-אווה-
במשך שלושת השבועות הבאים התחמקתי מראיין בכל דרך אפשרית.
כבר לא היה לנו פרויקט משותף לעשות, מה שבהחלט הקל עליי במובן הזה.
ניסיתי להדחיק את הסיוטים ופשוט להתעלם מהם, אבל זה לא היה כל כך פשוט.
רציתי לסלוח לו.
כל כך רציתי לסלוח לו, אבל בכל פעם שעיניי נתקלו בעיניי ההייזל הבהירות שלו, הזיכרון חזר אליי כמו בומרנג.
ראיין ניסה לפצות אותי.
בכל יום, בכל שעה, בכל דקה.
הוא גם ניסה לתת לי מרחב כשראה שזה מה שאני צריכה והערכתי אותו על כך בטירוף, אבל אלוהים...
שנאתי את עצמי על שלא יכולתי להסתדר איתו יותר.
הוא כמובן לא הפסיק להזכיר לי את מה שהוא מרגיש כלפיי,
ובכל פעם כזאת הלב שלי קצת נשבר על שלא יכולתי לומר לו את אותו הדבר בחזרה.
עדיין דיברנו.
הכרחתי את עצמי לדבר איתו...
לנסות לראות בו מעבר למה שקרה.
ניראה שזה גם די הצליח, כי באמת הצלחתי לדבר איתו עכשיו הרבה יותר מאשר לפני שבועיים, לדוגמה.
אבל זה פשוט... כבר לא היה אותו הדבר.
חזרתי מבית הספר ביום שישי ונחתתי על הספה בתשישות.
עוד שבוע הסתיים לו.
עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להיסחף לשינה.
צלצול טלפון צורם העיר אותי בבת אחת.
"פאק.." שפשפתי את עיניי ועניתי לשיחה.
"הלו?" מלמלתי בעייפות.
"אווה, היי."
ראיין.
ברור.
"היי... מה.. קורה?"
"בסדר. את יודעת. יכול להיות יותר טוב."
"כן... אני יודעת."
"רק רציתי לדעת מה שלומך. לא דיברנו השבוע כמעט בכלל."
בשבילו זה היה כמעט בכלל, בשבילי זה היה מעל ומעבר, ושנאתי את עצמי כל כך.
"אה.. אני בסדר. הכל בסדר."
"את בטוחה?"
"ברור."
"אני לא מאמין לך."
נאנחתי והעברתי יד על פניי בעייפות.
"ראיין, אני.."
"את עדיין שונאת אותי. הבנתי."
"אני לא שונאת אותך..."
"זה בסדר, אווה. באמת. אני מבין למה.. אבל זה לא אומר שאני לא אמשיך לדאוג לך כל יום. אני אמשיך. ואני אוודא שתעברי את זה. יום אחר יום."
הרגשתי דמעה נופלת על לחיי וקיללתי את עצמי בשקט.
"אני מצטערת," לחשתי.
"תודה."
"אין על מה. אני לא מרשה לך להתנצל על זה יותר, בסדר? אני אוהב אותך, את זוכרת?"
חיוך מטופש איים להשתלט על פניי ונכנעתי לו בחוסר רצון.
"אני זוכרת." הודיתי בחיוך עצוב.
"תמיד."
"אנחנו נעבור את זה. את שומעת?"
הנהנתי. "כ-כן. אני יודעת. אני באמת מצטערת, ראיין."
"ואני באמת לא מרשה לך." ענה והשיחה הסתיימה.
הורדתי את הטלפון והנחתי אותו על ברכיי.
חייכתי לעצמי חיוך קטן.
אנחנו באמת נעבור את זה, ויש לי הרגשה שזה יקרה בקרוב.
"נומי חכי לי!" צעקתי לחברתי הטובה כשהסתובבנו אחר הצהריים בקניון, והיא התרוצצה לה מחנות לחנות, מבלי לחכות לי.
"נו בואי כבר!" ענתה לי ונעלמה בתוך חנות בגדים.
מיהרתי ונכנסתי לחנות אחריה.
"וואו! תראי את השמלה הזאת!" היא החזיקה מולי שמלת נשף ורודה שהגיעה עד לרצפה.
"מהמם," צחקתי וגלגלתי את עיניי.
"אבל את מוכנה להפסיק לרוץ כבר?"
