~ קרול ~
נשימת רווחה משתחררת מפי בעוד שגופי שעון על גזע עץ לצד ביתי הישנה. ידי נשלחת ללטף את שיערות ראשה הזהובות והארוכות, סוף סוף היא שלווה. רק לפני זמן קצר הצלחתי להרגיע אותה מהחיזיון האחרון שחזתה.
אליס סובלת בכל פעם שהיא רואה את הנסתר. בעבר החזיונות היו נעימים ושמחים, אך מאז שאימא מתה ממחלה מסתורית כל חיזיון מסתיים בצרחות, כאב וייסורים.
מבטי סורק את היער שמסביבי ואת בני הישנים, המקום הזה מסוכן אבל זאת הברירה היחידה שנותרה לי. סבתא של אליס מצד אימה הייתה חצי דם כסוף. כל חייה היו אומללים, היא נמכרה מאציל לאציל לשמש להם בידור או מגדת עתידות לשדות מלחמה. הדם והזוועות אחזו בה כל חייה, מכיוון שהייתה רק חצי דם ולא יכלה לשלוט בכוחה באופן מלא, השובים שלה היו מכים ומתעללים בה עד מוות כדי שתיתן להם חיזיון קטן של העתיד.
אני יודע מהם התנאים לחזיון של דם כסוף ועשיתי הכול כדי למנוע מאליס לקבל חזיונות בילדותה. התנאי הראשון הוא שהדם המעורב בחיזיון צריך להיות חזק במיוחד ולכן פרשתי מעבודתי כחייל בצבא המלך.
התנאי השני והיותר קשה לשליטה הוא שבעל הדם הכסוף מביע רגש חזק ומתלתל. והתנאי השלישי והאחרון הוא אם הדם הכסוף חצוי או למלא, לרוע גורלנו אליס בעלת דם כסוף מלא.
נשבעתי לאימה של אליס אהבת חיי שלעולם לא אתן לה לעבור את מה שעברה סבתא ולכן עלינו לעבור למדינה השכנה, על מנת להסתיר את זהותה.
השחר עוד מעט יעלה ואיני יכול להירדם, נהמות נשמעות מתוך עובי היער. אני שונא את המקום הזה. אנו נמצאים בגבול שבקצה היער האבדון ואין לדעת מה מתחולל במקום בעובי היער הנוראי.
אף אחד מכל חמשת הממלכות לא מעז להיכנס ליער, אף אחד חוץ מיושבי ההרים האסורים.
אני נזכר בנערה עם השיער הקצר והחבלות על גופה, אנשים בעלי צבע הדם שלה יודעים דבר אחד להרוג ובאכזריות. בצעירותי ראיתי מפקד עם אותו צבע הדם, התחושה של הפחד והרוע שהרגשתי כששהייתי בסביבתו עברה בי שוב היום כאשר מבטי נפגש עם מבטה המטורף, השיתוק המוחלט וחוסר האונים הקפיאו את ליבי.
משום שדמי כחול ודמו של בני וורן חצי כחול הצלחנו לראות שבריר קטן מהאימונים שלהם, הם מהירים, אכזריים וחסרי רחמים. הם היו גדולים ממנה בגיל ובגודל, שלושה על אחת והכו אותה ללא רחמים שהייתי בטוח שמתה מפציעותיה המרובות וריחמתי עליה, אך היא הייתה עדיין נשמה כשהתקרבנו אליה, כמובן שמעולם לא עלה על דעתי שתרצה לעזור לנו.
אחרי החיזיון שאליס חזתה עבורה היא נעלמה כלא הייתה, ידעתי שלא לסמוך על אף אחד חוץ מעצמי ובשרי. ואם הייתה עוזרת לנו? האם זה לא נוגד את חוקי הדם? השאלות מכאיבות לראשי ואני מניח להם להיום, קרני שמש ראשונות עולות באופק, מחממות ומפיצות תקווה חדשה בתוכי, גם בלי הנערה נצליח לעבור את הגבול אל הממלכה שמעבר.
"קומו" אני מנער את גופם של בניי "וורן, אד" וורן פוקח את עיניו מיד מוכן לתזוזה ואילו אד עוד נמנם קלות, אך הוא מתעורר מיד כשוורן מכה בכתפו.
"אני ער, אני ער." הוא מפהק. אחרונה אני מעיר את אליס ולאחר ארוחת בוקר קצרה הכוללת ברובה צמחים וירקות, אנו מוכנים להמשיך במסע.
קול פיצוח ענפים קל נשמע מאחורי עץ סמוך, מיד מבטי מופנה לשם ואני שולף את חרבי.
