-ראיין-
כעסתי בטירוף.
כעסתי ולא הצלחתי לשלוט בעצמי.
אבא שלי, האדם שהביא אותי לעולם, האדם הכי מזדיין שהכרתי, הכה אותי.
ואני כמו אדיוט שלחתי אותו למועדון.
כאילו זה מה שיעזור לו.
הבן אדם לא צריך אלכוהול, הוא צריך טיפול.
וכשאני אומר טיפול אני מתכוון לטיפול במקום רחוק מאוד מכאן.
אף אחד חוץ ממני לא היה בבית כרגע.
אמא שלי הייתה בטח אצל איזו חברה שלה, ופול.. אלוהים יודע איפה הוא נמצא.
כניראה שאצל אנני.
כמו כל הזמן.
הייתי שיכור. ללא ספק. לא תכננתי שהערב הזה יגמר בלהרדם מול הטלוויזיה, אבל כניראה שזאת האופציה הכי טובה שלי.
הדלקתי את הטלוויזיה ונכנסתי לנטפליקס.
לא ראיתי שום סדרה מסויימת כרגע אז כניראה שאני אצתרך להתחיל משהו חדש.
דפדפתי לראות אילו סדרות יש שעוד לא ראיתי, אבל פאק, נראה שלא נשאר לי כלום.
לעזאזל.
ראיתי כל פאקינג סדרה אפשרית שהיה סיכוי שאראה.
נשארו לי רק סדרות ילדים, סדרות של בנות או פשוט סדרות ממש גרועות שלא היה להן שמץ של פוטנציאל.
זין.
אני פשוט אראה סרט.
קול טריקת הדלת העיר אותי מהשינה החלקית שהייתי שרוי בה.
"מה נסגר?" סובבתי את מבטי לעבר אבי שנכנס פנימה בסערה.
לעזאזל...
הוא נראה עצבני.
ופצוע.
ממש פצוע.
לא שהיה לי אכפת שיפצע אבל הייתה לי הרגשה שהוא לא סתם נתקע בעמוד.
"במה כבר הסתבכת?" שאלתי כשראשי לכיוון הטלוויזיה.
אבא נכנס למטבח והוציא קרח מהמקפיא.
"לא קרה כלום."
הרמתי גבה.
"ממתי אתה מפספס הזדמנות לדבר איתי?" שאלתי בגיחוך.
"אני לא במצב רוח לדבר ראיין, תעזוב את זה." הוא דיבר בקול נמוך כשפניו עדיין לכיוון המקפיא.
"הלכת מכות עם מישהו?"
"אמרתי לך לעזוב את זה, נכון?"
"זה אומר שכן.."
הוא טרק את דלת המקפיא בכוח.
"תחזור לטלוויזיה ראיין!"
גלגלתי את עיניי.
"מה זה? איפה אח שלך?!" שאל בטון עצבני.
אלוהים.. הוא לגמרי ירד מהפסים.
"לעזאזל אבא, כמה שתית?!"
"אני שאלתי איפה אח שלך! אם אתה לא יודע איפה הוא אל תענה לי!"
כיביתי את הטלוויזיה ונעמדתי.
"שלא תחשוב שזה שחזרת אומר שעכשיו הכל בסדר, ושאתה אבא שלי אז מותר לך לצעוק עליי כמה שבא לך!"
הוא צבט את גשר אפו והנהן.
"אני יודע אני יודע, סליחה. אני מצטער, אוקיי?"
הוא לחץ את שקית הקרח על עינו.
"מה קרה לך?" שאלתי לאחר דממה של כמה שניות.
הוא נאנח.
"עזוב."
בדיוק הלכתי לסלון כששמעתי דפיקה בדלת.
פתחתי אותה ולהפתעתי הרבה עמדה שם אווה.
כיווצתי את גבותיי.
מה היא עושה פה?
עברו כבר כמה שעות מאז שאבא שלי חזר, לא חשבתי שהיא תשאר שם עד כל כך מאוחר.
סגרתי את הדלת שלא תכנס רוח.
היה קפוא בחוץ.
"מה.. מה את עושה פה?"
היא פרצה בבכי.
שיט.
מה אני עושה עכשיו?
"פאק... מותק.. מה קרה?" תפסתי אותה כשהתמוטטה וניסיתי לייצב אותה.