היא חרצה לשון בתגובה.
"טוב, אני הולכת למדוד אותה." אמרה נעמי בהתרגשות ונעלמה בין רגע.
החלטתי לנצל את הזמן כדי לחפש בחנות משהו לעצמי.
שמלה קצרה וירוקה תפסה את מבטי.
הוצאתי אותה מהמתלה ובחנתי אותה.
היא הייתה יפהייפיה.
ברצינות.
ההגדרה לשלמות.
היא הייתה קיצית אבל גם מקורית ומיוחדת.
היא הייתה עשוייה מבד ירוק זית עדין, הייתה לה מעט תחרה בחלק מהמקומות והיה לה מחשוף קל.
משהו בה היה שונה מכל שמלה שאי פעם ראיתי.
היא הייתה מדהימה.
"תמדדי אותה." שמעתי לפתע מאחורי וקפצתי בבהלה.
נעמי צחקה.
היא הייתה לבושה עכשיו בשמלת הנשף הורודה ונראתה מדהים.
"וואו, נומי... זה מושלם.."
היא חייכה והסתובבה במקומה.
"אני יודעת. היא כל כך יפה... אוף, אבל היא יקרה בטירוף.."
"אוי.."
"כן... אבל לא נורא. בכל מקרה אין לי לאן ללכת עם שמלת נשף. מה איתך?"
"מה איתי?"
"מצאת שמלה יפה." הסבירה.
"אה... כן. היא יפה." הסכמתי.
היא הייתה הרבה יותר מסתם יפה.
"את לא רוצה למדוד אותה?"
נשכתי את שפתי.
"אני לא יודעת... זאת גם ככה בכלל לא העונה.."
נעמי גלגלה את עיניה, ודחפה אותי עד לתא המדידה הקרוב ביותר.
"את אוהבת אותה. אני יודעת את זה. תמדדי אותה. עכשיו." חייכתי בהתרגשות והודיתי לה בליבי.
"אני הולכת בינתיים לצלם מלא תמונות של השמלה הזאת ולבכות שאני לעולם לא אקנה אותה.."
צחקתי והנהנתי.
נעלתי את דלת חדר המדידה והתחלתי להתפשט.
לאחר שהורדתי את בגדיי, לבשתי את השמלה והבטתי במראה.
פערתי את פי לנוכך המראה שלה על גופי.
יצאתי מהתא והראתי אותה לנעמי.
"היא מהממת עלייך! את קונה אותה." החליטה.
"אני אפילו לא יודעת כמה היא עולה."
"זה לא משנה. השמלה הזאת נתפרה בשבילך!"
חייכתי.
"נו באמת... זאת פשוט שמלה יפה, זה הכל. זה בכלל לא קשור אליי."
נעמי הסתכלה עליי במבט המום.
"לא. ממש ממש לא... את פשוט מסרבת להכיר בעובדות, אווה, השמלה הזאת מושלמת בשבילך. וחוץ מזה, את רוצה אותה. את קונה אותה, ואם לא אני מנתקת ממך קשר."
"מה??"
היא הנהנה.
"אני רואה כמה את אוהבת אותה. פשוט תקני כבר את השמלה."
רטנתי לעצמי ונכנסתי חזרה לתא.
לאחר שהחלפתי בגדים שוב יצאתי מהתא והלכתי יחד עם נעמי לקופה.
"אני שמחה שהחלטת לא לנתק איתי קשר בסוף."
אמרה וקרצה לי.
גלגלתי את עיניי וניסיתי להסוות את חיוכי.
"עשרים ותשעה דולר." אמרה המוכרת.
"את רואה? אפילו לא כל כך יקר."
לחשה לי נעמי.
שילמתי על השמלה ויצאנו מהחנות.
חזרנו לביתה של נעמי בערב לאחר יום עמוס בקניון.
תכננו שאני אשאר לישון אצלה הלילה.
"אני. מתה. מעייפות." סיננה ונשכבה על מיטתה.
נשכבתי לידה וחייכתי לכיוונה.
"לפחות קנינו מלא בגדים..." הזכרתי לה.
היא חייכה בהתלהבות וקפצה מהמיטה.
"נכון! אני כל כך הולכת ללבוש מחר את החולצה הסגולה!"
