~ רנטה ~
שניים עשר שנים.
ארבעת אלפים, שלוש מאות ושמונים ימים.
מאה אלף, חמשת אלפים, מאה ועשרים שעות מאז נלקחתי.
~ ~ ~
"קומי" פוקד קולו של קאז, מלווה בצחוק מזלזל ובוץ עף לעיניי מהאדמה המושלגת.
"את מתכוונת לבכות ילדונת?" מלגלגל קולו של ביין וראשי נדחף בכוח לאדמה הקרה.
"הפסק ביין!" מצווה ארון והוא עונה בהתחנפות. "סליחה ארון, אני רק עוזר לה לקום."
אני הבת השמינית והיחידה מבין שבעה בנים. כולנו אחים, זאת אומרת הוכרחנו להתנהג כאחים על ידי האדם שחטף אותנו מביתנו, גידל אותנו וציווה עלינו לקרוא לו אבא. אנו חיים במבצר השחור הנמצא סביב יער האבדון, גבוהה בין העננים של ההרים האסורים, בתפר שבין הממלכות.
בשונה מאחיי הגדולים, לי אסור לצאת לבדי מגבולות היער שבהרים האסורים, אלא אם אני יוצאת עם אחיי או אבי למשימה וגם אז עלי להיות קשורה להם בגופי.
זאת אחת הפעמים היחידות שאבא הסכים לי לצאת מגבולות המבצר אל יער האבדון וכמובן שהיא מותנית בהשגחת שלושה מאחיי הגדולים ורק למשימת אימונים שעליה אחראי הגדול מבין האחים.
הראשון ארון - הוא בן עשרים. בעל שיער שחור חלק המגיע עד עורפו, עיניו ירוקות כמו דשא רך ורטוב. עצמות לחייו גבוהות, לסתו בעל זוויות חדות ונראית כאילו פוסלה על ידי אומן. הגבר המושלם גבוהה, שרירי ומחוטב.
הוא מפחיד אותי. יותר מכל אחיי הוא מפחיד אותי, הוא מסוגל להביט בי ולדעת בדיוק מה אני חושבת מבלי שאפצה את פי וכמוני כמעט כל האחים רועדים מפניו עד כדי כך שיעשו כל דבר שיבקש מהם.
השני קאז - האחד שהעיף בוץ לעיניי, בן תשעה עשרה בעל שיער קצוץ בצבע חום ועיניים ירוקות, גופו משוזף והוא ענק יותר מכל האחים בגופו השרירי.
הוא חזק, אך בלתי צפוי כמו חיית פרא. כשהוא זועם ומאבד שליטה נדרשים ארבעה מאיתנו לרסן אותו.
השלישי והאחרון ליציאה הזו מהמבצר הוא ביין, הוא בן שבעה עשרה בעל שיער ארוך שמגיע עד אמצע גבו ושחור כלילה, עיניו תכולות ובהירות כשמיים, ידיו שריריות ובטנו שטוחה בעלת ריבועים. ביין שורד וגשש טבעי, יש לו יכולת מיוחדת להבין את החיות ולהשתמש בהם לפקודתו.
ישנם עוד ארבעה אחים במבצר ולכל אחד מהם תכונות מיוחדת משלו, מיותר לומר שבנוסף לתכונות האלו הכוח הגופני שלהם שווה כעשרה לוחמים יחד ואפילו יותר.
אנו ביער כדי להתאמן, והאימון הזה כולל הישרדות ותרגול בחרבות. קיבלנו מאבא שלושה ימים לאימוני חרב ואסור לי לחזור עד שאלמד להגן על עצמי ולהכות באותו הזמן.
עברו שש שעות מהיום השלישי בו אנו מתאמנים ללא הפסקה, גופי עייף שרירי מתוחים ותנועותיי הופכות למסורבלות ואיטיות.
מרגע שהגענו לכאן לא הצלחתי לעמוד בקצב שלהם וכמובן שלא הצלחתי להכות אותם אפילו פעם אחת, הדבר היחיד שכן הצלחתי לעשות במאמץ רב ולא כל כך מוצלח הוא להגן על עצמי וליפול שוב.. ושוב.. ושוב.