לא היה לי מושג מה קרה לה, אבל ידעתי שזה לא משהו טוב.
לעמוד שם ולשתוק לא יעזור בכל מקרה.
"את בסדר. את מוגנת איתי."
חיבקתי אותה חזק יותר ונשקתי לקודקוד ראשה.
רק אז שמתי לב שהיא רועדת.
פאק.
היא עדיין עם השמלה הקטנה הזאת שלה ואין לה שום שכבה עבה, ברור שקפוא לה.
"תכנסי, קפוא בחוץ."
פתחתי את הדלת ומשכתי אותה פנימה.
בהתחלה היא נכנסה ברצון אבל פתאום היא קפאה.
מבטה נתקע על נקודה מסויימת.
ניסיתי להבין לאן היא מסתכלת וכעס התפשט בתוכי כשהבנתי שזה אבא שלי.
מה הבן זונה הזה עשה?!
"מה.. מה הוא, מה עשית?!" נהמתי לעברו.
הוא נראה בהלם לא פחות ממנה.
אם המזדיין הזה עשה לה משהו אני אערוף לו את הראש.
"מה הוא עשה, אווה?!"
היא לא ענתה.
רק התחילה לרעוד והתקשתה לנשום.
פאק!
משכתי אותה למחוץ לבית והרחקתי את שנינו מהדלת.
עכשיו עמדנו בצד הכביש באמצע הלילה, ב.. אלוהים יודע כמה מעלות.
"זה אתה.."
מלמלה בשקט.
"מה?"
"זה אתה ראיין... זה היית אתה כל הזמן הזה, אלה היו העיניים שלך. אתה... זה אבא שלך?"
אוקיי, עכשיו אני בטוח במאה אחוז שהמזדיין עשה לה משהו.
"אבא שלך... הוא ניסה.."
"מה הוא עשה לך, נסיכה?!"
ידעתי מה הוא עשה.
ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא יכול להיות, אבל בלב ידעתי טוב מאוד מה היא הולכת להגיד.
"תעני לי!" דרשתי.
"הוא ניסה לאנוס אותי." היא פלטה בקול רועד.
ידעתי.
לא.
לא.. זה... זה לא יכול להיות.
"הוא עשה מה?!"
היא ניסתה לא לפרוץ שוב בבכי. ראיתי את זה.
היא ניסתה להסתיר את זה אבל קראתי אותה כמו ספר פתוח.
התקדמתי לכיוונה אבל היא נרתעה והלכה אחורה.
"מותק אני לא אעשה לך כלו-"
"לא! אל תקרא לי ככה! אל תדבר אליי בכלל!"
היא צרחה.
פאק.. זה כאב.
זה כאב בטירוף.
לא רציתי שהיא תרתע ממני.
"אווה אני..."
"אמרתי לך לא לדבר אליי!" היא בכתה בקול.
דמעות נשרו מעיניה בלי הפסקה.
עכשיו קלטתי שהשמלה שלה נראת במצב נוראי.
וגם השיער שלה.
העברתי יד בשיערי בעצבנות.
ואז הבנתי שאני זה שאמר לו ללכת לשם.
בגללי הוא ראה אותה מלחתחילה...
"אני... אני אמרתי לו שילך למועדון לשתות משהו, לא היה לי מושג שהוא יעש-"
"אתה שלחת אותו אליי?! אתה עשית את זה! בגללך! הכל זה בגללך!!"
הלב שלי נקרע למליון חתיכות.
לעזאזל.
לא שלחתי אותו אליה, בחיים לא הייתי עושה שום דבר שיפגע בה!
"לא מותק... ממש לא! בחיים לא הייתי... אם הייתי יודע שהוא.. אווה אם הייתי שם הייתי שובר לו את-"
"אבל לא היית שם!!" הכאב בקולה שבר אותי.
השפלתי את ראשי.
"לא פאקינג היית שם, ראיין!! נייט היה..."
הרמתי את מבטי במהרה.
נייט?
נייט הציל אותה?
"הוא... הוא הציל אותי ממנו." גמגמה.
"אתה לא היית שם." הוסיפה בלחישה.
פתאום התעורר בי הצורך העז לשבור משהו.
משהו שבמקרה היה הראש של האדם שהביא אותי לעולם.
פאקינג שיט!