צחקתי ועברתי לתנוחת ישיבה.
"כן, הבנתי את זה כבר. חפרת על זה במשך כל היום!"
"אווה, אווה, אווה... מתי כבר תביני שכשיש לי על מה לחפור, זה יהיה הדבר היחיד שתשמעי?!"
נאנחתי והטתי את ראשי.
"הממ... אני חושבת שהבנתי את זה כבר." אמרתי ושתינו פרצנו בצחוק.
"את יודעת... כבר הרבה זמן לא נפגשנו שתינו רק כדי לבלות אחת עם השנייה, ולא רק לדבר על בנים מסויימים." אמרה והדגישה את שתי המילים האחרונות.
גנחתי בתסכול מהאזכור שלו.
"מה קורה עם שניכם באמת?" שאלה.
"חשבתי שזה טוב שלא דיברנו עליו! את כל הזמן רק נותנת לי עצות לגביו, ובסוף יוצא שאנחנו בכלל לא מדברות על שום דבר אחר!"
"נכון..." היא חייכה חיוך ממזרי.
"אז אני מבטיחה לא לתת שום.. עצות מדהימות מבית נעמי וורנר." היא הרימה את ידה ואת השנייה שמה על הלב כמו שעושים בשבועה.
נאנחתי.
"נו בבקשה אווה.. אני רק רוצה לדעת איך את. את נראת חצי מתה מאז שאת וראיין ניתקתם קשר."
אני ניראת חצי מתה?
אוי אלוהים...
כלומר, כן הרגשתי חצי מתה, פשוט ממש קיוויתי שלא רואים את זה מבחוץ.
"אני בסדר. באמת. אני סתם עייפה כי אני לא ישנה טוב בלילה כבר כמעט אף פעם."
זה לא היה לגמרי שקר.
בהחלט לא ישנתי טוב בלילות.
זו פשוט לא הסיבה האמיתית למה שקורה איתי בזמן האחרון.
"בסדר... אני מאמינה לך.." נאנחה לאחר קרב מבטים מתיש בין שתינו.
"יופי. עכשיו אפשר לדבר על משהו אחר חוץ מ... האדם שאסור להזכיר את שמו?"
היא הנהנה וצחקה.
"כן. מעכשיו, רק אנחנו. נעמי ואווה."
"את מתכוונת אווה ונעמי?" תיקנתי אותה בחיוך.
"היית מתה." אמרה ושתינו שוב נפלנו להתקף צחוק.
~•••~
נעמי ואני התעוררנו מוקדם בבוקר יום שבת, התארגנו ויצאנו לריצה.
לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן והתגעגעתי לעשות את זה עם נעמי.
"עד העץ הזה שם ואז נחים." אמרה נעמי בהתנשפות.
"אוקיי."
הגענו לעץ המדובר ונפלנו על הדשא בעייפות.
"סוף סוף..." חייכתי.
"טוב, עוד לא סיימנו.."
אמרה.
"מה?? חשבתי שנגמר. אנחנו רצות כבר חצי שעה."
היא הסתכלה בפלאפון שלה.
"לא. עוד לא חצי שעה. ועשינו הפסקות."
נאנחתי.
"ברור שנעשה הפסקות. אני לא בכושר.."
התנשמתי ושתיתי מים מבקבוק.
"בסדר, לא נורא. גם אני לא בכושר. רק עוד כמה דקות."
הנהנתי בתבוסה ונעמדתי.
"קדימה." אמרתי וחזרנו לרוץ.
אחרי שחזרנו מהריצה, התקלחנו ואכלנו ארוחת בוקר, נפרדתי מנעמי וחזרתי הביתה.
מתתי מעייפות וחשבתי לנסות לנוח קצת.
כמובן שלישון לא באמת היה עוזר אז במקום זאת החלטתי לקרוא.
לא קראתי כבר כמה ימים וממש רציתי לעשות את זה כבר.
לקחתי מהמדף ספר חדש שקניתי לפני כמה זמן והתחלתי לקרוא.
הספר היה מדהים.
לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים.
ככה ישבתי על מיטתי במשך שעות וקראתי.
עד שסיימתי את הספר.
כשהפכתי את העמוד האחרון כל המיטה שלי כבר הייתה מלאה בדמעות.
ניגבתי דמעה עגולה מלחי.
