-ראיין-
"יש לך שם ואן גוך?" שאל נייט את קייל, אחד הבנים מנבחרת הפוטבול, כשהיינו בביתו במסיבה, בשישי בערב.
"תפוס." הוא זרק לו את הוודקה ונייט תפס אותה מהאוויר.
כן.
כולם פה היו שיכורים מהתחת, זה בטוח.
רציתי להגיב לו על כך שזרק את הבקבוק כמו אידיוט, אבל הייתי גמור מכדי להטיף למישהו.
"קח." נייט הושיט לי את הבקבוק לאחר שלגם ממנו כמה פעמים.
"תודה." לקחתי ממנו את הוודקה ברצון ושתיתי כמות נכבדת.
"היי, אל תגמור לי הכל."
גיחכתי והושטתי לו חזרה את הוודקה.
היינו פה כבר לפחות שעה וחצי והראש שלי כבר הסתובב מרוב האלכוהול.
אבל לא התכוונתי להפסיק לשתות.
הייתי מת מבפנים ואלכוהול היה הדבר היחיד שיכולתי לסמוך עליו.
הוא אף פעם לא אכזב אותי.
לעומת זאת בבוקר אני כניראה מאוד אשנא אותו, בגלל ההנגאובר הנוראי שיהיה לי... אבל היי, הבוקר עוד המון זמן.
"היי, ראיין," אליוט פנה אליי.
לעזאזל.
כבר שכחתי מהילד הזה.
"אה?"
"אתה יודע אם אווה מתכננת לבוא?" שאל.
לא היה לי כוח אפילו לנסות להסוות את התסכול שחשתי כששאל אותי את זה.
הטתי את ראשי בחוסר עניין והרמתי גבה.
"אני לא יודע, אליוט. אני לא אבא שלה."
הוא כניראה חשב שלא שמתי לב לכך שחשק את לסתו בזעם. טוב, שמתי לב. אבל לא היה לי אכפת ממנו.
למעשה, ידעתי שאווה הייתה אמורה להגיע.
נייט אמר לי.
הוא גם אמר לי לא להיות אידיוט לידה, במיוחד לא כשאני שיכור.
בחוסר נימוס מוחלט, שממש לא היה אכפת לי ממנו, הסתובבתי והלכתי משם מבלי לומר דבר.
הרגשתי מסוחרר כשהתקדמתי לשירותים כדי להשתין.
לא שמתי לב לאנשים שעברתי בדרך, ונתקעתי לפחות בשלושה.
"תסתכל לאן אתה הולך. אידיוט." שמעתי במעורפל.
לא התייחסתי והמשכתי ללכת עד שהגעתי לחדר שנראה כמו השירותים.
לקח לי יותר מידי זמן למצוא אותו, מאחר וכל העולם הסתובב, אבל לפחות זה קרה סוף סוף.
פתחתי את הדלת ופערתי את עיניי כשמבטי נח על בחור ובחורה שהתמזמזו שם.
"פאק.." מלמלתי וסגרתי את הדלת.
שילמדו לנעול לעזאזל.
חזרתי לסלון ומשם עליתי במדרגות לקומה השנייה.
הרגשתי בחילה מטפסת בגרוני.
שיט.
עכשיו אני ממש חייב להגיע לשירותים.
חיפשתי במבטי את השירותים וכשמצאתי דפקתי על הדלת פעמיים ונכנסתי.
ברגע שהרמתי את האסלה הקאתי החוצה את כל תכולת קיבתי.
"זין.." מלמלתי ושטפתי את הפה, ואז חזרתי לשירותים כדי להשתין.
"סוף סוף." רטנתי לעצמי כשסיימתי ושטפתי ידיים.
"פאק.. כן, כן... אוי אלוהים! כן! אל תפסיק."
מה לעזאז- "כן, נייט, אלוהים.."
נייט? פאק. יצאתי מהשירותים והצמדתי את אוזני לדלת החדר שממנו נשמעו הקולות.
"פאק.. אוליביה... תפתחי את הרגליי-"
אוקיי.
עד כאן.
התרחקתי מהדלת במהירות והעמדתי פניי מקיא.
אלוהים...
לא הייתי צריך לשמוע את זה.
נייט הממזר הזה היה חובב סטוצים לא קטן.
לפעמים אפילו יותר ממני.
במיוחד לאחרונה עם כל הסיפור עם אווה..
ירדתי במדרגות, כמה שיותר רחוק מנייט ומהזיון שלו.
התיישבתי על אחת הספות וחיפשתי במבטי את הבחורים.