"פאק!" לצערי הדבר הזה לא היה אופציה כרגע אז במקום זאת הטחתי את אגרופי בקיר הקרוב אליי ביותר.
הרגשתי את אווה נלחצת.
"אני כל כך מטצער מותק... לעזאזל! אני נשבע לך שאני אנקום בו, הוא יתחרט על זה.. אווה אני... אני נשבע לך שהוא ישלם על זה."
התקדמתי לעברה בצעדים איטיים.
היא צריכה אותי עכשיו.
גם אם היא כועסת.
חוץ מזה אני בטוח שברגע שאני אראה לה שהיא בטוחה איתי היא תוכל להתפרק.
מה שהיא באמת צריכה כרגע.
"אל תתקרב אליי!"
שיט.
עצרתי.
"זאת אשמתך! אתה שלחת אותו אל-"
"לא! אנחנו פאקינג לא מנהלים את השיחה הזאת, מותק!"
שאפתי אוויר לאט כדי להצליח להרגע.
זה לא עזר.
כמובן.
"את לא יכולה להאשים אותי במה שהוא עשה! אני בחיים לא הייתי פוגע בך, אווה. את לא מבינה את זה?"
הייתי צריך שהיא תבין.
לא יכולתי לנהל איתה שיחה נורמלית כשהיא מפחדת ממני.
"אני יודעת שזה לא היית אתה ראיין! אני יודעת, בסדר? אבל איך? איך אחרי דבר כזה אנחנו אמורים להשאר ידידים?!"
לא.
"אווה... מה את מנסה להגי-"
"אנחנו לא יכולים, ראיין! אני.. לא יכולה."
יבבה בקעה מפיה.
"אווה אני לא כמוהו, אני-"
"אתה יותר גרוע ממנו ראיין! אתה כמעט הרגת את הבחור הזה! כי רקדתי איתו!"
חשקתי את לסתי.
על זה לא יכולתי להגיב, הרי לא באמת הצטערתי על זה.
הייתי עושה את זה שוב בלי בעיה.
"אתה אלים ואדיוט בדיוק כמו אבא שלך-"
"שלא תעזי, אווה. שלא תחשבי להשוות אותי אליו!"
"הוא כמעט אנס אותי ראיין! הוא כמעט לקח לי את הב-"
בלעתי את רוקי.
ידעתי טוב מאוד מה היא עמדה להגיד.
הבן זונה שנקרא אבא שלי, כמעט לקח לנסיכה שלי את הבתולים.
"הוא כמעט הצליח. אם נייט לא היה בא.."
איך היא אומרת את זה כאילו לא קרה לה כלום?
העובדה שהוא לא הספיק להכניס את הזין הקטן שלו לכוס שלה, ממש לא אומרת שהוא לא פגע בה!!
לעזאזל, היא הגיעה לפה עם שמלה חצי קרועה ועיניים דומעות בלי הפסקה.
"והוא בכל זאת פגע בך! הוא נגע בך, אווה!"
"אתה חושב שאני לא יודעת את זה?! אתה אמרת לו ללכת לשם!"
נכון.
זאת הייתה אשמתי.
אני המטומטם שחשב שאלכוהול זה מה שיעזור לאבא הפסיכופט שלי.
"הוא סתם לי את הפה ולא נתן לי לזוז!"
זעם התפשט בגופי.
"הוא הפשיט ממני את הבגדים והוא נגע בי!"
אלוהים... הרגשתי את הוורידים שלי כמעט יוצאים מהמקום.
"גם כשהתחננתי שיפסיק, ראיין. התחננתי!"
זהו זה.
אני הולך להרוג אותו.
"הייתי עושה הכל כדי למנוע את זה אם הייתי יכול!!"
פאק!
רטחתי מזעם.
בעטתי בפח מטונף שהיה ליד רגליי.
"אני... אני לא יכולה.." אווה מלמלה לעצמה ויכולתי לראות שהיא נכנסה להתקף.
התקדמתי לעברה כדי לעזור לה.
היא התחילה לבכות חזק יותר ונראה שהתקשתה לנשום.
"אני שונאת אותך." היא נפלה על הכביש.
"בבקשה אווה... אני לא... פאק!!"
היא לא יכולה לשנוא אותי.
היא פשוט.. לא יכולה.
בעטתי בעוד שלושה פחים מחורבנים שהיו שם, ולא עניין אותי אם הרעש יעיר מישהו.
