-ראיין-
"זה נכון?!"
נהמה נשמעה מכיוון דלת הבית שברגע זה נפתחה.
"מה?"
הסתובבתי למראה נייט שנראה עצבני הרבה יותר מהרגיל.
"אבא שלך. אווה. אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר."
חשקתי את לסתי.
"כן, אני מבין."
הוא האדים מכעס.
"התקשרתי אליך אולי שלושים פעמים, חשבת לענות לי גם?"
"לא ראיתי." עניתי בקול נטול רגש.
הוא העביר את ידו בשיערו בעצבנות.
"איך נתת לזה לקרות?!"
"איך נתתי לזה לקרות?!! אתה חושב שאני אמרתי לו שילך לשם ויטריד את אווה?! כן?! זה מה שאתה חושב נייט?!! או שאתה פשוט בטוח שאתה גיבור ושאתה היחיד שהיה לו אכפ-"
"מה זה פאקינג קשור ראיין?!"
הסטתי את מבטי ושאפתי אוויר.
"היא יודעת מזה? שזה.. אבא שלך."
כן.
לצערי הרב.
ובגלל המזדיין הזה היא תשנא אותי עכשיו לנצח.
"אני אסיק מזה שכן." גיחך.
"היא לא רוצה לראות אותי."
הוא השתתק.
"היא שונאת אותי, נייט. היא פאקינג שונאת אותי בגללו." החזרתי את מבטי אליו.
הוא הרכין את ראשו.
"זאת לא אשמתך שאבא שלך מניאק, היא מודעת לכך."
"זה לא משנה. אנחנו לא יכולים להשאר חברים אחרי דבר כזה."
הוא הנהן בהבנה.
"תודה על זה."
"על מה?" נייט כיווץ את גבותיו.
"אתה יודע."
~•••~
לאחר הצלצול העשרים בערך ניתקתי את השיחה.
היא שוב לא ענתה.
בפעם הרביעית.
לעזאזל.
התקשרתי אליה שוב.
הפעם ויתרתי לאחר הצלצול השישי.
אין לי זין לשבת ולחכות שתתן לי להתנצל.
אז למה אני מוצא את עצמי ממשיך לשלוח לה הודעות מתחננות ולהתקשר אליה??
פאק!
מה נסגר איתי לעזאזל?
למה כל כך פאקינג חשוב לי להתנצל על משהו שלא אני עשיתי?
למה הרגשתי צורך עז לגרום לאווה לרצות להיות ידידה שלי שוב, או לפחות להפסיק לשנוא אותי?
למה אכפת לי לעזאזל?
לא אכפת לי.
ככה ניסיתי לשכנע את עצמי ללא הצלחה במשך כל סוף השבוע.
מה שלא ממש עבד.
פאק.
"עדיין מסננת אותך?"
פול שבדיוק נכנס לסלון שאל, ופתח פחית קולה.
הוצאתי אוויר בכעס.
הוא לגם שלוק גדול ולאחר מכן הושיט לי את הפחית.
"תודה."
"טיפ לחיים ראיין, דברים כאלה לא עוברים בקלות כזאת. תן לה כמה ימים, לוקח זמן לסלוח על דבר כזה."
"תאמין לי אני יודע."
מלמלתי ולגמתי לגימה גדולה.
"אני שונא את המזדיין הזה.."
"תאמין לי ראיין, גם אני. אבל זה הדבר היחיד שאתה חושב עליו. לעזאזל, ראיין, אתה כבר לא ישן בלילה, אתה חייב לנסות לשכוח ממנו."
"איך אני יכול לשכוח ממנו אחרי מה שהוא עשה?! הבן אדם צריך להיות בכלא, לא להמשיך להסתובב בעולם!"
הוא שתק.
נאנחתי ויצאתי מהבית בכעס.
"חשבת ללכת אליה הביתה?"
"בשביל שאבא שלה ישחט אותי? לא תודה."
נייט גיחך.