~ רנטה ~
"זה לא הכיוון הנכון." קולי מעיר את תשומת ליבה של המשפחה ואני יוצאת מאחורי עץ סמוך למחנה שלהם. האב ושני בניו שולפים מיד חרבות מוכנים לקרב. אני יודעת שהם לא סומכים עלי ואם ברצוני להציל לפחות אחד מהם עליהם לסמוך עלי באופן מלא. הדרך היחידה שלי לעשות זאת היא רק אם הילדה תסמוך עלי, אני מתקרבת אליה בצעדים בטוחים, שיערה הבלונדיני והארוך אסוף בסרט כחול מלוכלך ומרופט, עיניה הכחולות כים חודרות לליבי.
אביה נדרך במקום ואני נעצרת במרחק מה ממנה, בשובבות אני מסמנת לה באצבעי להתקרב אלי. בצעדים מהססים היא מתקרבת ואני רוכנת מטה לאוזנה, לוחשת בזמן שידי מכניסה את שערי הקצר מאחורי אוזני, "אני אציל אותם, אבל את חייבת לסמוך עלי." אני מתיישרת ומושיטה את ידי אל אליס במבט בוחן. היא עדיין מפחדת ממני אבל אני סומכת על תחושת הבטן שלי, היא הסיבה שהם הצילו אותי אני בטוחה בכך, לפתע חיוך עולה על פניה של אליס ידה תופסת בידי והיא לוחצת אותה בהסכמה, מסתובבת אל אביה ואומרת, "אני סומכת עליה" בעיניים בורקות.
אליס משנה את אחיזתה בידי ואוחזת בה בעדינות כמו ילד קטן האוחז באימו, "שלושת הימים הבאים יהיו המסע הקשה ביותר שתעברו בחייכם. היער הוא השטח שלי ולכן עליכם להקשיב לכל מה שאומר לכם מבלי לשאול שאלות עד שנגיע לנהר מובן?" הם מהנהנים ומחשבה ממורמרת עולה במוחי,
אם תשרדו את היער..
אני מובילה אותם בדרכים עקיפות לדרך הראשית, הרחק מהמבצר ועדיין קרוב אליו מספיק כדי לא לאבד את דרכנו אל תוך עומק יער האבדון. כשהשמש נמצאת באמצע השמיים אני רואה את צריחי המבצר ונושמת בהקלה, "את מובילה אותנו לאחרים שיהרגו אותנו!" צועק וורן בבהלה, הוא ואביו נעים במהירות לעברי ושתי חרבות נוגעות בצווארי משני הצדדים.
האב תופס בידה של ביתו ומושך אותה במהירות ממני "זה נכון?" שואלת אליס הנגררת לאחור ואשמה בעיניה.
"אם הייתי רוצה להרוג אתכם, הייתי עושה זאת בזמן שישנתם." אני אומרת בשלווה וממשיכה ללכת מתעלמת מהחרבות על צווארי, אם הם מנסים להפחיד אותי הם יצטרכו הרבה יותר מחרב, המנה היומית שלי היא הלקאות עם שוט או חרב מעץ.
"כדי לעבור לארץ שמעבר לגבול עליכם לעבור את הנהר הרחב," אני מצביעה מעבר למבצר מעלה אל הנהר הקפוא. "מורד הנהר כבר נמס וגועש, שום רפסודה לא תעביר אתכם לצד השני, אך על ההר במרחק יום מהמבצר הנהר עוד קפוא ותוכלו לעבור שם בבטחה." הם מורידים את חרבותיהם ומחזירים אותן למקומן "תוכלו? ומה איתך?" שואל הבן הצעיר.
חיוך מריר עולה על פניי "אני לא יכולה לברוח מהמקום הזה," לפחות לא עכשיו, האב משחרר את ביתו והיא ממהרת לצידי. הדם שלי יכול להרגיש שהיא מיוחדת והוא רוטט בגופי כשהיא בקרבתי, אין כסופי דם בארץ הזו וגם בארץ שמעבר לנהר, היא חייבת לבטוח בי כדי שאצליח להציל אותה גם אם זה אומר להיפרד מאביה ואחיה.
אנו ממשיכים לצעוד מעלה בהרים וביער הסבוך והמסוכן, מעט אור שמש חודר מעבר לצמרות העצים הצפופים, שורשי העצים העבים והענקיים היוצאים מהאדמה ומהווים מכשול ועיכוב עבור
החולייה הכי חלשה שהיא אליס וכמובן בנו השני של האב בעל הדם החום.
