קוראות וקוראים יקרים ואהובים ❤️
סדרת הספרים המותחת והמסקרנת שלפניכם כתובה בשפה גבוהה ומחולקת לארבעה ספרי המשך.
אני מבטיחה שאם תתנו הזדמנות תתאהבו בדמויות הגבריות המסוקסות, הנשיות החזקות ובעלילה שעברה עריכה מחדש.
(בלי ספוילרים בבקשה)
פרקים יעלו אחת לשבוע 🫰
~~~
~ איליה ~
"אבא ספר לי שוב," היא מביטה בי בעיניה החומות והגדולות בזמן שאנו יושבים בחדר הריפוי, ומועכים חליטות צמחים כדי להכין תרופות עבור אנשי הכפר.
נשימת עייפות עמוקה משתחררת מחזי, סיפרתי לה כבר אלפי פעמים ועדיין היא רוצה לשמוע שוב.
"פעם אחרונה להיום רנטה." הילדה הקטנה בעלת העיניים החומות והריסים הצפופים שכל כך דומים לאמה מהנהנת בראשה במהירות כזאת שעוד רגע ותוציא אותו ממקומו.
"אני מבטיחה." היא מביטה בי בסקרנות וליבי נחמץ. היא כל כך דומה לה, בעיניה, בשפתיה ובדעותיה הנחרצות מידי לילדה בת כמעט שישה ירחים.
אלכסנדרה, הקטנה שלנו מערבבת צמחים יותר טוב ממני וממך יחד, המחשבות רודפות אותי ומחזירות לרגע בו איבדתי אותה.
'תבטיח לי איליה' היא אוחזת בתינוקת הקטנה ועיניה מרפרפות, ידיה חלשות ודמעות נופלות על פניה העייפות והאפרפרות.
'אני נשבע אלכסנדרה, אני אטפל בה עד יום מותי היא לא תדע דבר מעברינו.' היא מחייכת ונושמת בכבדות.
'רנטה ביתי היפיפייה.' ממלמלת חלושות אל התינוקת הצוחקת, מנשקת ומריחה את ריחה בפעם האחרונה.
לאט ידיה משחררות את התינוקת הקטנה וידיי נשלחות מיד לקחת אותה ממנה בדמעות ובחוסר אונים אני מביט בה דועכת למוות עד שהאור כבה מעיניה.
"אתה חושב עליה שוב," הילדה הקטנה מנערת את ידי ומעירה אותי ממחשבותיי, חיוך קטן ולא אמיתי עולה על פניי ואני מניד בראשי לסירוב.
"מוכנה ילדונת?" אני צובט את אפה החמוד, היא משמיעה קול קטן של הסכמה ואני מתחיל "כמו שאמרתי לך כבר בפעם המיליון."
אני מביט בה באשמה וגבות מכווצות. היא מחזירה לי באותו המבט ומצחקקת בשקט בעוד שהיא מועכת צמחי ולריאן. "העולם שלנו נשלט על ידי הזהב. לא הסוג שניתן לכרות מהאדמה, בנהרות או בתכשיטים אלא הזהב הזורם בוורידים." ידיי נשלחות אל ידיה הקטנות ומסמנות שבילים על וורידיה "מה זה אומר?" היא לוחשת בקול חלוש ועיניה נפרעות.
"זה אומר שצבע הדם איתו אנו נולדים קובע את העבר את הווה ואת העתיד של כל אחד ואחד בעולמנו.
כדי לשמור על הסדר של הדברים הקדומים יצרו את חוקי הדם, החוקים להם אנו מצייתים." הקטנה ממשיכה למעוך את הצמח לאבקה ומדקלמת בשעמום, "זהב למלך, חום לעני, כחול לאמיץ, ירוק לרמאי, צהוב לרגשן, אדום לתשוקה, לבן לחכם, שחור.." דבריה נחלשים, מבטה עולה אלי ואני משלים אותה בקול שקט "שחור לקללה."