"הוא לא ישחט אותך, אם כבר היא כן. למען האמת לא ניראה לי שהיא אפילו סיפרה למישהו על זה."
פאק.
זה כניראה היה נכון.
היא לא הייתה מספרת לאף אחד על דבר כזה.
ידעתי את זה.
הכרתי אותה יותר מדי טוב.
לעזאזל.
"אתה חושב שכדאי לי ללכת אליה הביתה?"
"תראה... אני לא אומר שהיא לא תעקור לך את הזין מהמקום אם תעז להתקרב אליה, אבל.. כן. אני חושב שאתה צריך ללכת."
"זה לא מצחיק נייט. היא באמת תרצח אותי, אין לך מושג מה הלך שם בפעם האחרונה שדיברנו."
"האמת שאני דווקא יכול לדמיין את זה.."
הרמתי גבה לאות אזהרה כשחייך בשעשוע.
"אני יכול ללכת."
הציע.
"מה?"
"כן. אתה יודע, לעומתך אותי היא עדיין מחבבת, אז אולי אני אוכל להרגיע אותה קצת."
לא ידעתי מה להגיד על זה.
היא אכן ככל הניראה הייתה מעדיפה לראות את נייט מאשר אותי, אבל.. פאק. לא יכולתי פשוט לברוח ממנה כמו מניאק מפקיר שמפחד מהתגובה שלה.
"לא לא, אין סיכוי. אני צריך לדבר איתה בעצמי."
הוא שקל לרגע את דבריי לפני ששאל, "ואתה מתכוון לעשות את זה?"
-אווה-
"מה את עושה כאן לבד באמצע הלילה, ילדה?"
הוא התקרב אליי בצעדים כבדים.
לא.
לא רציתי שיתקרב אליי.
רק רציתי שיעזוב אותי לנפשי.
הכל בסדר.
אני אגיד לו שזה לא נעים לי, ואז הוא ילך ואני אחזור למועדון.
"אל תתקרב.." הוא המשיך לצעוד לעברי.
"בבקשה תלך. אל תתקרב אליי כל כך.." השיכור המשיך להתקרב עד שכבר לא היה בנינו מרווח, ואז הוא תפס בידיי ומנע ממני לזוז.
"פאק, את... נראת טוב.."
ליבי דפק בחוזקה והרגשתי את הפאניקה משתלטת עליי.
"בבקשה..." התחננתי כשדמעות חמות מתחילות לזלוג במורג לחיי.
הוא לא הקשיב לי.
במקום זאת הוא כיסה את פי בידו ובחן שוב את גופי.
לא רציתי את הידיים שלו עליי.
לא רציתי שיגע בי.
ניסיתי להדוף אותו בעזרת רגליי אבל הוא שקל הרבה יותר ממני, ובכל מקרה הייתי עייפה וחלשה מכדי להצליח להזיז אותו.
ואז הוא זרק את בקבוק הוויסקי על הרצפה כך שהתנפץ בכוח, דחף יד אחת שלו מתחת לשמלתי וליטף בגסות את ישבני החשוף.
החנקתי יבבה.
הוא טיפס עם ידו במעלה גופי עד שהגיע לשדיים שלי.
הוא מישש אותם בכוח ואז עזב את פי, ועם ידו הפנויה נגע באיברי.
ניסיתי להדוף אותו שוב אבל ללא הצלחה.
ניסיתי להתחנן בפניו שיפסיק, אבל זה לא הזיז לו.
"בבקשה..." תחינה שקטה יצאה משפתיי הרועדות.
הוא פשט מעליי את השמלה בגסות והשליך אותה על הרצפה.
ואז הוא הצמיד את שפתיו המדיפות מריח האכוהול, לשפתיי.
זה היה נורא.
כל כך רציתי שזה יגמר כבר.
רק רציתי שיפסיק.
רציתי שיניח לי.
ניסיתי לנחם את עצמי ולהזכיר לעצמי שתיכף זה יגמר.