אני מובילה אותם בירידה תלולה ומסוכנת בין סלעים ועצים, בין רגע אני קופצת מקצה אחד נתלית על ענף בצד השני וקופצת את שאר המרחק מטה, במבט לאחור אני נזכרת שדמם וכוחם אינו חזק כמו שלי והם תקועים במקום.
הבן הבכור של האב מביט בי מלמעלה במבט זועף ואומר בידיים מורמות לאוויר "ומה אנחנו אמורים לעשות?!" אני נושמת עמוק ומלמלת "אתה יכול לצלול למותך." במהירות אני עולה בחזרה את הירידה, נעמדת מולו ומושיטה את ידי אל אליס. "מה אמרת?" הוא מסנן מפיו ורוכן לעברי, אני מסרבת בראשי וחיוך קטן נסוך על פניי למבטו הכועס.
אליס לוקחת את ידי וביד אחת אני משלשלת אותה מטה אל קצה של גזע עץ בולט מבין אבנים.
היא זועקת בפחד ותופסת בידי בחוזקה, צחוק נפלט מפי ואני מרגיעה אותה "אל תדאגי לא אפיל אותך." היא נצמדת אל גזע העץ ומחבקת אותו בחוזקה עד שאני יורדת אליה. "גברים, אתם תסתדרו מכאן או שגם אתכם להוריד?" אני שואלת בעוקצנות ומביטה אל הבן הבכור.
הוא מביט בי בפליאה ולחייו מאדימות. לפתע אני מודעת למילותיי ופניי מתחממות, מבטי מושפל במהירות מטה ואני יורדת על בירכיי. "אליס תעלי על גבי," לאחר רגע שאיני מרגישה שום דבר ראשי מסתובב אליה, היא עדיין מחבקת את גזע העץ ומסרבת בראשה.
"קדימה אליס, אני חזקה בהרבה ממה שאני נראית." היא עדיין מסרבת ואני מביטה מעלה אל האב בבקשת עזרה, הוא יורד אל גזע העץ שאנו עומדות עליו ולוחש לראשה של ביתו.
"אמרת שאת סומכת עליה נכון?" היא מהנהנת אך עיניה עצומות, "גם אני סומך עליה שתציל אותך." הוא אומר לה בביטחון וליבי רוטט, הוא סומך עלי שאציל אותה? אם הוא מוכן להפקיר את חיי ביתו וחייו בידי? לאט היא משחררת מגזע העץ ואני יורדת שוב על בירכיי, ידיה החלשות והקטנות נכרכות סביב צווארי "ילדה טובה." אומר אביה ומלטף את ראשה, אני נעמדת תופסת ברגליה ומביאה אותן סביב מותניי.
למרות שהבדלי הגילאים ביני לבינה הוא כמעט שלוש שנים, אני בת שש עשרה והיא אולי שלוש עשרה, משקלה אינו כבד עבורי ובקלות אני יורדת מטה כשהיא על גבי. כשרגליי דורכות על האדמה, אליס עדיין לא משחררת את גופי ואני תופחת בגיחוך קל על ידיה, "את יכולה לרדת." היא פוקחת עין אחת ואת השנייה ויורדת בנשימת הקלה לקרקע.
אני מביטה מעלה אל האב ובניו היורדים בזהירות מטה צעד אחר צעד. ברגע שהאב יורד מטה אליס מחבקת אותו בכוח, הוא מלטף את ראשה וידו נשלחת לאט לראשי "ילדה טובה" הוא אומר וחום מתפשט בכל גופי, מדוע הוא מתנהג אלי כך? הוא מזכיר לי את אבא. דמעות נקוות בעיניי ומיד אני מסתובבת וממשיכה ללכת.
"אז איך אנחנו קוראים לך?" שואל הבן השני של האב שנפל את מעט המרחק שנותר בין הסלע לאדמה בחבטה. "שמי רן, ואתם?" אני מפנה אליהם את השאלה תוך כדי התקדמות אל תוך היער הירוק, הלבן והקר. "שמי קרול" אומר האב אני מסתובבת ומהנהנת בראשי אליו, הוא מחזיר לי בהנהון מכבד של חייל.
"ואני אד." הבן השני קופץ לפני אחיו, אני מחכה לבנו הבכור של קרול שיציג את עצמו, אך הוא נותר שקט. ראשי מסתובב אליו במבט בוחן הוא גבוהה ונאה מאוד, בעל שיעור בהיר ועיניים בהירות, לסתו חדה והוא מביט בי במבט זועף.