עיניה נפתחות בפחד ואני מסיח את דעתה מיד "חזרה ללמידה!" היא יורדת מהכיסא ונעמדת מאחורי, ידיה מחזיקות את שמלתה הצהובה כשגופה הקטן מתנדנד קדימה ואחוריה על עקביה.
ידי עולה לסנטרי ומשפשפת את זקני הקצר "תוכלי לומר לי מהי כתף פרוקה?" עיניה עולות מעלה מנסות לזכור את התשובה, חיוך עולה על פניה והיא עונה, "כן אבא, זוהי התפרקות של מפרק הכתף מהיד, ישנה פריקה אחורית ופריקה קדמית. ברוב הפעמים עם הפריקה שרירי היד יקרעו ולכן יש להדק את היד היטב ללא תנועה לאחר החזרתה למקומה." חכמה קטנה, ידי עולה ללטף את ראשה, היא מחייכת בהנאה ואני מפליק באצבעותיי אל מצחה.
"רצועות הכתף יקרעו רנטה, לא שרירי היד." היא נאנקת בכאב וידה עולה למצחה.
"עכשיו הסכיתי לשמוע רנטה, בעוד רגע אפרק את ידי ממקומה ואת תצטרכי להחזירה." פיה נפער והיא מסרבת בראשה "אבל.. אבל אני לא מספיק חזקה." קטנה שלי אין בהבנתך כמה את חזקה.
אני יודע שהבטחתי לאלכסנדרה שנגדל אותה רחוק מחיינו הקודמים, אך איני מוכן לקחת את הסיכון שהוא יגיע אליה.
ידי עולה אל כתפי ומושכת אותה ממקומה, בדיוק ברגע שפרקתי את ידי דלת הבית נפתחה והנער שעמד בדלת הקיא את ארוחת הבוקר שלו בפתח דלתנו.
נשיפת עייפות ארוכה יוצאת מפי בזמן שרנטה עולה על השולחן, מכניסה את רגלה הקטנטנה מתחת לבית השחי שלי ותופסת בידי הפרוקה.
"מוכן אבא?" קולה המתוק מתנגן באוזני ואני מהנהן, "ג'יימס נקה את הכניסה לפני שאתה הולך." אני מושיט לו את חליטת הצמחים עבור אביו הישיש ובדיוק כשידי מושטת אליו, היא מנצלת את חוסר הריכוז שלי, מושכת בכוח בידי ומעסה את כתפי.
"ילדה טובה" אני מניע את ידי לצדדים בקלות, היא אכן חזקה ואפילו יותר מששיערתי.
זעקות כאב נשמעות מהדרך המובילה אל הבית, וגופי נע במהירות אל פתח הדלת.
"מרפא הכפר!" הזעקות מתקרבות ואיתם ארבעה נערים נושאים נער צעיר בידיהם, רגלו שותת דם חום והוא זועק מכאב בכל צעד שהם עושים לעבר הבית.
"רנטה, לכי לעיירה להביא דברים לארוחת הערב".
~ רנטה ~
אבא הורה לי ללכת לעיירה ולחזור במהירות וכך עשיתי, בדרכי חזרה אני מזמזמת בעליצות.
אני ואבא חיים בבית קטן הרחק מכל אנשי עיירת לוקסלי, סמוך לגבעה המשקיפה על ארץ לאוסדורן.
בכל בוקר אנו לומדים יחד רפואה ממגילות וספרים ישנים שיש בבית ובספריית העיירה.
דמו של אבא לבן ולכן הוא מאוד חכם, כל אנשי העיירה באים לביתנו להיבדק ולקבל שיקויים שונים וחליטות צמחים שאבא רוקח עבורם.
אבא מעולם לא דרש מהם לשלם מטבעות על הריפוי והם גומלים לנו באוכל ודברי מאפה.
בעודי צועדת אל הבית דרך היער הירוק והעצים המרווחים אני מרגישה שליבי נלחץ וקיבתי מתהפכת, ראשי עולה ומביט סביב בעוד שידי המחזיקה בסל מתחילה לרעוד.
