראש שלך, אתם לא הולכים לבד לטיול הזה, נקודה."
הבטתי באימי בזעם.
אווה עמדה לידי ואחזה בידי.
היא שלחה אליי חיוך מנחם, והרגשתי איך אני מתרפה מעט.
"אמא, בבקשה. זה רק לכמה ימים, וזה בערך הדבר היחיד שאי פעם ביקשתי ממך!"
היא הרימה גבה.
"אוקיי, אוקיי, אז ביקשתי ממך דברים בעבר, אבל זה לא סתם ככה. זה לכבוד יום ההולדת שלי."
"לא ביקשת מכונית ליום ההולדת?"
"לא צחקת לי בפרצוף כשביקשתי?"
היא חייכה.
"אני מניחה שכן... ומה לגבי הלימודים שלך? ושל אווה? אני חושבת שכבר דרדרת אותה מספיק בלימודי-"
"כבר דיברנו עם ההורים שלי." אמרה אווה.
"זאת לא בעיה מבחינתם כל עוד אני אצליח במבחן הבא."
היא הנהנה בהבנה.
"בסדר... ואתם באמת מתכוונים לטייל בזמן הזה?"
"מה זאת אומרת?" כיווצתי את גבותיי.
"זאת אומרת שגם אני הייתי בגילכם. מה אתם חושבים? שלא נסיתי כל מיני טריקים... טיולים.. סרטים... ים.. ובינינו, זה ממש לא מה שהייתי עושה בסוף."
"אלוהים.. אמא, לא הייתי צריך לדעת את זה.."
"ואני לא הייתי צריכה לדעת שאתה ואווה-"
"אוקיי, כן, הבנו את הנקודה שלך." מיהרה אווה להגיד.
"אז," אמא העבירה את מבטה בנינו.
בוחנת את תגובותינו.
"אתם באמת מתכוונים לטייל?"
הנהנו.
"תתפלאי, לא כולנו כמוך.." מלמלתי לאווה.
"שמעתי את זה."
גלגלתי את עיניי.
"אז מה את אומרת? תסכימי להגשים את חלומו של הבן המוצלח והמועדף עליך?" מצמצתי בעיניי ושרבבתי את שפתיי לעברה.
היא נראתה כאילו שוקלת מה לענות.
אבל אני הכרתי אותה.
וידעתי שהצלחנו.
"בסדר,"
"יש!!" אווה קפצה עליי בחיבוק.
"אבל!"
גנחתי בתסכול.
"אני מצפה ממך להשלים את כל החומר הנלמד שתפספס בשבוע שבו תעדרו, ושבחיים לא תתלונן יותר שאני לא נותנת לך לעשות כלום."
היא הרימה גבה מזהירה.
"בסדר גמור." חייכתי מרוצה.
"יופי. אני שמחה שסיכמנו."
לחצתי את ידה ואז חיבקתי אותה ונשקתי ללחיה.
"תודה, אמא. אוהב אותך, להתראות." משכתי את אווה איתי ויצאתי מהבית לפני שתהיה לאימי הזדמנות להתחרט.
ברגע שיצאנו מהדלת משכתי את אווה לנשיקה ארוכה.
היא ניתקה את שפתיה וחייכה.
"הצלחנו." אמרה.
חייכתי גם.
לא הייתה לי ברירה.
החיוך שלה היה מדבק.
"כן... עשינו את זה. ועכשיו תחזירי לי את השפתיים שלך."
_______________
פרק קצת קצר אבל אני אשתדל לפצות על זה בפרקים הבאים...
מקווה שאתם נהנים מהסיפור♡