אני מחליטה להשתובב אתו מעט ואומרת "אני מניחה שגם לזועף יש שם או שנשאר עם זועף?"
אד מחייך חיוך קל ואליס מחניקה נחרת צחוק בפיה. "לא ידעתי שצבע הדם שלך יודעים להיות מצחיקים, חשבתי שאתם מתמחים בהרג והרס." הוא עונה בארסיות.
אני נעצרת במקום והוא עוקף אותי בחיוך ניצחון, "לאחי הגדול קוראים וורן," אומרת אליס ומושכת אותי קדימה מידי. "אל תתייחסי אליו." היא מוסיפה בלחש ולוחצת מעט את ידי.
אני נמלכת בדעתי, ממשיכה להתקדם ומדברת בקול כדי שישמע אותי "תודה אליס, אבל פרצופו כל כך מעצבן שאני מניחה שאשאיר עם השם זועף." הפעם אליס לא מצליחה להחזיק את הצחוק בבטן ומתפרצת בצחוק מתגלגל.
"אני לא זועף! אני פשוט לא סומך עלייך." הוא מסתובב ומתחיל ללכת לכיווני עד שהוא גוהר מעלי. אני מביטה בו מלמטה, נשימותיו על פניי ועיניו הירוקות מביטות בי בנחישות "ועדיין אני התקווה היחידה שלך להינצל." ידי עולה ותופחת על חזהו בארסיות, אליס מושכת אותי קדימה ואני מחייכת לקרקע, החזה שלו רחב ושרירי משציפיתי.
ככול שאנו מטפסים גבוהה יותר על ההר האוויר מדולל יותר ויותר והם מתקשים לנשום.
אני רגילה לאוויר הדל, בעברי התאמנתי באזור הזה עם אבי, אני זוכרת שהרגשתי כאילו ריאותיי נקרעות בכל פעם שעליתי וירדתי מההר. לקח לי המון זמן עד שלמדתי לנשום נכון וזה לא הזמן שיש לנו עכשיו עם ארון, קאז וביין על הזנב שלי.
אני נעצרת ומסתובבת לאחור, אליס עומדת ליד אביה מתנשפת ומתנשמת בחוזקה הרבה מאחוריי גם אביה ואחיה מתקשים לנשום, אך הם משתדלים לא לראות את חולשתם בפניה.
קורטוב של רחמים עולה בי כלפיהם, "אנחנו עוצרים לכמה רגעים וממשיכים, שתו מים ונשמו נשימות קצרות." הם עושים כפי שאמרתי להם ואליס שואלת בין נשימה לנשימה.
"למה אנחנו ממהרים כל כך? ממי אנחנו בורחים?" מבטי עובר בחדות לאביה, הוא יודע ממי אנו בורחים אך לילידיו אין שמץ של מושג מי נמצא במבצר, ומה יעשו כשיגלו שזרים נכנסו לשטח שלהם.
"אחים שלי" אני לוחשת ברעד, מורידה את התיק מגבי לקרקע וניגשת אל אליס. היא מביטה בי בשאלה בזמן שאני מורידה את התיק שלה מכתפיה מעבירה את ידי לאורך גבה מצווארה ועד עצם הזנב שלה, לוחצת בשלוש נקודות מרכזיות לאורך עמוד השדרה ומושכות את כתפיה לאחור, האוויר זורם אל ריאותיה בקלות, היא נושמת יותר באיטיות ומרגישה הקלה.
אני ניגשת אל אד ואביו ועושה את אותו הדבר, הם נושמים בקלות וממלמלים תודה כשאני ניגשת אל וורן הוא לא מפנה את גבו אלי בהתרסה, "היי זועף, אתה בקושי נושם והאוויר יהיה קשה יותר לנשימה ככול שנתקדם, אז אל תעכב אותי ותסתובב." כמובן שהוא מעיף מבט זועף לכיווני, אך אני בכל זאת מסובבת את גבו אלי בכוח ומורידה את תיקו מעליו.
גבו של וורן רחב ושרירי מכל האימונים בחרב עם אביו, אצטרך ללחוץ עם קצת יותר כוח עליו כדי שזרימת אוויר תעבור. אני לוחצת ונושמת את ריחו, הוא מריח כמו שלג ועץ אורן, הוא נושם בקלות מסתובב, מניף את תיקו ומנמיך את קולו כך שרק אני אשמע אותו, "תעשי הכול כדי לגעת בי?"