יכול להיות שאיני לבד ביער?
ההרגשה לא מרפה גם כשאני מנסה להתכחש לה, גופי נעצר במקומו, ידי מחזיקה בבטני ועיניי ממשיכות לסרוק את שטח היער הריק מאדם שסביבי.
אני מדמיינת.. עיניי נעצמות ונשימות עמוקות נכנסות לחזי, לאט הרגשת הכאב עוברת ואני ממשיכה בדרכי. התפצחות ענפים נשמעת מאחורי ומבטי נמשך לאחור, בעודי צועדת קדימה רגלי מפספסת את הקרקע ומחליקה במדרון אבנים חדות וחלקלקות.
מעדתי לקרקע. ידי עצרו את הנפילה והן שורפות, לאט אני אוספת את התפוחים שהתפזרו מהסל סביבי, מנקה את השמלה המלוכלכת מאדמה ונושפת בכאב, הברך שלי שורפת וכשמבטי יורד אליה, אני נתקעת במקומי בחרדה.
ליבי פועם במהירות "אבא" אני לוחשת ברעד ואיני מסוגלת לזוז, נשימותיי מאומצות וחזקות.
"אבא" קולי עולה ומהדהד ביער רחב ידיים.
אני ממשיכה להביט מטה ודמעות יורדות מעיניי "אבא!" אני צווחת ומתייפחת בקול, איני שומעת את הבכי המתפרץ מפי מעבר למפעימות ליבי המהירות.
"רנטה!" קולו של אבא נשמע מרחוק "אבא!" אני צועקת ומחפשת בעיניי אחריו. הוא שומע את קולי ורץ לעברי במהירות, ידיו מושטות אלי והוא מניף אל ידיו ומחבק אותי בחוזקה.
"אבא" אני מייבבת בבכי ואבא מוריד אותי לקרקע "רנטה, מה קרה?" קולו מבוהל ועיניו סורקות את גופי. "דם" אני מייבבת. מבטו נתקע על רגלי המדממת ועיניו עולות להביט בעיניי.
הוא מפוחד, הוא מפוחד אפילו יותר ממני "אבא?" אני שואלת בפחד ורגלי הבריאה נמשכת לאחור, מבטו משתנה מיד לחיוך "לא קרה כלום רני, זה רק קצת דם."
זה רק קצת דם..
זה רק קצת דם..
זה רק קצת דם..
אני חוזרת על המילים במוחי כדי להרגיע את עצמי. אבא מסובב את ראשו סביב, ידיו החזקות מניפות אותי והוא לוחש באוזני "נגיע הביתה וננקה את הדם." אני מהנהנת ומייבבת בשקט, אבא מזמזם מנגינה באוזני ולאט אני שוקעת בשינה על ידיו.
"איי" עיניי נפתחות לשריפה שברגלי.
אבא יושב על כיסא ליד מיטה שלי ומנקה את הפצע בברך שלי שהתקטן מעט, "רנטה" עיני עולות להביט בעיניו הרציניות והמפחידות "לעולם אל תספרי לאף אחד מהו צבע דמך." ראשי נע לאט בהנהון והוא נושק למצחי "ילדה טובה".
לאחר יומיים בהם התעלמנו מהמקרה ביער, הפצע ברגלי נרפא כאילו מעולם לא היה.
אבא הוזמן לטפל באנשים החולים מהכפר הסמוך ואני עוזרת לו לאסוף את הצמחים שהוא זקוק להם.
"רנטה, אעדר לשלושה ימים בלבד," הוא מכניס גלימה לתיקו וממשיך לחלק לי הוראות.
"אל תשכחי לאכול שלוש פעמים ביום ולקרוא בכל ערב ובוקר." הוא יורד על ברכיו אל מול פני אוחז בראשי, "והכי חשוב אל תכניסי זרים לבית. שלחי אותם בכך שתאמרי להם שאני בעיירה ואחזור תוך שעה קלה." אבא מושך את שיערי הארוך מפניי ונושק לראשי "ולכי לביתו של דייל לשחק לפעמים, בסדר?"
