נקודת מבט של דניאל-
היום ה-3 בינואר. זה היה יום נהדר עד עכשיו. ליאם חזר מצילומים היום. הוא חזר לארוחת צהריים מהירה כם נייל וויולט. ליאם נראה מבואס. די אשם למעשה. ליאם ונייל נאלצו לעזוב כי הם הבטיחו לזאין לעזור לו במשהו.
אז עכשיו אני וויולט צופות בטלויזיה.
מקס יושב בינינו, אוכל גלידת שוקולד מהקופסא. אולי אני לא האמא הכי טובה על כך שנתתי לו לאכול ככה. השיניים שלו בטח יקפאו ויהיה לו קיפאון מוח.למרות שזה בסדר. אני כל כך אוהבת את מקס. אולי אני לא מראה את זה מספיק. אני ברת מזל שיש לי אותו בחיי.
חיכיתי עד שמקס יוולד כדי לדעת את המין שלו. אם הוא היה בת, הייתי קוראת לו דייזי. אני פשוט חושבת שזה שם ממש חמוד.
"היי ויולט," שאלתי, "כן?" היא שאלה, מנמיכה קצת את הטלויזיה. "את חושבת שאת ונייל תתחתנו מתישהו?" שאלתי. הבטתי בעינייה בזמן שהיא חשבה על תשובה. מקס הביט בה גם.
ויולט הסמיקה, "אני מקווה. הייתי שמחה להוליד ילדים, ולהקים משפחה עם נייל. אני אוהבת אותו." חייכתי. "מערכת היחסים שלכם מתוקה." ויולט הסמיקה, "אני פשוט לא יודעצ אם נייל מרגיש את אותו הדבר"
"תסמכי עליי, הוא כן"
*
הטלפון שלי התחיל לצלצל 20 דקות אחר כך. נשענתי קדימה, ןלקחתי את הטלפון שלי משולחן הקפה. "הלו?" שאלתי. ויולט הנמיכה את הטלויזיה שוב. קמתי מהספה והלכתי למטבח כדי שיהיה שקט יותר.
"זו דניאל פיזר?" שאלה אישה שנשמעת לחוצה. "כן, זו אני" עניתי, נשענת על השיש. "א-אני צריכה שתגיעי עם הבן שלך לבית החולים כמה שיותר מהר..." הרמתי את גבותיי, "מה קורה?" גירדתי את הגבה שלי במבוכה.
"אממ.... זה מאוד חשוב, אז תביאי את הבן שלך כמה שיותר מהר." עיניי נצצו, "בבקשה תספרי לי מה קרה," התחננתי,"משהו לא בסדר עם הראש של מקס?" שמעתי את האישה בולעת את רוקה, "דניאל, בבקשה תגיעי לכאן. עכשיו." ניתקתי את הטלפון בפחד.
הנחתי את הטלפון על השיש, ידיי רועדות. הלכתי לסלון. מקס שכב על הספה איפה שישבתי. מקס ניסה לגעת באצבעות רגליו, מצחקק. ויולט צפתה בו בחיוך.
הלכתי לסלון שב, "אוקיי בייבי, אנחנו צריכים ללכת לכמה זמן."
הראש הקטן שלו הסתובב אליי, חיוך ענקי עדיין על פניו. ויולט הניחה את ידיה מתחת לבית שחי של מקס, והושיבה אותו. "לאן את צריכה ללכת?" ויולט שאלה. "ל-לבית החולים..." לחשתי, דמעות בעיניי. עינייה של ויולט נצצו. "מה קרה?"
משכתי בכתפיי. "אין לי מושג. הרגע אמרו לי להגיע לשם הכי מהר שאני יכולה." ויולט בלעה את רוקה, והביטה במקס. את תלבישי את מקס, אני אלך לחמם את המכונית." ויולט אמרה ונעמדה. "תודה." לחשתי.