מצאתי את אש ומארק שותים בירה להנאתם, ואת ג'סי מתמזמז עם איזו בחורה בפינת החדר.
את ג'וש לא ראיתי אבל הנחתי שהוא נמצא פה איפשהו עם נעמי והחברות שלה.
ואז ראיתי אותה.
היא רקדה בצד ליד חברתה הבלונדינית הקטנה שזכרתי ששמה פיבי, ולידן עוד בלונדינית אחת שלא הכרתי.
שוב נצבט לי הלב כשנזכרתי ביום רביעי.
כשאמרה לי שזה לא יקרה בנינו.
אווה לבשה שמלה לבנה שההתנפנפה כשהיא הסתובבה במקום, עם מחשוף קטן וכתפיות קשורות בקשר פפיון.
השיער שלה היה אסוף לנזב סוס מרושל והוסיף למראה המושלם שלה ממילא.
היא הייתה פשוט... יפייהפיה.
מבפנים ומבחוץ.
הסתכלתי עליה צוחקת ורוקדת ואז הסטתי את מבטי הצידה.
זה לא יקרה.
פשוט תכניס את זה לראש שלך כבר.
עם כמה שכאב לי להודות, תמיד ידעתי שזה לא יעבוד.
קיוויתי שהיא לא תתן לעבר להשפיע עלינו, אבל אין מה לעשות, הבחורה הזאת לא סולחת בקלות.
"היי." שמעתי את קולה של שרלוט לידי.
"אני לא במצב רוח לריב, שר." עניתי בעייפות והעברתי יד בשיערי.
"לא באתי לריב. באתי לדבר."
היא התיישבה לידי והושיטה לי כוס שתייה.
"מה זה?" שאלתי.
"טקילה."
"בטוחה?" אמרתי בפקפוק.
"כן, ראיין. אני בטוחה. לא הרעלתי אותך אם זה מה שאתה חושב." היא גלגלה את עיניה.
נאנחתי ולקחתי מידה את הכוס.
"מה את רוצה?"
"באתי להתנצל."
כיווצתי את עיניי וסובבתי את ראשי לכיוונה.
"על מה?"
"אתה יודע. זה... זה לא היה בוגר מצידי מה שעשיתי לחברה שלך."
הנהנתי.
לא טרחתי לתקן אותה על שאמרה "חברה שלך".
היא סתם נהנתה לעצבן אותי.
"זה לא רק לא היה בוגר שרלוט, זה היה אכזרי, זה היה.. מרושע-"
"אני יודעת. ואני מצטערת. באמת."
שתקתי למשך כמה שניות ואז שתיתי שלוק גדול מהטקילה וחזרתי להביט בה.
"גם אני מצטער שרלוט."
"על מה?" היא שאלה בבלבול.
"אני מצטער שאני לא מתכוון לסלוח לך."
"מה.. ל-למה לא?"
"למה לא?" נעמדתי.
"למה לא, שרלוט? אולי בגלל שלא אני הייתי הקורבן במשחק החולני שלך! אולי בגלל שאני לא יכול לסלוח על משהו שעשית למישהו אחר!"
היא השפילה את מבטה.
גיחכתי בחוסר אמונה.
"אולי, שרלוט, בגלל שמה שעשית לא בדיוק היה משהו שאפשר לסלוח עליו כל כך בקלות, אם בכלל!!"
"אבל אני מצטערת!"
"אבל זה לא משנה את מה שעשית!!"
התנשמתי.
גם שרלוט.
מבטים סקרנים הביטו אלינו מכל עבר.
גם אווה ושתי חברותיה.
חשקתי את לסתי והתיישבתי בכבדות חזרה בספה.
לא היה לי כוח לריב. כמו שכבר אמרתי.
"על מה אתם מסתכלים בדיוק??" אמרתי לכיוון
הנוכחים שכניראה חשבו שאנחנו פה למטרות בידור.
כולם הפנו את מבטם וחזרו לעיסוקיהם הקודמים.
חוץ ממנה.
ואז הידיעה נחתה עליי.
זה לא משנה את מה שעשית.
אני אמרתי את המשפט הזה לשרלוט, אבל עכשיו הוא הרגיש כאילו מישהו אמר אותו לי.
ברור שאווה לא תסלח לי.
עשיתי לה דברים נוראיים בעבר ואפילו לא התנצלתי... שלא לדבר על כך שגם אם הייתי מתנצל זה לא היה גורם לה לסלוח.
זה לא היה משנה את מה שעשיתי.