עיניי נפתחות בתדהמה ומיד אני חוזרת לעצמי, "ואם כן?" אני עונה ומוציאה את לשוני אליו, וורן המום מתשובתי ואני ממשיכה לצעוד בתחושת ניצחון. "האחים שלך, כולם כמוך?" שואל קרול, אני מותחת את ידיי מעלה ומסתובבת אליו, "כמוני?" גבותיי מתכווצות. "צבע הדם" הוא אומר באי נוחות.
אני דוחפת את אליס כלפי מעלה מגבה ועונה ביובש "כן, כולנו באותו צבע דם." וורן מופיע לצידי ושואל ברצינות "כמה יש מהם?" אני מעיפה אליו מבט ועונה במרירות "שבעה, למזלנו אחד מהם נמצא עם אבי במשימה."
השמש מתחילה לשקוע, הגיע הזמן לחנות הם מותשים. אנו מגיעים לקרחת יער קטנה המוקפת בעצים, אני שולפת סכין וחותכת את כף ידי בחתך קטן, הם מתבוננים בי בפליאה בזמן שאני מורחת את הדם הנוזל מידי על העצים שסביב קרחת היער.
"אל תיבהלו זה רק כדי להרחיק חיות." אני עוטפת את ידי בבד ומהדקת אותו בשיניי "הקימו מחנה והבעירו אש, אני אדאג לצייד." אני מושיבה את אליס על בול עץ בצד, חולצת את נעליה ומעסה את רגליה הכואבות והקפואות.
"מי את שתתני לנו פקודות?" שואל וורן בהתרסה, אני מרימה גבה לעברו בחצי חיוך ואביו עונה מיד במקומי מהסה בבנו. "שקט וורן היא צודקת! עדיף לנו להישאר יחד." אני מחייכת אליו שוב בניצחון והוא מביט בי בכעס, "לך להביא עצים." אני פוקדת עליו בהרמת גבות. אני מבינה מדוע אחי אוהבים להונות אותי ולהתגרות בי, זה מהנה לעשות את זה למישהו אחר.
"תהי מסוגלת לצוד לבד?" קרול מניח את ידו על כתפי ואני מהנהנת בהסכמה, "כמובן." קל יותר לצוד עם הקשת מאשר עם כל כלי הנשק שעלי ולכן אני נפרדת מרוב הפגיונות שעל גופי וצועדת אל היער.
לפני שאני נעלמת בין העצים אני מביטה בקרול ומזהירה, "אל תתרחקו מהמקום הזה, אם נשקפת סכנה לחייכם להרוג קודם שאלות אחר כך." הוא שולף את חרבו ואני מתחילה לרוץ אל תוך העצים מחפשת את הטרף.
בשדה ראייתי עולות שתי ארנבות, אני מותחת את קשתי בדממה נושמת ומשחררת.
החץ פוגע פגיעה ישירה בעין הארנבת הראשונה, במהירות קשתי נמתחת שוב והחץ מפלח את ראשה של הארנבת שניסתה להימלט על נפשה.
אני לוקחת את הארנבות וקושרת אותן מרגלן אל מותניי, מבטי מופנה מעלה אל קן גבוהה בצמרת העץ, שוב אני שולפת את הקשת ומותחת את החץ. רחש קל נשמע מאחורי ואני מפנה את קשתי אל המקום ממנו נשמע הרחש.
אין נפש חיה בסביבתי, אם כך מי יכול להתגנב מאחורי? לאט כשקשתי עדיין מתוחה אני צועדת אל מקום הרעש ומביטה מטה, סוליית מגף צבאי כבד נראית על הקרקע.
מיד אחיי עולים במחשבתי, הם היחידים שמסוגלים להתגנב מאחורי בדממה ולהיעלם כאילו מעולם לא היו שם וזוהי טביעת רגלו של ביין, הוא השאיר אותה בכוונה. שוב רחש של התפוצצות ענפים נשמעת במרחק ממני.
אני מותחת את הקשת, מסתובבת במהירות ומשחררת את החץ אל עץ סמוך. משהו מוזר קורה כאן. עיניי נסגרות ונפתחות מנסות להתחדד על העץ, הוא נראה נוזל? או שעיניי מתעתעות בי? לאט רגליי נושאות אותי אליו וככול שאני מתקרבת, ליבי נשמע כתוף באוזניי.
אני שולפת את החץ מגזע העץ, דם חום וסמיך נוזל מליבת העץ אל הקרקע הלבנה, אך אין עקבות בשלג מסביב.
האם אני הוזה? מבטי עובר אל עץ נוסף במרחק מה ממני, גם ממנו יוצא דם וצבע הדם הוא חום? הם אמרו לי להרוג את המשפחה, הם השאירו לי מסר בשלג, מה אם הגיעו אליהם?