כמובן ש'לאחיי היקרים' לא אכפת שאני בת או שהם שלושה על אחת, הם נהנים לראות אותי נופלת בכל פעם מחדש.
"קומי" קאז מצווה שוב בזמן שהוא קופץ מעלה ומטה בהתרגשות מנופף בחרבו באוויר.
אני מביטה בו מהקרקע לאחר עוד סיבוב קשוח בו הם הכו אותי ללא רחמים, כמו תמיד ארון אחראי על טקטיקת ההתקפה. בעוד שביין תוקף אותי מצד אחד, ארון מפרק אותי מנשקי מהצד השני, מה שמשאיר לקאז להניף בחוזקה את החרב מעץ שבידו ישירות לצד ימין של גופי ולראות אותי נוחתת לאדמה בחיוך.
"אתה נראה כמו ילד קטן." אני מתגרה בו ומקפלת את רגלי אל חזי, הוא מושך בכתפיו ומתחיל להסתובב סביבי, מחכה לתקוף שוב. ידי עולה אל צד גופי ומחזיקה את צד החזה שלי, מהכאב החד בנשימותיי אני יודעת שהצלעות שלי נפגעו קשה מההתקפה האחרונה שלהם.
הפציעות מהאימון הזה לא קשות כמו מהפעמים הקודמות, אני אפילו יכולה לומר שהם מרחמים עלי. באימונים הקודמים שלי איתם ועם האחים האחרים הם פרקו, שברו, ריסקו וחתכו כמעט כל איבר בגופי, אך הפעם אילו מכות יבשות שמחר יהיו כחולות והרבה יותר כואבות.
ההחלמה של צבע הדם שלנו מהיר יותר משל כל צבעי הדם האחרים, איברים שבורים נרפאים תוך שבועות ספורים, חתכים נסגרים ומגלידים בימים מעטים. אנו מיוחדים וזאת הסיבה שאבא לקח כל אחד מאיתנו להיות חיילים.
כל יום במבצר הוא יום אימונים. חרבות, סכינים, חץ וקשת אנחנו מתאמנים עד שאנחנו נופלים, ללא רגש וללא רחמים.
"אמרתי קומי!" קולו הכועס של קאז נשמע מתוך האפלה, ראייתי מתערפלת וראשי נופל. ידיים חזקות מושכות אותי ממותניי ומצמידות את גבי אל חזה רחב וקשה.
עיניי נפקחות מיד ללחישת קולו של ארון באוזני, "את מסוגלת המשיך?"
"כן" אני עונה בקול חד ומתנערת מאחיזתו. עייני נעצמות כדי להתרכז, להרגיש, לחסום כפי שאבא לימד אותי.
"קדימה ילדה, עוד סיבוב." קאז חסר הסבלנות מוציא אותי מאיזון. "למה שלא תנסה להילחם בי לבד ונראה כמה זמן תחזיק מעמד?" אני מחייכת אליו בהרמת גבות ומעצבנת אותו.
קאז מהדק את אחיזתו בחרב עד שמפרקי אצבעותיו מלבינות.
"אני חושב שהיא צודקת, לא תצליח לשרוד מולה בקרב לבד." מגחך ביין ומביט בי בצימאון לקרב, הוא מנסה לגרום לקאז להשתגע. "אני חושב שאתה צריך לסתום ביין," הוא נוהם לעברו בעיניים רושפות.
זין! הוא עצבן אותו.
לפתע ארון מסובב את ראשו לנקודה רחוקה ביער ומביט בה בקדחתנות, "מישהו צופה בנו." כולנו מפנים את ראשינו לאותה נקודה. "שניים" אומר ביין ואני מוחה, "ארבעה, רק שניים מצליחים לראות," ארון מחייך אלי בגאווה ואני מרגישה סלידה עמוקה לחיוכו.
"מי האידיוט שמטייל כל כך קרוב לגבול בין הארצות ולשטח שלנו?" שואל קאז בהתנשאות.
"הגיע הזמן לסיים להיום," פוקד ארון, הם נכנסים לעמדות ומחכים להסכמתי, אני מהנהנת אל קאז ומרימה את חרבותיי לעמדת קרב. ביין רץ ראשון לכיווני מניף את חרבו בתנועה רחבה לכיוון חזי, אני חוסמת עם שתי חרבותיי שיוצרות צורה של איקס ומניפה את חרבו לכיוון השני, האחיזה של ביין בחרב משתחררת והיא ועפה אל פניו של קאז שזז לצד במהירות.