"אני לא יכול שתשנאי אותי אווה.. אני..."
"בבקשה אל תתקרב אליי יותר. אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי."
לא.
זה לא יכול להיות.
היא לא יכולה ל... היא פשוט לא יכולה.
"אני צריכה ללכת." מלמלה לפני שנעמדה, סידרה מעט את שמלתה והתחילה לצעוד לכיוון ביתה.
היא חיה בסרט רע אם היא חושבת שאני אתן לה ללכת ככה הביתה לבד.
"חכי."
היא המשיכה ללכת והתעלמה מקולי.
"את תקפאי למוות, מטומטמת."
היא האטה מעט ואז נעצרה והסתובבה.
"אני לא נשארת לישון אצלך."
"לא התכוונתי שתשארי.. אני יכול לתת לך טרמפ הביתה."
היא הרצינה את פרצופה.
"לא. שום סיכוי."
"אווה, אני לא מבקש. אני אומר לך כאן ועכשיו."
היא חשקה את שיניה בזעם.
שמתי לב שהיא עדיין רעדה.
לא היה רעיון טוב במיוחד לצאת החוצה ככה.
"טוב.. חכי כאן שנייה, אני מביא לך משהו ללבוש."
היא הנהנה חלושות.
"ושלא תחשבי לנסות לברוח לי או משהו."
הזהרתי ונכנסתי הביתה.
מבטי נתקל באבא שלי ונעצרתי.
לא.
תתרכז.
אווה קופאת שם בחוץ, זה לא הזמן.
ידעתי שברגע שאחזור הביתה אני אטפל בו, אבל כרגע התרכזתי בלמצוא לאווה משהו ללבוש.
נכנסתי לחדרי ולקחתי סווטשרט מהארון.
זה יהיה גדול עליה.
זה אמור לחמם אותה מספיק.
התלבטתי אם להביא לה בנוסף מכנסיים נורמליים...
לקחתי טרניג שחור ויצאתי החוצה.
אווה עדיין עמדה שם וניסתה לחמם את עצמה.
התקדמתי לעברה לאט כדי שלא תכנס לפאניקה.
הפעם להפתעתי היא לא נרתעה.
הושטתי לה את הסווטשרט ואת הטרניג והיא לקחה אותם בידיים רועדות.
היא הלבישה מעליה את הסווטשרט שכמו שחשבתי, גלש עד למתחת לירכיה,
ולאחר מכן לבשה את הטרניג במהירות והרימה אליי את מבטה.
פאק.
העיניים שלה היו כל כך גדולות ויפייהפיות.
וגם... עצובות.
כחכחתי בגרוני.
"כן.. אמ... אני.." תכננתי לתת לה טרמפ הביתה אבל זה לא שבדיוק היה לי איך..
כן, למדתי נהיגה אבל עד גיל שש עשרה לא יכולתי להוציא רישיון.
זין.
פול עדיין לא היה בבית.
כניראה נשאר לישון אצל אנני.
אמא שלי חזרה כבר אבל הלכה לישון...
ואבא שלי..
מן הסתם לא התכוונתי לבקש ממנו טרמפ, גם אם לא היה מה שהיה עם אווה.
הסתובבתי לכיוון החניה.
המכונית של אימי חנתה שם.
המפתחות היו תלויים בסלון...
יכולתי פשוט לקחת אותם ממש בקלות..
"ראיין.. מה שאתה לא חושב עליו, תפסיק לחשוב את זה." אווה כניראה קלטה מה עובר לי בראש.
"אני רצינית, ראיין." הסתובבתי חזרה והסתכלתי על פניה.
היא עדיין נמנעה מלהביט בעיניי.
ובכל זאת... לא יכולתי לתת לה ללכת לבד, בחוץ, בחושך עד לבית שלה, ברגל.
"בואי."
~•••~
"ראיין, זה מטורף! אתה לא נורמלי! אם יתפסו אותנו פה שנינו מתים-"
"אף אחד לא יתפוס אותנו נסיכה, אני מבטיח לך."
ישבתי במושב הנהג במכוניתה של אימי והסעתי אותי ואת אווה, שישבה לידי במושב הנוסע.
"אתה בטוח שאתה יודע לנהוג?" שאלה בלחץ והידקה את אחיזתה בצידי המושב.
גיחכתי.