אם יש משהו שאהבתי בספרים זה כשהם גורמו לי לבכות.
סגרתי את הספר והחזרתי אותו למדף הספרים.
השעה הייתה רק שתיים בצהריים.
החלטתי להכין לי משהו לאכול.
פתחתי את המקרר והוצאתי שתי ביצים.
מהמגירה הוצאתי מחבת והנחתי אותה על הכיריים.
אמא שלי נכנסה למטבח ונשקה לראשי.
"היי חמודה, מתי חזרת?"
"לפני כמה שעות." עניתי והדלקתי את הגז.
שימנתי את המחבת ואז שברתי את הביצים לתוכה.
"מה את מכינה?" שאלה.
"ביצת עין." עניתי וחייכתי.
"את רוצה שאני אחתוך בינתיים ירקות?" הציעה.
"בטח. תודה, אמא."
היא חייכה והוציאה מהמקרר שני מלפפונים, שלוש עגבניות וגמבה אדומה.
בינתיים הוספתי קצת מלח על הביצים ואז הפכתי אותן לצד השני.
העדפתי אותן מבושלות משני הצדדים.
"איך היה אצל נעמי?" שאלה.
"כיף."
"איזה יופי. מה עשיתן?"
"קנינו בגדים... אה וגם רצנו בבוקר."
היא הפסיקה לחתוך את העגבנייה והסתכלה עליי בחיוך.
"מה..?"
"שום דבר. אני פשוט גאה בך כל כך." אמרה בקול מלא רגש.
הסמקתי.
"נו באמת אמא, תרגעי. בסך הכל ניפגשתי עם חברה..."
"אני יודעת, אני יודעת... פשוט... כל כך גדלת והתבגרת.. אני אוהבת אותך ילדה יפה שלי."
היא חיבקה אותי.
נאנחתי וחיבקתי אותה בחזרה.
"גם אני אוהבת אותך אמא. אמ... הביצים נשרפות."
צחקתי והשתחררתי מאחיזתה.
"אופס. לכי תוציאי אותן." היא חייכה אליי וחזרה לחתוך את העגבנייה.
אחרי כמה דקות האוכל היה מוכן ואכלתי יחד עם הוריי את הארוחה.
עבר כבר יותר מידי זמן מאז הפעם האחרונה שבה פשוט ישבנו ואכלנו כולנו יחד ארוחת צהריים.
"היי אווה, לאבא יש חדשות טובות. רוצה לשמוע?"
אמרה אימי בחיוך לקראת סוף הארוחה.
"בטח."
אבי חייך.
"התחלתי לעבוד בשבוע שעבר." אמר ופערתי את פי.
"אני כל כך שמחה בשבילך! איזו עבודה?"
"מצאתי איזו רשת מלונות נחמדה, פה קרוב.
הצעתי בקשת עבודה, והם קיבלו אותי."
"זה מעולה! איפה זה? אולי נוכל ללכת לשם מתישהו לסוף שבוע."
הוא צחק.
"כן, אולי."
זה כבר גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב.
אני יכולה לעשות את זה.
אני יכולה לעשות את זה.
אני יכולה לעשות את זה.
שיננתי בראשי שוב ושוב את חמש המילים הללו, כשעמדתי מחוץ לביתו של ראיין.
נשמתי עמוק וצלצלתי בפעמון.
נשכתי את שפתי בציפייה וחיכיתי שהדלת תיפתח.
פול פתח את הדלת וחייך לעברי.
"אווה, היי... בואי, תיכנסי." הוא הזמין אותי פנימה.
חייכתי בנימוס ונכנסתי.
"אממ.. ראיין בחדר."
"אה, תודה." הלכתי לחדרו ודפקתי על הדלת.
"ראיין? אתה פה?"
"מי זה?" שמעתי מתוך החדר.
"זאת אני. א-אווה." גמגמתי.
"רק באתי-" לפני שהספקתי לסיים את המשפט הדלת נפתחה בבת אחת.
ראיין כחכח בגרונו וחייך.
"מה.. מה את עושה פה?" שאל והחווה בידו לתוך החדר.
נכנסתי והתיישבתי על הכיסא שהיה ליד שולחן הכתיבה.
"רק.. באתי כדי... אתה יודע.. להגיד לך תודה על כל.. על הכל."