"טוב, מקס, בוא נלך להתלבש" אמרתי לו. "לא." מקס אמר, מבליט את שפתו התחתונה. "בייבי," לחשתי, "אני יודעת שאתה אוהב את הפיג'מה שלך, אבל לבשת אותה כמעט 3 ימים. אנחנו הולכים להחליף. בסדר?"
מקס נאנח. "בסדר." חייכתי. מקס הושיט את ידיו, נשענתי מטה כדי להרים אותו. נישקתי את מצחו וסחבתי אותו לחדרו. מקווה שהכל בסדר עם התינוק שלי.
*
נכנסתי לבית החולים הגדול עם ויולט ומקס. הלכתי לעבר השולחן, חסרת אוויר. "אני דניאל פיזר. אמרו לי לבוא לכאן עם בני מקס, אבל אין לי מושג למה. אני ממש מפחדת, ואני לא יודעת מה לעשות או לאן ללכת.בבקשה תעזרי לי. הוא הילד היחיד שלי, אז אני מניחה שאני מגנה עליו יותר מידי. לפעמים אני לא אמא טובה כמו שנתתי לו לאכול גלידה מהקופסא, אבל זה בסדר כי אני לוקחת אותו לרופא שיניים. אבל בכל מקרה, למקס היה זעזוע מוח בחודש שעבר-"
"אמ, דניאל," אמרה האישה, תעלי לקומה הרביעית. ד"ר קארד מחכה לך בחד 616 ." בלעתי את רוקי. "תודה." הסתובבתי. "את באה ויולט?" שאלתי בלחץ. "כמובן," היא ענתה, "בשביל מה יש חברות?" היא הציעה חיוך קטן לתמיככה..
ליקקתי את שפתיי, והלכתי למעלית. נכנסתי פנימה עם ויולט ומקס. לחצתי על הכפתור לקומה 4. . הדלת נסגרה והמעלית עלתה. אני לא חושבת שאני יוכל להתמודד עם זה אם משהו לא בסדר עם מקס. עצמתי את עיניי לרגע, ולקחתי נשימה איטית ועמוקה.
"הכל יהיה בסדר דניאל" ויולט אמרה, מניחה את ידה על הכתף שלי. פתחתי את עיניי. עיניו של מקס מלאות בדאגה. "אמא עצובה?" הוא שאל. לקחתי עוד נשימה עמוקה, "קצת." אמרתי למקס. הוא חיבק אותי במידיות. בלעתי את רוקי, וחיבקתי את התינוק שלי בחזרה. דמעה זלגה במורד לחיי.סוף סוף, המעלית עצרה בקומה הרביעית.
ויולט יצאה ראשונה, ואני עקבתי אחריה. הגענו לחדר ההמתנה, זה הביא דמעות לעיניי. ילדים עם תחבושות, ילדה קטנה ללא שיער, ושמלה של בית חולים על גופה הקטן. ילדים לא צריכים לסבול ככה. ויולט הובילה אותי לחדר 616. היא דפקה חלושות על הדלת לפני שנכנסה פנימה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שהיו 3 אנשים בחדר.
ד"ר קארד ישב בכיסא שלו.
אחות מלווה אותו בחדר. אותה האחות שהוציאה את התפרים שלי. זאת עם העיניים הכחולות הבהירות. אני חושבת ששמה היה האחות ניומן. בכל מקרה, האחות ניומן ישבה על כיסא.
האחרונה בחדר הייתה ילדה קטנה, נראית בת שנה או שנתיים. הילדה שכבה כל מיטת בית החולים. היא הייתה ממש קטנה בשביל המיטה. ד"ר קארד נעמד כשראה אותי, מצמיד את ידיו ביחד.
העיניים של הילדה הקטנה גם עברו אליי. היה לה שיער חום ומתולתל , ועיניים חומות שוקולד. הפנים שלה היו רטובות מדמעות, וכמה תחבושות סביב ידייה. משהו בעינייה אומר שהיא צריכה אותי, אפילו שאני לא מכירה אותה. "מה קורה?" שאלתי, מחזיקה את מקס קרוב יותר. "מה העניין?
"דניאל, אני חושב שאת צריכה לשבת."