"תנשמי מותק, גם ככה עוד רגע אני אהיה בן שש עשרה ואני אוכל להוציא רישיון. תראי בזה... שיעור נהיגה."
היא התנשמה.
"אם אמא שלך תגלה על זה אני לא כל כך בטוחה שתספיק להגיע ליום הולדת שש עשרה שלך.."
צחקתי.
"כן זה.. כניראה נכון."
כעבור כמה דקות הגענו לביתה של אווה, להפתעתה הרבה בחיים.
"אמרתי לך." חייכתי ועצרתי בצד הכביש.
היא הסמיקה ופתחה את הדלת.
"כן.. תודה על ה.. הסעה."
"בכיף."
היא התחילה להוריד את הסווטשרט.
"לא לא. תשמרי אותו אצלך. גם את הטרניג."
היא הרימה גבה.
"אני יכולה ללכת עשרה מטרים, מפה לבית שלי בלי זה, אתה יודע."
"אווה, אל תתווכחי איתי."
היא גלגלה את עיניה.
"טוב.. אני אחזיר לך אותם מתישהו בבית הספר."
הנהנתי.
היא סגרה את דלת המכונית וצעדה לביתה.
חיכיתי עד שנכנסה וסגרה את הדלת, ורק אז התחלתי לנסוע.
חזרתי הביתה והחנתי את המכונית חזרה במקומה.
נעלתי אותה ונכנסתי הביתה.
לא היה אף אחד בסלון.
הלכתי במסדרון לחדרה של אימי.
פתחתי בשקט את הדלת ולא הופתעתי כשראיתי את אבי שם.
ישן איתה.
למה לעזאזל היא משתפת איתו פעולה?
הדלקתי את האור.
כמובן ששניהם התעוררו.
אבא שלי כניראה הבין למה הערתי אותו.
לעומתו אמא שלי לא הבינה מה קורה.
"קום." דרשתי.
אבא שלי נעמד והזהיר אותי במבטו שלא אעשה שטויות.
כן, בטח.
ברגע שהוא יצא מדלת החדר נתתי לו אגרוף בפנים.
נראה שהוא לא ציפה לזה.
דם ניתז לצדדים.
אימי שיצאה מהחדר והשתנקה.
"ראיין.. מה אתה עושה?!"
לא עניתי לה.
המשכתי להכות את פניו עד שנפל על הרצפה.
בדיוק כשהתכוונתי לתת לו אגרוף בבטן, המזדיין הדף אותי לאחור וגופי התנגש בקיר.
אמא שלי ניסתה להפריד בנינו ללא הצלחה.
נראה שאבא שלי לא רוצה לפגוע בי כל כך...
יתרון בשבילי.
"זה על שעזבת אותי שוב ושוב, וגרמת לי להאמין שתחזור!"
עוד אגרוף שלי פגש באפו.
"זה על מה שעשית לאווה, חתיכת מזדיין!"
אימי משכה אותי לאחור ממנו.
"ראיין! תרגע, מה נכנס בך?! לך לחדר שלך!"
"אבל-"
"לך. לחדר. שלך. עכשיו." חזרה בקול תקיף.
נשפתי אוויר החוצה בזעם.
"ראיין!" היא התעקשה.
הסתכלתי מאחוריה וראיתי את אבא שלי שניסה ללחוץ על אפו.
חייכתי.
זה הגיע לו.
הגיע לו הרבה יותר גרוע מזה...
~•••~
התעוררתי יום למחרת בשלוש בצהריים, אחרי שלא הצלחתי לישון כל הלילה.
צחצחתי שניים ולבשתי מכנסיי טרניג מעל הבוקסר.
יצאתי מחדרי וחיפשתי את אבי.
הוא לא היה בשום מקום.
למעשה אף אחד לא היה.
הבית היה ריק.
המזוודה שלו לא הייתה בשום מקום, ונראה כאילו כל הדברים שלו נעלמו.
על האי במטבח ראיתי פתק.
בוקר טוב.
אני מסיעה את אבא לשדה התעופה.
אוהבת אמא.
הוא עוזב.
הוא שוב עוזב.
זה היה צפוי מראש אבל בכל זאת.
כלומר.. ברור שרציתי שיעזוב, לא יכולתי לראות אותו יותר אחרי מה שעשה, אבל... עדיין.
איכשהו זה בכל זאת כאב.