מבטו של ביין עוקב אחר החרב שעפה מידיו ואני מכה עם חרב העץ בירך העליונה שלו, הוא מועד ואני מנצלת את ההזדמנות עם בעיטה מסובבת לראשו. ביין נופל לקרקע המושלגת אוחז בפניו.
מוחי מסמן לי שמישהו מאחורי ואני מסתובבת בסיבוב נמוך ומהיר. החרב של ארון מתקרבת לראשי במהירות, עיניי נפתחות בפחד ולפני שהמכה מגיעה אני צונחת לקרקע ומתרוממת מיד, מנסה להניף לעברו את חרבותיי כלפי מעלה.
ארון חוסם את תנועותיי ללא מאמץ ועיננו נפגשות כשהוא בעמדת כוח מעלי, שפתו המלאה והבשרנית נמתחת לחיוך קר ובקלות הוא דוחף אותי לאחור כך שרגליי נגררות על הקרקע המושלגת, לעזאזל בקרב כוחות הוא חזק ממני בהרבה.
הדרך היחידה שלי לנצח היא בתחבולות ומול ארון זה יותר קל מאשר שאר האחים, לארון יש צורך חולני לשלוט בי. הגיע הזמן לנצל את זה. אני דוחפת אותו בכוח עם חרבותיי עד שאני מגיע לאוזנו ונאנחת בשקט, "ארון, תן לי לנצח." הוא מתערער ואני דוחפת בכוח את חרבותיו עד שהן עפות מידיו, באותו הרגע אני שומטת את חרבותיי יורדת לקרקע ובועטת בכל כוחי בסנטרו. הוא נופל לאחור על הקרקע.
במהירות אני תופסת את החרבות מהאדמה, מסתובבת על ברכיי לכיוון קאז, אך הוא הקדים אותי, חרבו מונפת אל ראשי והכת מכה בי בכוח עוד לפני שהספקתי אפילו להתרומם מהאדמה.
עיניי מפרפרות האורות מתעמעמים, אני צונחת לאדמה ולאוזני מגיע לצליל דק המכאיב לראשי, דרך חריצי עיניי אני בקושי רואה את צלילותיהם עוזבים אותי לאויבים שביער וחושך מוחלט אופף אותי.
~ ~ ~
אור קטן מרצד אל מול עיניי, לאט האור גדל וראייתי מתבהרת. אני בבית הישן שלי, יושבת ליד שולחן העבודה של אבא, ריח נעים של צמחים ופרחים מתפשט באוויר ונעלם.
עיניי נעצמות ונפתחות.
ילדה קטנה יושבת במקומי, עיניה חומות וגדולות ריסיה עבים ולגופה הקטנטן שמלה בצבע צהוב בהיר, פרחים כתומים שזורים בשערה החום הגלי והארוך. אני צופה בעצמי לומדת ממגילותיו של אבא ברוגע.
לפתע דלת הבית נפרצת ברוח פרצים, צל גדול ומאיים משליט חושך בבית, האימה מציפה אותי ידי רועדות וליבי פועם.
אני מנסה לרוץ לילדה הקטנה, אך איני מצליחה להניע את רגליי ממקומן.
"ברחי!" אני צורחת אבל היא לא שומעת אותי.
הצל מתקרב לכיוונה מושיט את ידיו לתפוס בה, גופי משותק מבלי יכולת לזוז ואני צועקת שוב "קומי! ברחי!"
הילדה הקטנה מרימה את ראשה אלי ועיניה מתמקדות בנקודה לצידי.
על מה היא מסתכלת? ראשי נע אל אותה הנקודה שהיא מביטה בה.
הוא מולי! הפחד מעיק על חזי ונשימתי נעתקת ממקומה.
הצל מתחלף לאדם שלקח אותי מביתי.
ידו לופתת את ידי וקול גס יוצא מפיו, "את לא שייכת לכאן." הוא גורר אותי מהבית.
"לא" אני מייבבת ומנסה להשתחרר מאחיזת הברזל המוחצת את ידי, אך ללא הצלחה.