ניסיתי להמנע מקשר עין איתו.
זה לא היה פשוט כל כך.
הרגשתי כאילו הוא שורף אותי תחת מבטו.
"אנ-אני רק," ליקקתי את שפתיי היבשות ובלעתי את רוקי בקושי.
ראיין התקרב אליי ונשען על השולחן ממש לידי, כשגופו חצי פונה אליי.
"ובגלל זה באת עד לבית שלי?" שאל בפקפוק ונימה של התגרות בקולו.
"לא- כלומר כן.. אבל-"
הוא צחק וקטע את דבריי.
"את יותר מידי נלחצת מותק."
הסמקתי.
"לא ראיתי אותך כל השבוע... התגעגעתי אליך." אמר.
אלוהים...
קצב ליבי נסק.
"אתה רואה אותי כל יום. אני יושבת לפניך.."
הוא גיחך.
"זה לא אותו הדבר."
הנהנתי בהבנה.
"אז... באת רק בשביל להגיד תודה?"
"אממ.. כן? כלומר... אני מניחה.. אני מנסה להפגש איתך יותר, אתה יודע... כדי ל... לנסות להתרגל ולחזור למה שהיה קודם.."
"תאמיני לי אין דבר שאני רוצה יותר מאשר את זה." ענה בקול צרוד.
"אז את.. נשארת?"
"אני... כלומר.. מה אנחנו יכולים לעשות?"
"א- אנחנו יכולים... מה שאת רוצה."
"מה שאני רוצה?" הרמתי גבה.
הוא הנהן וליקק את שפתו.
"אפשר לקנות בגדים אם את רוצה. אני אסחב לך הכל." אמר וחייך חיוך קטן.
פערתי את עיניי.
"וואו, אממ.. לא. כלומר... לא תודה. עשיתי קניות עם נומי אתמול.."
"הבנתי.." הוא חייך והושיט לי את ידו.
"מה אנחנו-"
הוא השתיק אותי במבטו והאדמתי בשנייה.
"אוקיי.." מלמלתי.
תפסתי בידו והוא משך אותי לעמידה.
"בואי."
כיווצתי את גבותיי בבלבול.
"יש לי רעיון." אמר בחיוך.
"תעצמי עיניים."
גיחכתי.
"לא. ממש ממש לא."
הוא הטה את ראשו והרים גבה.
בלעתי את רוקי והיססתי אבל בסוף נכנעתי ועצמתי את עיניי.
שמעתי את דלת החדר נפתחת ונסגרת ואז שוב נפתחת.
"אני יכולה לפתוח עיניים?"
"לא. אנחנו יוצאים החוצה. הבאתי את הדברים."
"דברים?"
"תיכף תגלי."
נשכתי את שפתי וניסיתי לחשוב לאן הוא כבר יכול לקחת אותי.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי כשהוביל אותי למחוץ לביתו.
הוא צקצק בלשונו.
"אוקיי, הבנתי. בלי שאלות.."
המשכנו ללכת וכעבור כמה זמן שבו ראיין הוביל אותי בעיניים עצומות, נעצרנו.
"הגענו?" שאלתי.
"כן, רק רגע אחד..."
לפי איך שזה נשמע הנחתי שהוא סידר שם משהו.
לא היה לי מושג בכלל איפה אנחנו, ועם כל אדם אחר הייתי נלחצת להיות פה ככה, עם עיניים עצומות, אבל סמכתי עליו.
סמכתי עליו יותר מעל כל אדם אחר שהכרתי.
אמנם עוד לא הרגשתי הכי בנוח להיות איתו, ולא לגמרי הסתדרתי איתו, אבל ידעתי שהוא לעולם לא יפגע בי, שהוא תמיד ישמור עליי.
זה גרם לעיקול קטן לעלות בזווית פי.
"מוכן. את יכולה לפתוח עיניים." אמר.
נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את עיניי.
חיוך גדול עלה על שפתיי כשפיקניק מאולתר הופיע לפניי.
בד גדול כיסה את הדשא בחורשה שהגענו אליה, ומעליו הייתה קופסת עוגיות פתוחה.
התיישבתי כך שברכיי היו שעונות על הבד.
"אני יודע שזה די כלום, אבל... לא ממש הייתה לי יותר מדקה להביא משהו, אז..."