הוא יאנוס אותי מהר, ואז ישחרר אותי לחופשי.
הכל יהיה בסדר.
אני יכולה לעבור את זה.
אני אצליח.
אני צריכה להשאר חזקה.
חזרתי על אותן המחשבות בראשי שוב ושוב בעודו דוחף את אצבעותיו לאט לאט לתוך איברי.
הנה.
תיכף זה נגמר.
הכל יהיה בסדר.
אני יכולה לעבור את זה.
אני אצליח.
אני צריכה להשאר חזקה.
התעוררתי בבת אחת מהסיוט הכי נורא שהיה לי מעולם, וניסיתי להסדיר את נשימתי.
זה היה רק סיוט.
רק חלום נוראי.
לא יותר מזה.
שפשפתי את עיניי והסתכלתי בשעון.
6:34
לעזאזל.
אני לא אצליח לישון ככה.
קמתי מהמיטה והלכתי לחדר השירותים.
שטפתי במים את פניי המיוזעות, ועמדתי כמה דקות מול המראה בניסיון להרגע.
תנשמי אווה. הזכרתי לעצמי.
נשימה... נשיפה..
עדיין לבשתי את הסווטשרט והטרניג של ראיין, רק שהשמלה כבר לא הייתה מתחת.
כל מה שאני זוכרת מהרגע שחזרתי הביתה הוא שמיד השלכתי אותה על הרצפה.
עדיין הרגשתי גועל מלראות אותה.
אבל היה לי חם מידי בבגדים האלה..
חשבתי שאולי מקלחת קצרה תעזור לי להרגע.
לאחר שהתפשטתי נכנסתי תחת זרם המים ונתתי להם לשטוף את תחושת הגועל שהרגשתי.
שנאתי להרגיש את ידיו על עורי,
שנאתי לשמוע את קולו בראשי,
שנאתי לראות את פרצופו בדמיוני,
ויותר מהכל, שנאתי את העיניים שלו.
העיניים שלו שהזכירו במדויק בצורה הכי חולנית שיש, את עיניו של ראיין.
העיניים שתמיד גרמו לי להרגיש חשופה ליד ראיין, עכשיו גרמו לי להרגיש חשופה גם לידו.
התעטפתי במגבת ויצאתי מחדר המקלחת.
התלבשתי במהירות בתחתונים וחזייה, אבל התלבטתי מה לעשות עכשיו.
הייתי צריכה לחזור לישון, אבל באדיבות אבא של ראיין והסיוטים הממושכים בגללו, לא יכולתי.
והשעה אפילו לא הייתה שבע בבוקר..
לעזאזל.
לא יכולתי לקום עכשיו.
יום שבת.
חוץ מזה הלכתי לישון אתמול כל כך מאוחר שאני בספק אם הגוף שלי בכלל מודע לכך שהוא ישן הלילה.
הייתי גמורה.
לבסוף החלטתי לחזור לישון ככה.
"בבקשה..." תחינה שקטה יצאה משפתיי הרועדות.
הוא פשט מעליי את השמלה בגסות והשליך אותה על הרצפה.
ואז הוא הצמיד את שפתיו המדיפות מריח האכוהול, לשפתיי.
זה היה נורא.
כל כך רציתי שזה יגמר כבר.
רק רציתי שיפסיק.
רציתי שיניח לי.
ניסיתי לנחם את עצמי ולהזכיר לעצמי שתיכף זה יגמר.
הוא יאנוס אותי מהר, ואז ישחרר אותי לחופשי.
הכל יהיה בסדר.
אני יכולה לעבור את זה.
אני אצליח.
אני צריכה להשאר חזקה.
חזרתי על אותן המחשבות בראשי שוב ושוב בעודו דוחף את אצבעותיו לאט לאט לתוך איברי.
הנה.
תיכף זה נגמר.
הכל יהיה בסדר.
אני יכולה לעבור את זה.
אני אצליח.