ראשי מסתובב אל הילדה וידי מושטת אליה, "עזרי לי!" היא מתבוננת בי בהבעה ריקה דמעות זולגות מעיניה, הוא גורר אותי אל מעבר למפתן הדלת והיא נטרקת בכוח.
אני משתוללת ונאבקת בכל כוחי, מביטה אל הבית וטירוף בעיניי, אבא עומד על המרפסת שבכניסה. "אבא!" אני צועקת בכל כוחי. הוא לא שומע אותי, ידו סביב אישה יפיפייה ושתי ילדות קטנות לצידה.
האדם שחטף אותי מסובב אותי בכוח אליו ומראה הבית נעלם, "זהו ביתך מהיום." עיניי עולות מעלה אל הברקים המכים במעלה ההר המושלג שבראשו המבצר השחור והמאיים.
הוא דוחף אותי לאחור גבי אל קצה הצוק ורגליי כמעט מועדת מטה, אם ישחרר את ידי אאבד שיווי משקל ואפול למוות.
"בבקשה.. בבקשה" אני מתחננת על חיי. דמעות נופלות מעיניי, "את חסרת תועלת," הוא אומר בשעמום משחרר את ידו והייאוש מתפשט בי.
הדבר היחיד שאני מצליחה לצעוק הוא "לא" לפני שהוא בועט אותי מהצוק.
תחושת הנפילה מעירה אותי מהסיוט.
אני מתנשפת בכוח מנסה לשאוף אוויר כמה שיותר אוויר שיסמן לי שאני עדיין חיה.
"היא התעוררה," קול מעומם מדבר סביבי, ראשי פועם ואני מרגישה גלים של חום ממדורה קרובה.
אויבים.
מחשבתי מתחדדת מיד, ארון אמר שמישהו צופה בנו.
"לא חשבתי שתקום אחרי המכות שחטפה מהם," קול נוסף מדבר בחלל. "לא, אליס אל תתקרבי!" צעדים מתקרבים אלי וטיפות מים מטפטפות אל פי.
תוך רגעים ספורים הצלילות חוזרת, עיניי נפקחות אל גוף הרוכן מעלי, אני מעיפה את היד עם המים, מתגלגלת לאחור ונוחתת על האדמה.
ברך רגל ימין שלי על הקרקע וכף רגל שמאל נגררת על האדמה מאחורי מוכנה לברוח בעת סכנה, אני שולפת פגיון דק וקל שמוחבא בפנים ירכי ומניפה אותו אל מול פניי.
עיניי מסתגלות לאור המדורה במהירות ואני סורקות את האזור.
שלושה גברים ונערה אחת אולי בת שלוש עשרה, היא ניסתה לתת לי מים אבל ברגע שהעפתי את ידה המבוגר שבהם משך אותה במהירות לאחור ושלף את חרבו מוכן להגן עליה.
הוא שונה מהרגילים, הוא שונה מאנשי הדם החום. הדרך בא הוא נע, המוכנות לקרב וההגנה זה חלק מהאופי של דם כחול.
כחולים הם לוחמים טבעיים, אומץ ליבם מושך אותם לקרב ולנאמנות, לפעמים הם שקולים לפעמים הם פזיזים והאדם שמולי שלו ודרוך שילוב מסוכן, אך לא משנה מה יעשה הוא לא יכול לנצח אותי, אחרי הכול הדם שלי עולה על שלו.
"תתרחקו ממנה, אמרתי לכם שהיא תביא לנו רק צרות." אומר הרחוק ביותר. עיניי נעות אליו וראשי נוטה לצד. הוא נראה כבן עשרים, גבוהה בעל שיער שחור ועיניים חומות. עיניו לא משות ממני וצעדיו ממהרים לצד המבוגר הדמיון ביניהם מדהים. בעיניהם, בפניהם ובתנועותיהם הם אב ובן, אך הוא לא נע מהר כאביו, דמו חצי חום חצי כחול.
"מה זה היה לעזאזל? איך זזת כל כך מהר עם החבורות שעל גופך?" אומר הרביעי ורק עכשיו שולף את חרבו במגושמות, הוא נראה כבן שש עשרה כמעט כמו גילי שערו חום ועיניו כחולות הוא גבוהה ואיטי, בנו השני של האב.