הוא התיישב לידי.
סובבתי את מבטי אליו וחייכתי בהלם.
"ראיין... זה מושלם. באמת.."
"אני רק חייב להזהיר אותך מראש, אין לי שום מושג בבישול או באפייה, אז אל תצפי שזה יהיה טעים יותר מהעוגיות שהגברת גרינברג הכינה לנו בכיתה א', בניסיון הכושל שלה לשיעור אפייה..."
צחקתי בקול.
הן באמת היו נוראיות.
"זה בסדר," חיוכי הפך למשועשע.
"העיקר הכוונה?"
הוא הנהן.
"כן! לחלוטין הייתה לי כוונה טובה."
צחקתי לעצמי.
"אז.. מתי הספקת להכין את זה?" שאלתי, לקחתי עוגיה אחת ונגסתי.
"האמת ש.. תכננתי להביא לך אותן... את יודעת, לפני שאת באת אליי, רק שתדעי זה בהחלט חסך לי הליכה עד לבית שלך אז.."
"הכנתי לי עוגיות במיוחד?" שאלתי והרגשתי דמעות מבצבצות בצד עיניי.
הכרחתי אותן להשאר בפנים.
למה שאני אבכה בגלל המחווה המתוקה הזאת?
תתפקסי מטומטמת!
את אפילו לא אוהבת אותו, זוכרת?
"רציתי לנסות משהו.. חשבתי שאולי זה יעזור עם... את יודעת. עם כל מה שקורה איתנו.."
הנהנתי בהבנה ומשכתי באפי.
אף אחד מעולם לא עשה בשבילי משהו כזה.
אף פעם.
לעסתי את העוגייה וטעם מוזר הופיע בפי.
פניי התעוותו בגועל.
"זה נורא, נכון?"
הנדתי בראשי לשלילה ותוך כדי ניסיתי לעקל את הדבר הנורא הזה שאכלתי.
"לא.. בכלל לא... זה.. זה מעולה.." השתעלתי.
"ממש.. ממש מעולה... באמת." כחכחתי בגרוני והכרחתי את עצמי לבלוע את כל העוגייה.
הוא הסתכל עליי משועשע ונראה שהתאפק לא להתפקע מצחוק.
"מה אתה צוחק?!" שאלתי לאחר שסוף סוף הצלחתי לבלוע את הכל.
צחוקו גבר.
"תסתום אדיוט!" לקחתי עלה שנח ליד הבד שישבנו עליו וזרקתי אותו עליו.
העלה עף ברוח לפני שהספיק להגיע אליו, וראיין התגלגל מצחוק.
"אתה מניאק." רטנתי.
"ואת נסיכה."
שלחתי לעברו אצבע שלישית.
"טוב, הבנתי. אני לא אכין עוגיות יותר בחיים."
"רעיון מעולה."
"בסדר."
"בסדר."
"יופי."
"מעולה."
"מצוין."
"טוב, די כבר!"
הוא צחק.
"אז אני מבין שזה עבד."
הרמתי גבה בשאלה.
"עבד?"
"זה שהחלטת לבוא אליי... זה עבד. את רואה? כל מה שהיה צריך זה שתזכירי לעצמך איך היה לנו קודם."
הנהנתי.
"כן.. אני מניחה."
הוא נעמד.
"יש לי רעיון."
"עוד רעיון?" שאלתי בזמן שהוא תפס את ידי ומשך אותי לעמידה.
הוא הרים את גבותיו בשעשוע.
"בסדר, אבל רעיונות זה טוב. זה מפתח את המוח." אמר בקול ציני וחייך.
"חה חה."
"פשוט בואי. אוקיי?"
נאנחתי.
"בסדר.."
הוא סימן קו על האדמה.
"מה אתה עושה?"
"תעמדי מאחוריי הקו."
הרמתי גבה אבל לא התווכחתי.
הוא נעמד לידי.
"זוכרת את הפעם הקודמת שבה עשינו תחרות ריצה?"
שאל בחיוך ממזרי.
"איך אפשר לשכוח?" האדמתי.
ההיקי נשאר לי על הצוואר כמה ימים טובים אחרי זה.
הוא הסתכל עליי בשעשוע.
"ואני גם זוכרת שניצחתי אותך." אמרתי כדי להוריד את החיוך מהפרצוף היפה שלו.