לעזאזל.
הייתי בן זונה אליה כל החיים שלה ואז ציפיתי שהיא פשוט תשכח מזה כאילו כלום.
"את רוצה לתקן, שרלוט?" שאלתי לפתע.
"כ-כן." היא ענתה במבט העצוב המזויף שלה.
שרלוט אולי מצליחה לעבוד על אנשים אחרים עם העיניי הכלבלב הירוקות האלה שלה, אבל היא לא תצליח לעבוד עליי.
היא לא רוצה שאווה תסלח לה;
היא רוצה שאני אסלח.
בסדר גמור.
אם היא רוצה שאני אשחק במשחק שלה לפחות אני יכול להרוויח מזה משהו.
"תמחקי את הסרטון."
היא כיווצה את גבותיה.
"תמחקי את הסרטון, שרלוט. אחרת אין שום סיכוי שאווה תסלח לך."
שרלוט פתחה את פיה לומר משהו אבל קטעתי אותה.
"תמחקי אותו מכל מקום שהעלת, לכל בן אדם ששלחת לו, וגם מהטלפון שלך. אני רוצה לראות מול העיניים שלי שאת מוחקת אותו, ומוודאה שאי אפשר יהיה לשחזר אותו."
"ראיין התכוונתי להג-"
"ואם את חושבת שתוכלי לשמור אותו איפשהו בלי שאני אדע את טועה. אני אגלה את זה וא-"
"ראיין! אלוהים, תקשיב לי רגע."
אמרה.
"רק רציתי להגיד שאני לא יכולה.."
"לא יכולה מה?"
"לא יכולה למחוק את הסרטון."
"אה באמת? מה את אומרת?" אמרתי בקול נוטף ציניות והתכוונתי ללכת.
"ראיין חכה! אני לא יכולה למחוק את הסרטון כי הוא כבר נמחק!"
"מה?" הסתובבתי חזרה והבטתי בה בחוסר אמון.
מזווית עיני ראיתי את החברה החדשה של אווה מחייכת לעברה.
"אני לא יודעת איך.. אבל הוא נמחק. כניראה שמישהו פרץ לי לטלפון או משהו ומחק אותו. מכל מקום."
אין מצב.
היא משקרת.
"תוכיחי." דרשתי.
היא פתחה את נעילת הטלפון שלה והושיטה לי אותו.
עברתי על הכל.
על כל הסרטונים שלה וכל ההודעות עם נערים ונערות מהשכבה, ומבית הספר.
בדקתי גם שהוא לא מגובה איפשהו וכמו שהיא אמרה, הוא באמת לא היה.
איך זה יכול להיות?
"רואה?"
גלגלתי את עיניי.
"בסדר.. נגיד שאני מאמין לך, נגיד שהסרטון באמת נמחק, זה לא אומר שהוא לא קיים יותר. מהרגע שהעלת אותו אי אפשר באמת למחוק אותו. חוץ מזה את בעצמך אמרת שאת לא זאת שמחקה אותו. זה לא ממש יגרום למישהו לסלוח לך-"
"נכון." שמעתי את הבלונדינית ממקודם.
"זה לא יגרום לה לסלוח לך כי את לא זאת שמחקה את הסרטון. זאת הייתי אני."
מה לעזאזל קורה פה?
"מיקה.." שרלוט הביטה בה בשנאה כשהתקרבה אלינו.
"כן. אני ממש לא סולחת. ורק שתדעי שרלוט, גם אם כן היית מוחקת אותו לא הייתי סולחת."
אמרה אווה שהופיעה לידינו וחייכה לנערה ששמה כניראה היה מיקה.
"תנו לי רגע להבין משהו..." אמרתי.
"את," הבטתי לעבר מיקה.
"את.. מחקת את הסרטון ושרלוט לא ידעה מזה?"
היא הנהנה.
"כן. כמו שהבטחתי לאווה-"
"אתן קשורות אחת לשנייה?" שאלתי.
הן בהחלט היו דומות.
"מיקה היא אחותי התאומה," אמרה שרלוט והביטה לעברה בסלידה.
פערתי את עיניי.
"עכשיו אתה יודע."
"אוקיי.. זה... חדש."
"אני לא מאמינה שבאמת הצלחת למחוק אותו בסוף." אמרה אווה וחיבקה את מיקה.
"כבר אמרתי לך, אני לא מפרה הבטחות."
וככה עמדנו שם, אני, שרלוט, אחותה התאומה, ואווה גרין.
פאק...
אני לגמרי צריך עוד משקה.