ראשי פועם שוב וידי עולה להחזיק בו, להפתעתי בד דק מוצמד אל החבורה שעל מצחי. החלחלה מתפשטת בגופי, הם ראו את צבע הדם שלי.
הרצון להרוג, לקרוע ולשסף את גרונם עולה בי ואני מחניקה אותו בנשימות ארוכות ומתונות.
אל תאבדי שליטה.. אל תאבדי שליטה..
אני חוזרת על המילים במוחי ושומטת את הסכין לאדמה. לאט ובזהירות ידיי עולות מעלה לאות כניעה, אני מתיישבת על האדמה בסיכול רגליים, מביטה בהם ואומרת "אני מניחה שראיתם אותנו נלחמים."
'תהרגי אותם.'
לוחש קול בראשי. הקול הוא רצון הדם שהתעורר בי מאז הגעתי למבצר השחור. בכל פעם שאני כועסת או מפוחדת הוא קם לחיים כמו יצור רדום הקם משנת חורף ומשתולל, מניע אותי להרוג ולהגן על עצמי.
"לא יעונה לכם כל פגע אם תאמרו לי מה מעשיכם כאן," הם נשארים דוממים במקומם ואני מוסיפה. "אולי אעזור לכם לצאת מהיער הסבוך." הנער שבגילי בעל הדם החום עונה ראשון בטיפשות, "אנחנו רוצים לחצות את הגבול שבין הארצות."
לחצות את הגבול? מדוע? "שקט" מסנן האב לנער ובוחן את תנועותיי, לאט ידיי יורדות ואני משלבת אותן על חזי.
"לחצות את הגבול שבין הארצות? אתם צוחקים נכון? אתם נמצאים בגבולות יער האבדון וההרים האסורים." מבטיהם עדיין נחושים ואני מנסה להניע אותם מרצונם.
"לא תצליחו לחצות דרך היער, ישנו נהר רחב הנקרא בדרככם, ואף אדם או חיה מתקרבים למבצר השחור." דממה משתררת. האב כחול הדם מוריד מעט את חרבו, אך עדיין נשאר בכוננות. "בכל זאת אנחנו חייבים לעבור את הגבול והדרך שלנו הוא העסק שלנו." עיניי מתבייתת עליו ומוחי עובד בקצב כפול.
לאחר רגעים ספורים של שקט דבריי פונים אליו בביטחון, "אתה אביהם של שני הבנים והבת המוחבאת מאחורי גבך. דמך כחול. חייל לשעבר, למרות שבניך לצידך נחפזת להגן על ביתך האם היא חולה?" אני ממשיכה להביט בפניו. "לא, היא לא חולה רק חלשה. לגדול מבניך דם כמו שלך, לא כחול מלא אלא חצוי, בנך השני חום ורגיל לכל דבר." מבטו של האב נשאר חתום כחייל מיומן, אך ממבטי בניו אני יודעת שצדקתי בכל דבר פרט לילדה.
משום שהם שותקים אני מהרהרת בקול רם, "אתם חוצים את גבול המדינה כי אתם בורחים? מדוע שתברחו? חייל שצבע דמו כחול מרוויח משכורת נאה בצבא המלך בכל ממלכה. אם כך הסיבה היחידה שמשפחתך תעקור את עצמה ממקום מושבה ולא דרך הגבולות המקובלים היא ביתך." ברגע שהזכרתי את ביתו מבטו משתנה לפחד ובניו מתכווצים במקומם.
דמכם כל כך חלש שאתם נתונים לפחד ולשליטה שלי, מבטי הופך לקר ואני שואלת בקול שקט, "מה צבע דמה?" פניהם המבוהלות מאשרות את מחשבותיי, היא מיוחדת. הייתכן שהיא מיוחדת כמוני? שביב קטן של רגש עולה בי ונעלם מיד, "לא עניינך." עונה האב בפסקנות.
"אתה צודק זה לא ענייני אבל מרגע שכף רגלכם דרכה ביער שלנו זה הפך להיות ענייני, אתה יודע שחיילים לא מתקרבים לאזור הזה מסיבה מסוימת ובכל זאת בחרת אותה, הילדים שלך יודעים את הסיכון?" בניו משפילים את מבטם לקרקע, הם יודעים מה הסיכון ובכול זאת בחרו בנתיב שלנו, "מה רצונך?" שואל האב וחרבו מוטת לאדמה.