אני פותחת בריצה מטורפת לכיוון המחנה שבו השארתי את המשפחה.
לא יכול להיות.. אני מרגיעה את המתח האופף את גופי, לא יכול להיות שאחי הגיעו אליהם, נזהרתי מאוד לא ללכת על הדרך הראשית. ככול שאני מתקרבת אל המחנה עצים נוספים מסומנים בדם חום.
מדורה קטנה מרצדת במרחק ואני פורצת מבין העצים בקפיצה לקרקע, הפגיונות שעל ידי נשלפים וראשי עולה מעלה. נשימת רווחה משתחררת מפי כשאד מביט בי במבט טיפשי פיו פתוח באמצע הנגיסה בפת לחם.
אני מתרוממת ומכניסה את הפגיונות אל המתקן שעל ידי. "האם נשקפת סכנה?" שואל קרול במתיחות. יכול להיות שהדם היה פרי דמיוני ואחיי לא באמת מצאו אותי? אחרי הכול אנחנו בגבולות יער האבדון, היער המפריד בין החיים למוות, בין גבולות המציאות והדמיון, ובין עולמנו ועולמות אחרים.
"הירגע" אני עונה בחיוך המסווה את המתח שגופי שרוי בו, "התאמנתי קצת" קרול מסתכל עלי במבט מפקפק ובוחן את תנועותיי. אני הולכת לכיוון אליס מתיישבת על האדמה הקרה ופותחת את הקשר מרגליהן של הארנבות שצדתי. אליס מתפעלת ואומרת במחיאות כפיים, "אנחנו אף פעם לא מצליחים לצוד ארנבות, הן ממש מהירות." כמובן שלא תצליחו אין לכם את הדם שלי.
לפתע בטני מתכווצת ואיברי נמתחים מבטי עולה אל השטח שמעלנו בין העצים הסבוכים.
אני מרגישה שצופים בנו או יותר נכון אני מרגישה שצופים בי, ההרגשה היא כמו מחנק שאי אפשר לעצור, אני נושמת עמוק ומנסה להתנער ממנה תוך כדי הורדת העור מהארנבות.
קולות הקאה נשמעות מבנו השני של קרול אד ועיניי מתגלגלות לאחור למראהו "חלשלוש" לחישה רמה יוצאת מפי וגומרת לזועף לצחקק בשקט.
קרול מביט בטכניקה שאני משתמשת בה להוריד את פרוות הארנבות ואומר "הייתי שואל אותך כמה זמן שרתת בצבא? ובאיזו יחידה אך זה בלתי אפשרי, ולכן אשאל מי אימן אותך?"
אני מביטה באליס ובאד ומסרבת בראשי, קרול מבין מיד, לוקח את הארנבות ומכין מהן נזיד ירקות. כאיש צבא לשעבר הוא יודע איך להסתדר בטבע וזאת הסיבה ששרדו עד עכשיו את המסע, עד שהנזיד מוכן אני מראה לאליס כיצד משחיזים את הסכינים שלי ומנקה אותם.
ההרגשה שצופים בי מתגברת, ובכל כמה דקות מבטי סורק את האזור בזמן הארוחה אני שקטה ואליס מספרת לי סיפורים מילדותה על אימה, אחיה ואביה. אני מאזינה לה ומחכה שהעייפות תיפול עליה ולאחר שהיא מסיימת את הארוחה היא אכן מגיעה, לאט עיניה מפרפרות בעייפות ופיהוקיה הולכים ומתרבים.
"אליס, זמן לישון." אומר אביה ומוסיף "וגם אתה אד." היא ואד עושים כדבר אביהם מבלי להתווכח, אליס נשכבת צמוד לאחיה הגדול וורן והוא מלטף את שיערה הארוך עד שלאחר דקות אחדות היא נרדמת או כך הם חושבים, אד נשכב בסמוך לעץ קרוב למדורה.
"גם אתם צריכים לישון, אני אשמור בלילה." אני מביטה בכוכבים ולאחר מכן בהם. "לפני כן ספרי לי מיהו אביך ומדוע אינך מצייתת לחוקי הדם?" הוא כבר יודע מי אבי, מדוע הוא ממשיך לחקור אותי? אני מביטה בעיניו הן טובות ואני מחליטה לבטוח בו.