אני צריכה להשאר חזקה.
התנשמתי.
זה שוב קרה.
פאק.
לא יכולתי להמשיך ככה.
9:15
מספיק טוב.
קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים.
ממש לא היה לי חשק להשקיע בלבוש... כל מה שרציתי היה להמשיך לישון אבל את זה לא יכולתי לעשות..
לפתע מבטי נפל על הבגדים של ראיין שהיו זרוקים בחדר המקלחת.
נו טוב.
לבשתי אותם ואז הלכתי לסלון.
הוצאתי קערה וכפית והמגירה, קורונפלקס מהארון וחלב מהמקרר, והכנתי לעצמי מנה.
התיישבתי מול הטלוויזיה.
זה היה הדבר הכי קרוב למנוחה שיכולתי לחשוב עליו, והדבר היחיד שהיה לי כוח בשבילו.
לאחר כמה שעות ארוכות של צפייה ממושכת בטלוויזיה שמעתי דפיקה על הדלת.
קמתי בקושי רב ודידיתי לשם לפתוח אותה.
לא.
זה לא קורה.
הלב שלי שקע כשראיתי את ראיין עומד מולי.
מבטי נתקע כרגיל על העיניים המהפנטות שלו.
העיניים שגרמו לי להרגיש כל כך חשופה תחת מבטו..
העיניים שהזכירו לי אותו.
ניסיתי לסגור את הדלת אבל ראיין הכניס את רגלו וחסם אותה.
"לעזאזל.." מלמלתי.
"מה אתה רוצה?"
"לדבר, אווה. זה כל מה שאני רוצה, זה כל מה שרציתי תמיד."
"אני לא רוצה לדבר איתך ראיין!"
"אני יודע נסיכה, אני יוד- פאק.. אני יודע את זה, אוקיי? תאמיני לי."
שתקתי.
הרגשתי מבוכה קלה כשראיתי אותו מעביר את מבטו על גופי, או יותר נכון, על בגדיי.
שיט.
שכחתי לגמרי שאני עדיין לובשת את הבגדים שלו.
כחכחתי בגרוני כדי שיפסיק לנעוץ מבטים.
"דבר." אמרתי ביובש.
"אוקיי, אז ככה, אמ... האמת שאני ממש לא יודע מה להגיד.. כאילו... אני לא, לא הכנתי טקסט מראש וזה.." הוא גיחך והרצין את פניו כשראה שנאנחתי בתסכול.
"סליחה.. בקיצור אני... אני פשוט רוצה שתתני לי עוד צ'אנס, אוקיי? זה לא הרבה לבקש בהתחשב בזה שלא עשיתי לך שום דבר באמת."
השפלתי את מבטי.
"אווה אני.." הוא צעד צעד פנימה ואני מיד פניתי לאחור.
שוב הרגשתי את הפאניקה מתחילה לגדול.
ראיין נעצר מיד.
"סליחה."
"תלך בבקשה.."
"לא, נסיכה. בבקשה אני לא רוצה ל-"
"תלך, ראיין! צא לי מהבית, לעזאזל!"
הוא שתק.
"התכוונתי לזה כשאמרתי שאני לא רוצה לראות אותך יותר, שאני לא רוצה שתדבר אליי יותר בחיים שלך, ראיין, התכוונתי לזה כשאמרתי שאני שונאת אותך!!"
שוב הדמעות איימו לצאת.
שנאתי את עצמי כל כך על שגרמתי לעצמי להראות פגיעה מולו.
ראיין נראה גם כן פגוע בטירוף.
כאילו קשרו אותו, סתמו לו את הפה ונתנו לו אגרופים בלי הפסקה.
לא רציתי לעשות לו את זה אבל לא יכולתי לראות אותו.
הייתי צריכה לגרום לו ללכת ממני, לעזוב אותי במנוחה.
והדרך היחידה לגרום לו להתרחק ממני מרצונו הייתה לשנוא אותי....