שאלתו מערערת אותי, מה אני רוצה מהם? הם טיפלו בי למרות שראו את הקרבות ביני לבין אחי, הם חסו על חיי למרות שיכלו בקלות לתקוע חרב בראשי ולהימלט מהמקום.
"חסתם על חיי ולכן אחזיר לכם טובה." ברגע שהמילים יוצאות מפי, אני מופתעת והם יותר ממני. "למה שתרצי לעזור לנו? את לא מכירה אותנו ואנו לא צריכים עזרה מאנשים עם דם כמוך." יורה לעברי הבן הגדול.
אני משירה מבט לאב ואומרת "אני יכולה לעזור לאחד מכם לחצות את הגבול." הוא מביט בי בהבנה, עכשיו עליו לבצע את ההחלטה הקשה ביותר בחייו.
הילדה המוחבאת מאחורי גבו אוחזת בחולצתו וצועקת באומץ "לא! זה או כולנו או אף אחד." שפתיי מתעקלות מעלה בחיוך קטן, יש לך אומץ קטנה, חבל שהוא לא יעזור לך לשרוד את מה שמגיע.
"תני לי רגע לחשוב." אומר האב ואני מתבוננת לשמיים. הירח עלה מה שאומר הייתי ללא הכרה כמה שעות טובות, לעזאזל קאז וכוח המפלצתי שלו. "עליכם למהר כל התמהמהות מורידה את הסיכוי שלכם להינצל." אני נעמדת ומסתובבת בגבי אליהם כדי שיוכלו להתייעץ.
עד שיגיעו להחלטה אספור את מלאי הנשקים שלי, אני שולפת את שני הפגיונות הקטנים הקשורים לרגלי, חדים כתער ומחזירה אותם למקומם. מוציאה פגיון נוסף ממגפי ומחזירה למקום, על אמות ידי מותקן מבנה מכני מיוחד של פגיונות קצרים הנשלפים בעת לחימה.
אבדוק שלא ניזוקו, אני מוציאה אותם ומחזירה למקומם בקלות. שלושת החרבות הקצרות הממוקמות על גבי בצורת קלשון עדיין שם וכל אילו לא יספיקו להילחם נגד אחיי.
בתיק שהשארתי במחנה ישנה אספקה של צמחי מרפא והקשת שלי.
רגע אחד, היכן אני בכלל? זה לא המקום שאיבדתי את הכרתי. מבטי סורק את האדמה סביבי ואת האזור בו אני נמצאת.
קצות אצבעותיי מתחברות זו לזו במחשבה עמוקה, ישנם ארבעה טביעות רגליים על הקרקע ואין סימני גרירה, זוג אחד של טביעות עמוק יותר מהשאר, אחד מהם סחב אותי על גבו, הם לא התקדמו הרבה מרחק של חצי יום הליכה עבורם שווה לשעות בודדות עבורי, אם אצא עכשיו אספיק לקחת את הציוד שלי ולחזור עוד לפני הזריחה.
האב מחכך בגרונו ואני מסתובבת אליהם "הגענו להחלטה, אבל לפני כן עלינו לדעת מדוע את עוזרת לנו? השמועות על דמך אומרות שהיית אמורה להרוג אותנו ברגע שפקחת את עינייך, אם כך מדוע אנו עדיין בחיים?" אני רוכנת לאדמה ושולפת את הפגיון שתקעתי בו לפני כן, הוא צודק הדם שלי היה רוצח אותם ללא מחשבה אבל אני שונה.
אני לא אנהג כמו המפלצות שאני גדלה איתם. "חיים תמורת חיים," קצה הפגיון שבידי מצביע על החבורה שבמצחי שלי ועל הילדה, האב מהנהן בראשו לחיוב, החלטה נבונה.
אני מכניסה את הפגיון למגפי ושואלת "אם ברצונך שאגן על ביתך עלי לדעת מיוחד בה?" בנו הגדול מסרב בראשו ולאחר היסוס רב האב עונה, "היא דם כסוף." גיחוך עולה על פניי, בלתי אפשרי. דם כסוף נדיר כמעט כמוני, ממבטיהם הרציניים אני מבינה שהם דוברים אמת, אך דמי מזהיר אותי.