"אתה בטוח שהזועף יוכל להתמודד עם האמת?" וורן נעמד בכעס והולך לעברי, הוא נעצר כשהוא עומד מעלי, אני מביטה בו במבט תמים ואביו עוצר אותו בפקודה קשה "שב וורן!" קרול בוודאי היה מפקד בצבא, יש בו אצילות וכוח. וורן מתיישב לצד אביו מובס ואני מחייכת אליו בהתנשאות, "אני מבין שאתם מחבבים אחד את השני, אבל בבקשה רסנו את עצמכם למען רווחת נפשי הזקנה." החיוך נמחק מפניי ועולה על פניו של וורן.
אני מרגישה שוב שפניי מאדימות ומתחילה לדבר ולהסיט את מחשבותיי "לפני שהגעתי לכאן חייתי עם אבי בכפר קטן מעבר ליער האבדון, הוא היה מרפא הכפר והעיירות הסמוכות." מקל קצר שוכב על הקרקע לצידי, אני מרימה אותו ומלבנת את האש.
"אבי היה בעל דם לבן ולימד אותי את מה שידע על ריפוי אנשים מכל סוגי הדם." קרול משלב את ידיו על חזהו מחכה להמשך. "כשהייתי בגיל שישה ירחים, אבי יצא לרפא אדם שחלה בכפר הסמוך ולאחר יום הגיע אדם זר וגבוהה בעל צלקת על פניו המתמשכת מלחיו הימנית ועד צווארו, בעל שיער שחור ועיניים שחורות." קרול מביט בי בזעזוע, אתה מזהה את האדם עליו אני מדברת?
"הגבר טען שאינו חש בטוב ובא לראות את המרפא, למרות שהיה נראה בריא מאוד הכנסתי אותו לבית כמובן שלא היה דבר מוזר בכך הרי זרים היו אצלינו מנהג קבוע, אך המשכתי להרגיש הרגשה רעה בבטני." אני נזכרת באותו היום וצמרמורת עולה בגופי, וורן נשען קדימה ממקום מושבו ועיניו פקוחות ומנסות לזכור כל פרט ופרט. "הגבר סרב לעזוב עד שאבי יחזור ולכן ניסיתי להכניס סם מרדים מפרחי בר למשקה שהבאתי לו, לרוע מזלי הוא הבחין בכך והימם אותי."
אליס ואד ערים, אני מסוגלת לדעת לפי נשימותיהם המנסות להישאר שקטות וחיוך קטן עולה על פניי. "הוא אותו הגבר שהביא אותי אל המבצר השחור בהרים האסורים, הוא אותו הגבר שאימן אותי להיות מי שאני, והגבר הזה הוא מפקד המלחמה." פניהם של וורן וקרול המומים וחסרי אונים, עכשיו שהם מבינים מול מי הם ניצבים התקווה נעלמה מעיניהם.
מבטו של קרול עובר לביתו ודמעות נאספות בעיניו, אני נעמדת וצועדת לעברו מניחה את ידי על כתפו, "אני אעביר אתכם מעבר לגבול גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה". קרול אוחז בידי ושוב ניצתת בעיניו התקווה. אתה עומד למות, אתם עומדים למות אני רוצה לומר אבל אני לא יכולה, אני חייבת לשמור על הרצון שלהם לחיות, לפחות עד שנגיע למעבר. לאחר כמה רגעים של שקט קרול פורש את בד השינה שלו בין אד ואליס ועוצם את עיניו. וורן מביט בי במעט רחמים ואני מחזירה לו מבט כועס, אין לך שום זכות לרחם עלי! אני חזקה הרבה יותר ממך.
וורן נשכב לצידה של אליס ומחבק אותה בשינה בחוזקה, אני נשענת על גזע עץ סמוך אליהם ועוצמת את עיניי, מספיקות לי שלוש שעות שינה טובות בלילה אחד ואני יכולה להישאר ערה במשך שלושה ימים ושלושה לילות ברציפות.
לאחר בדיוק שלוש שעות עיניי נפקחות בבהלה, ההרגשה שמישהו צופה בי התחזקה עד כדי כך שעיניי מסרבות להיעצם וקיבתי מתהפכת בקרבי. אני נעמדת חרישית ולאט מרימה את החץ והקשת שלי, מבטי סורק את ההרים המקיפים אותנו ואני נותנת לתחושה לאפוף את כולי, נותנת לה להשתחרר עד שאני מרגישה במרחק רב במעלה ההר תזוזה.
ידי מותחת את הקשת, מוחי מתחדד. נשימה עמוקה, נשיפה איטית, מתיחה חזקה והחץ משתחרר.
משהו אכן זז באפלה ונעלם.