"האמת שאני לא זוכר, אבל אני כן זוכר שהיית חייבת לי משהו..."
האדמתי פי מאה.
"לא ניצחת. אז אתה לא מקבל ממני כלום."
הוא התקרב אליי עד אפס מקום כך שהייתי צריכה להטות את ראשי קצת אחורה כדי ששפתיו לא יגעו בשלי.
הוא הסיט את מבטו לשפתיי לשבריר שנייה ואז החזיר אותו לעיניי.
"אז הפעם.." הוא ליקק את שפתו.
"אני הולך לנצח, ולך לא יהיה שום תירוץ, לא להביא לי את מה שתהיי חייבת לי."
בלעתי את רוקי.
הוא קרץ לי ופתח בינינו מרחק.
הוא בכוונה עשה לי את זה.
התגרה בי כדי שלא אוכל להגיב.
החלטתי להתגרות בו בחזרה.
"אתה מאוד בטוח בעצמך יחסית למישהו שבפעם הקודמת הפסיד.."
הוא חשק את שיניו.
"בפעם הקודמת היה לך פור עליי."
"תאמין למה שאתה רוצה. הייתי מנצחת אותך בכל מקרה. אתה יודע למה?"
"כי וויתרתי לך?"
"כי אני יותר טובה ממך."
הוא האדים מכעס.
האגו שלו היה גדול מידי.
ידעתי את זה.
ואני ערערתי לו אותו.
"כשאני אנצח," אמר וליקק את שיניו.
"את תביאי לי את החזייה שאת חייבת לי, ואת לא תבכי לי שהפסדת ושאני אוותר לך, תזכרי את זה."
גיחכתי וניסיתי להסוות את הסומק שהתפשט על פניי יותר ויותר עם כל מילה שלו.
"אנחנו עוד נראה מי ינצח."
"אנחנו בהחלט ניראה, נסיכה."
אמר בקול חדור מטרה.
ידעתי שיהיה קשה לי לנצח אותו, אבל אני חייבת.
"ואתה אל תשכח את הספא שאתה חייב לי."
"את הספא שאני אעשה לך? או אל תדאגי... את תקבלי אותו."
"אידיוט."
"הראשון שמגיע לעץ הזה ששם מנצח. בספירה של שלוש."
הנהנתי.
"אחת, שתיים, שלוש."
פתחתי בריצה הכי מהירה שיכולתי.
עברתי בין העצים והשיחים שהפריעו לי בדרך, וניסיתי לא לחפש את ראיין במבטי, אלא להתרכז בריצה.
כבר איבדתי אותו.
לא ידעתי אם זה בגלל שהוא היה לפניי או מאחוריי.
יותר מידי שיחים הסתירו לי את שדה הראייה.
ואז ראיתי את העץ.
הוא לא היה שם.
מזל.
האצתי עד שהגעתי לעץ ונאנחתי בהקלה.
ניצחתי.
חיפשתי את ראיין במבטי אבל לא ראיתי אותו.
איפה הוא לעזאזל?
קפצתי בבהלה כשזרועות נכרכו סביב בטני מאחור.
"ראיין!" הסתובבתי לאחור וראיתי אותו צוחק.
"מה אתה- אתה היית פה כבר, אתה ניצחת והתחבאת! חתיכת אידיוט!"
"ברור שניצחתי, מותק. אני תמיד מנצח."
חבטתי בחזהו שוב ושוב בניסיון להכאיב לו.
נראה שזה דווקא השפיע עליו ההפך.
הוא בלע את רוקו ונאנח בשקט.
"אלוהים.. אתה כזה דפוק!"
ראיין תפס את ידיי בידו וסובב אותנו כך שגבי היה צמוד לעץ.
"אנחנו לא עושים את זה שוב, ראיין.."
הרגשתי את זקפתו נצמדת לבטני התחתונה.
"ראיין..." התנשמתי.
הוא בהה בשפתיי בתאווה.
בלעתי את רוקי בכבדות.
"אנחנו עדיין לא ביחד, ראיין.."
"ששש... תפסיקי לדבר.." הוא שאף את ריחי.
"פאק.. אנחנו לא אמורים לעשות את זה, אה?"
הנהנתי.
"לא, אנחנו לא."