הם משקרים.
מבטי עובר אל הילדה העומדת מפוחדת מאחורי אביה ומחזיקה את שולי חולצתו.
"שמך הוא אליס נכון?" היא מביטה בי המומה מכך שאני יודעת את שמה ומתכווצת לגופו של אביה, "את רוצה שאציל את משפחתך?" היא מרימה את עיניה במהירות ומהנהנת, תפסתי אותך.
"תוכלי להראות לי?" אליס מביטה בשאלה על אביה, מחכה להסכמתו. ידו עולה ללטף את ראשה הוא עונה לה בקול רך, "את לא חייבת אם את לא רוצה." לאט היא יוצאת מצילו ופוסעת באיטיות לכיווני.
"תושיטי ידיים." היא לוחשת בקול קטן וחושש בעוד שהיא מושיטה את ידיה אלי.
ברגע שידיה מתחברות עם ידי, משב רוח חזק מעיף את שיערה הבלונדיני הארוך לאחור ועיניה הכחולות נעלמות בלובן עיניה.
אחיה המבוהלים אוחזים בכת חרבם חסרי אונים, היא נושמת נשימות כבדות ואחיזתה בידיי מתהדקת מרגע לרגע, נשימותיה הופכות ליבבות ואז לצרחה מלאת כאב.
אביה מנתק אותה ממני בכוח, ומחבק אותה בזמן שהיא חוזרת לעצמה, דמעות יורדות מעיניה והיא נראית כאילו דעתה נטרפה עליה.
"מה ראית?" אני לוחשת. ידיי רועדות והפחד זוחל לליבי, מה היא ראתה בעתידי שהפחיד אותה כל כך?
"מה ראית?" קולי מתחזק. היא שותקת ובוכה בזרועות אביה, אוחזת בחולצתו בחוזקה.
"מה ראית!" אני צורחת. מתקדמת אליה ומנערת את ידה, אביה מנסה לדחוף אותי אבל הוא לא מספיק חזק, מבט מטורף אחד ממני והוא משותק מבלי יכולת לנוע או להתנגד לדמי.
הילדה מייבבת ולוחשת בעיניים טרופות. "הרגת.. את.. כולם.."
אלו שלושת המילים שיכלה להוציא מהפה, לפני שעיניה נסגרות והיא נפלה לשינה עמוקה.
אביה תופס אותה מיד ומניח אותה על הקרקע בעוד שאחיה צועקים בשמה, "אליס!" ברכי קורסות על הקרקע מולה ואני פותחת את עפעפיה.
"היא בסדר, רק ישנה." האב מושך את גופה ממני ומערסל את ראשה על ברכיו. אני נעמדת ומתחילה ללכת כיוון היער, קולותיהם נשמעים במקום מרוחק בראשי.
"הבטחת שתעזרי לנו!" אבל הרגליים שלי ממשיכות להוביל אותי הרחק משם.
אני אברח. המחשבה חולפת בראשי, רגליי מתחילות לרוץ ונשימותיי מתואמות לריצתי המהירה. תוך כמה שעות אני מגיעה למחנה השומם, אחי עזבו את המקום לפני כמה שעות טובות והשאירו את שתי חרבות העץ שלי תקועות באדמה ועליהם התיק שלי, אני חוטפת אותו ואת הקשת.
אני אברח. אני אחזור לבית האמיתי שלי ולאבי, אני אעבור לארץ אחרת מעבר לים, לא אלחם יותר לעולם.
לפתע מבטי מופנה לקרקע על האדמה נכתב בדם חום מסר עבורי.
'תהרגי את כולם.'
אם לא אהרוג, אם אברח עכשיו אחיי יהרגו אותם. אני בוהה בכתב ושואלת את עצמי, להרוג אותם? הדם צווח בראשי, משתוקק להתפרץ בזעם.
כן! הרגי אותם!
עיניי עולות לכיוון בו שוהים הזרים וחוזרות להביט בדם שעל האדמה.
"לא. אני אציל אותם".
~ ~ ~
מבטיחה שהסיפור משתפר עם הפרקים רק אם תתנו לו הזדמנות 🫰❤️