~ ארון ~
הירח נמצא בחצי מסלולו כשסוף סוף עיניי נחות עליה. אני עומד בגובהה ההר המשקיף על המחנה בו היא שוהה עם הזרים. גופי העליון שעון על עץ, סכין קטנה עוברת בין אצבעותיי וזעם מתאסף בתוכי, את שוב מסרבת לי רן ואני שונא כשאת מסרבת לי.
הוראתי לקאז להשאיר לך הודעה כשתחזרי לקחת את החפצים שלך, ראית את המסר שלי והחלטת לסרב.
לא מספיק שאת יוצאת נגדי, את יוצאת נגד אבא ונגד החוקים שלנו ועל כך קטנה שלי את תענשי.
לזרים אסור להיות חיים באזור שלנו כך ציווה אותי אבא לפני שעזב עם אקירה למשימה חשובה.
' יש לך שישה ימים לאמן את רן בחרבות, לאף אחד אסור להיכנס לשטח שלנו כל מי שנכנס מת במקום ארון.'
למרות שהיא חכמה והוליכה את הזרים בדרכים חלופיות הדם החלש שלהם מעכב אותה.
מבטי נע אל הנער הגבוהה מבין הגברים, הוא תמיד מסתכל עליה וגורם לרצון דם שלי להשתולל בתוכי, אם ייגע בה אקרע אותו לגזרים במו ידיי ואשלח כל חתיכה של גופו לקצה אחר של היער.
עיניי מתבייתות על פניה הישנות של רן, אני מסוגל לראות כל ריס וריס שנח במושלמות על עפעפיה המושלמים, אפה הקטן נושם את האוויר שאני צריך לנשום, שפתייה היפות והדקות בעלות צורה מושלמת לשפתיי.
שלי, שכחת תחת שליטת מי את נמצאת? ידעתי שלא הייתי צריך להשאיר אותך מאחור, אני יודע שעשיתי טעות ואשלם עליה ביוקר.
קאז וביין מופיעים לצידי ואני נושם כדי להסתיר את כוונותיי, אסור להם להרגיש שאני עושה את הכול למענה. אבא אסר עלינו לגעת ברן וכל אחד מאיתנו מפר את פקודתו בדרך אחרת, אבל אף אחד מהם לא יעז להפר אותה כמוני, היא שלי ורק שלי.
ביין ציית לפקודה שלי באופן מושלם, הרגשת הפחד שרן הרגישה מהדם שמרח על העצים, כמעט הוציאה אותי מדעתי. אני רוצה לאחוז בה בזרועותיי, אני רוצה לנשק את שפתיה, אני רוצה להרגיש את גופה רועד תחת מגעי הקשה.
המשפחה הקטנה שרן מגינה עליה רגועה ושלווה, שינתם ערבה כל כך שתאוות הדם שלנו מתפרצת בגלים והדחף להרוג כמעט משתלט על גופינו, לעומת אחיי הקטנים שמתקשים שלוט בדמם אני מנוסה בהרגשה ומחזיק את רצונותיי בתוכי.
מזווית עיניי אני רואה שביין דורך את קשתו ומכוון חץ לכיוון המבוגר שבזרים ואילו קאז שולף את חרבותיו הארוכות, רעש השליפה נשמע כרעם ביער השקט ורן פוקחת את עיניה.
היא נעמדת ומסתובבת במחנה מבטה עובר על היער ונתקע על מיקומנו, קשתה נמתחת. חיוך מטורף עולה על פניי בדיוק כמו על פניהם של אחיי, קטנה שלי כווני את החץ ישירות אלי.
אבא לימד אותנו להעריץ כוח ועוצמה מעל הכול ורן הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.
החץ משתחרר מבין אצבעותיה. ביין וקאז מסובבים את ראשיהם אלי, ראשי נע מעט שמאלה כשהחץ שורט את לחיי ונכנס עמוק לעץ מאחורי.
רן עדיין צופה בנו מחכה לראות אם פגעה במטרה, ליבי פועם במהירות וידי רועדת מהתרגשות.
"לכו לקרוא לאחרים." קולי נוהם לקאז וביין שנעלמים בעלטה. נוזל חם נוטף במורד הלחי שלי, ידי עולה אל פניי ואני מורח את הדם על אצבעותיי, מביט ברן ומוצץ את הטעם המתכתי.
הזין שלי מתעוות להרגשת הרעב לטרף שמתעוררת בתוכי, את עשית לי את זה רן.
"המשחק מתחיל קטנה שלי".
שאלה
אתן מעדיפות פרק 1 ארוך פעם בשבוע
או 2 קצרים פעמיים בשבוע?