אני רגילה להיות לבד בבית שעות ארוכות ולקראת הלילה אני נכנסת לחדרו של אבא עם ספר עב כרס, תה פירות ועוגיות מתוקות, מדליקה נר ומניחה אותו על השידה שליד המיטה.
לרוב איני ישנה יותר משלוש שעות בלילה ולכן אני קוראת בספרים עד שעיניי נעצמות, ביום שלמחרת בשעת הבוקר המאוחרות דייל מגיע לבית עם ארוחת בוקר מאביו.
אנו אוכלים יחד, ואני מסבירה לו על גוף האדם.
דייל נמוך ומעט שמנמן, בעל עיניים חומות טיפשיות ופנים שזורי נמשים, נעים לי לשהות בחברתו והוא מזמין אותי לארוחת ערב בביתם.
"אסדר את הבית ואבוא לקראת השקיעה." הוא מחייך ועוזב את הבית בריצה.
אני מזמזמת לעצמי תוך כדי שטיפת הכלים ולפתע בטני לוחצת שוב בחוזקה וליבי הולם במהירות בדיוק כמו ביער.
דפיקות נשמעות על הדלת ומסיחות את דעתי מהכאב, אני ממהרת אליה ופותחת אותה לגבר גבוהה בעל צלקת ארוכה על פניו, שיערו השחור אסוף צמוד לראשו ומדיו שחורים וישרים.
"היכן אביך ילדה?" קולו עבה וקר. אבא אמר לא להכניס אף אחד לבית, "אבי בעיירה תוכל לחזור עוד שעה ואני בטוחה שימצא מרפא למחלתך." קולי רועד ואני סוגרת את הדלת. רגלו של האיש חוסמת את הדלת מלהיסגר וידו פותחת אותה בכוח "אם כך אחכה לאביך כאן, הוא מצפה לי." אני מביטה בו בפחד וגופי רועד.
"מה שמך ילדה?" הוא שואל ומתיישב על הכיסא במטבח, "רנטה.. רן" אני עונה בלחש. "היכן אימך רן?" הוא חוקר אותי בעוד שאני נצמדת לקיר שממולו, הוא מפחיד אותי.
"אימי מתה בעודי תינוקת," אני ממלמלת בשקט ולרגע עצב נראה בעיניו, מאחורי גבו על עדן החלון במטבח, אני רואה את פרח השינה ולריאן ורעיון עולה במוחי.
"תרצה לשתות בזמן שאתה מחכה לאבי?" אני שואלת בהיסוס מתקדמת צעד לעברו. הוא מהנהן בראשו ואני הולכת אל מאחורי גבו, קוטפת בשקט עלה ומרסקת אותו אל ספל מים חמים, לספל אני מוסיפה קינמון לטשטש את ריח הצמח.
בידיים רועדות אני מגישה לו את הספל ונעמדת מאחוריו, לאט הוא מרים את הספל לפיו, עוד רגע ישתה את התה וירדם, אז אברח לביתו של דייל עד שאבא יחזור.
לפני שהספל נוגע בפיו, צחוק נמוך וגס משתחרר מפיו וקולו הקר מאשים, "ילדה, תצטרכי הרבה יותר מפרחי בר כדי להרדים אותי." עייני נפתחות וגופי משותק במקומו. האיש מסובב חצי ראש אלי ומניח את הספל.
אני חייבת לברוח!
מוחי מזהיר מהסכנה לחיי, לפני שאני מספיקה לזוז ידו של האיש תופסת בגרוני ומהדקת את האחיזה עליו.
אוויר.
האוויר לא מגיע לריאותי.
ידיי נשלחות קדימה, שורטות את ידו של האיש האוחז בגרוני בחוזקה והכרתי דועכת אל העלטה...