"אני שונא את זה... אותו." הבנתי למי הוא התכוון.
"רק בגללו אני לא יכול להפשיט אותך כאן ועכשיו, ולהכנס לתוכך..."
פאק.
ליבי דפק בקצב מטורף.
"זה לא קשור אליו, ראיין.. אנ-אני לא עושה את זה איתך באמצע החורשה..."
הוא עצם את עיניו בכוח.
"פאק! איזה אידיוט אני, אלוהים... לא התכוונתי לזה באמת." הוא עזב את ידיי והלך צעד אחד אחורה.
"סליחה, אווה.. אני יכול להיות לגמרי אידיוט לפעמים..."
"אני יודעת את זה, לא אכפת לי." פלטתי מבלי לחשוב.
הוא הרים את גבותיו בפליאה.
"אמ.. התכוונתי, אני יודעת שסתם.. נפלט לך. זה בסדר."
הוא הנהן.
"כן. סליחה.. באמת."
"הכל טוב, ראיין." אמרתי ועדיין ניסיתי להסדיר את נשימתי עקב מה שקרה לפני רגעים ספורים.
ידעתי שהקרבה אליי השפיעה עליו לפחות כמו שהקרבה אליו השפיעה עליי, זה גרם לי לתחושות שלא ידעתי שקיימות בתוכי.
"זה באמת עבד, להפגש איתך.. אבל אנחנו פשוט.. ע-עוד לא שם."
הוא נראה פגוע, אבל ניסיתי להכריח את עצמי להבין שזאת לא אשמתי.
למרות שזה לא היה מדויק...
אבל נמנעתי מלחשוב על זה.
"אני מצטערת. פשוט.. רק אתמול היה לי שוב..."
"סיוט?"
הנהנתי.
"אני מצטער. לא ידעתי."
"זה בסדר, זאת לא אשמתך. זה כבר הרבה פחות גרוע מפעם. אני אפילו חושבת שתיכף הם יגמרו לגמ-"
"את לא צריכה לנסות לרצות אותי, אווה."
"מ..מה?"
"עדיין יש לך סיוטים, עדיין קשה לך להיות לידי, ואת עדיין... נזכרת בו כשאת רואה אותי."
הוא השפיל את ראשו.
"זה לא בדיוק ככה.."
"זה בסדר אווה. זה הגיוני שזה יקרה הוא בכל זאת אבא שלי."
"כן אבל אני עדיין מצטערת שגרמתי לך לחשוב שאנ-"
"אני פאקינג שונא אותו, מותק, אבל אני לא מאשים אותך. אף פעם. אני לעולם לא אאשים אותך שזה קרה לך."
"אני יודעת."
"אני גם יודע שאת לא מרגישה אותו הדבר, אבל... אני אוהב אותך. עדיין. תמיד. זה אף פעם לא ישתנה."
"אני שונאת את מה שניהיה בינינו."
"גם אני. כשתהיי מוכנה אני פה."
"אני יודעת."
לעזאזל איתי.
"אני.. תודה. על כל מה שעשית בשבילי היום וזה.."
"זה שום דבר. ואם את באמת רוצה לגמול לי, אני ממש לא רוצה ללחוץ עליך או משהו כזה, אבל אני רק רוצה להזכיר לך שאת עדיין חייבת לי משהו..."
צחקתי והנהנתי.
"בסדר, חתיכת סוטה."
הוא צחק בתגובה והטתי את ראשי.
הוא היה מושלם.
יותר מידי מושלם בשבילי.
אבל לא התכוונתי לוותר עליו.
רציתי אותו יותר משרציתי כל דבר אחר, פשוט פחדתי.
הבנתי את זה עכשיו סוף סוף.
_________________________
היייייייי.
רק רציתי להגיד סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לפרסם את הפרק הזה, פשוט היו לי הרבה דברים להתעסק בהם וכמעט לא היה לי זמן להתרכז בסיפור.
אני אנסה מעכשיו לפנות יותר זמן לכתיבה (לא מבטיחה שזה יעבוד...)
אבל גם בלי קשר אני באמת רוצה שכל פרק יהיה טוב ומושקע אז לוקח לי זמן לעבוד עליהם.
נ.ב- פורים שמח!!
ומקווה שאתם נהנים מהסיפור♡